במסגרת נסיעותיי המרובות מיד-חנה ליפו וחזרה, הזדמן לי להקשיב בספוטיפיי להרצאה על זוגיות. בין היתר סיפרה שם המרצה על דג ממשפחת הציקלידים, שכאשר בת הזוג שלו מתה, הוא מתחיל לדפוק את ראשו בדופן האקווריום עד שהוא מת.
ובמילים אחרות – הדג לא יכול לשאת את הבדידות עם מותה של רעייתו והוא מתאבד.
כאן המקום לציין, שעם כל הערכתי לחוקרים המתמחים בתחומים שונים, ולמרצים שעושים תורתם קרדום להרצות עליו, לפעמים אני מטיל ספק גדול במה שהם מספרים לי, ואני בוחן את דבריהם לאור ניסיון חיי האישי.
כי ניסיון חיי לימדני, שאמנם גם אני דפקתי לא פעם את ראשי בקיר או בדופן כלשהי, וגם אצלי זה היה בגלל בת הזוג שלי, אבל זה לא היה בגלל מותה אלא להיפך – זה היה בגלל שלא רק שהיא הייתה מאוד בחיים, אלא היא גם אמרה לי כל מיני דברים, שגרמו לי לחפש את הקיר הקרוב ולדפוק בו את ראשי.
מצד שני, אני מודה כאן שלא הייתי היחיד בחיי הזוגיות שלנו שעצביו נמרטו מעת לעת, אלא בצעירותנו נהגתי גם אני לומר דברים כאלו ואחרים לזוגתי-לחיים-ארוכים, שאמנם לא גרמו לה לדפוק את הראש בקיר, כי היא כנראה חכמה ממני, אלא להטיח בו וברצפה כמה צלחות וכלי חרס וקרמיקה שבירים, שאפקט הניפוץ שלהם כבר הוכח כמרגיע מאוד בחי הזוגיות.
לא הייתי היחיד בחיי הזוגיות שלנו שעצביו נמרטו מעת לעת. בצעירותנו נהגתי גם אני לומר דברים כאלו ואחרים לזוגתי, שאמנם לא גרמו לה לדפוק את הראש בקיר, אבל כן להטיח בו וברצפה כמה צלחות
או לפחות מרגיע את אחד הצדדים.
מחקרים מראים שבדרך כלל מדובר בצד הזורק.
ועם כל זאת, חייב אני לומר כאן, שניסיונו של דג הציקליד האמור לדפוק את ראשו בדופן האקווריום בתגובה למותה של בת-זוגו, מאוד ריגש אותי ונגע אל לבי עד מאוד.
כי אחרי ארבעים שנה של נגיחות בקיר וריסוק כלי חרס שבירים, ואחרי ארבעה או חמישה מטפלים זוגיים, מצאנו חניה זוגתי-לחיים-ארוכים ואני את הנוסחה לחיי זוגיות הרמוניים ושלמים.
ולמרות שלקח לנו ארבעים שנה לעשות זאת, בכל נגיחה שלי בקיר ובכל צלחת-חרס שעשתה דרכה מידה של חניה אל עבר האריחים, הייתה גם הרבה אהבה, האמינו או לו.
שאחרת לא היינו שורדים כל זאת.
והיום, אחרי ארבעים ושלוש שנה יחד, משמצאנו את שלוות הנפש של הזוגיות ואת ההרמוניה שבאהבה הבשלה, אינני יכול לתאר את חיי בלעדיה.
ואין זו אמירה בעלמא.
שכן כיום, אחרי למעלה מארבעים שנה של זוגיות, הגענו, חניה זוגתי-לחיים-ארוכים ואני, אל גיל שבו מקובל שאדם מהרהר מעת לעת ונותן את ליבו לסוגיה, הנוגעת ליום שבו כבר לא יהיה פה.
* * *
שלא תהיה אי-הבנה – אני לא פוחד למות.
כלל וכלל לא.
הסיבה שאיני פוחד מהמוות היא שהמוות שלי אינו קיים עבורי, ולא יהיה קיים גם בעתיד. שכן כדי שיהיה המוות קיים עבורי, חייבים הוא ואני להתקיים בו-זמנית. כלומר – חייבים המוות שלי ואני להתקיים יחד כדי שאהיה מודע לו ואחוש אותו.
הסיבה שאיני פוחד מהמוות היא שמותי אינו קיים עבורי, ולא יהיה קיים גם בעתיד. שכן כדי שיהיה קיים עבורי, חייבים הוא ואני להתקיים בו-זמנית. כלומר – אנו חייבים להתקיים יחד כדי שאהיה מודע לו ואחוש אותו
שאחרת איך אדע שהוא ישנו?
אבל זו דרישה בלתי אפשרית, שהמוות שלי ואני נתקיים בו-זמנית, כי אם המוות שלי יהיה קיים – אני לא אתקיים, ואם אני אתקיים – המוות שלי לא יהיה קיים.
זה עניין פשוט מאוד.
ישבתי עם כלתי ב"שבעה" שלאחר מות אביה, המחותן שלי, מאירוע-לב, והיא אמרה לי: "איזה מזל היה לך שהצילו אותך בזמן, לעומת אבא שלי".
"לי היה מזל?" אמרתי. "לכם היה מזל! אם הייתי מת הבעיות והצער היו שלכם, לא שלי. אבא שלך כבר מת והוא במקום שקט מאוד – אלה אנחנו שנשארנו בחיים שלא היה לנו המזל שהוא יינצל – אלו אנחנו שסובלים ממותו. אביך כבר לא יסבול מכלום".
אז המוות שלי לא מפחיד אותי.
מה שכן מפחיד אותי, הוא המוות של זוגתי-לחיים-ארוכים.
אני פוחד שהיא תמות לפני ואשאר בלעדיה.
* * *
היה לי חבר טוב בזמנו, נקרא לו לצורך העניין דוד. היה משהו קצת מוזר בחברות הזו בעיני אחרים, כי הוא היה בגיל של הוריי, כמעט, אבל ככל שהתקדמו השנים הפער בגילים בינינו הפך פחות ופחות משמעותי, כי פער של עשרים שנה בין מי שהוא בן עשרים לבין מי שהוא בן ארבעים, אינו דומה לפער שבין מי שבן חמישים לבין מי שבן שבעים.
אז היינו חברים. ועבדנו יחד בקיבוץ כמה שנים.
דוד היה נשוי למי שהכיר בצעירותו והייתה לאשה היחידה בחייו, נקרא לה רות לצורך העניין. הזוגיות ביניהם הייתה יפה והרמונית, הם עשו וחלקו הכל יחד, ותמיד דיברו עליהם כמו על "רות ודוד", ואף פעם כמעט לא על אחד מהם לבד.
עד היום בו רות נפטרה.
דף הפייסבוק שלהם נשאר "רות ודוד", כמו שקורה לפעמים, אבל בבית נשאר דוד לבדו. כולם תהו בינם לבין עצמם איך דוד ישרוד, ואני נכנסתי אליו מספר פעמים עמוס כלי בישול ומצרכים, והעברתי אותו קורס בישול מקיף וממצה, שלאחריו ידע להכין לעצמו ממגוון המטבחים בעולם, אבל לא להישרדותו הפיזית דאגנו.
חששנו מבדידותו.
בבית נשאר דוד לבדו. כולם תהו בינם לבינם איך דוד ישרוד, ואני העברתי אותו קורס בישול, שלאחריו ידע להכין לעצמו ממגוון המטבחים בעולם, אבל לא להישרדותו הפיזית דאגנו. חששנו מבדידותו
שנה אחרי פטירת רות נסע דוד לטיול במדינת הולדתו במזרח-אירופה. ישראלי שמגיע למזרח אירופה עם אמצעים כלכליים ממוצעים כאן, נחשב שם איש עשיר. בטיול הזה דוד פגש צעירונת מקומית – "צעירונת" משמעותו בת חמישים.
התפתח ביניהם רומן.
דוד החל לנסוע אחת לחודשיים לארץ הולדתו. שם נהג לשהות שבוע בכל ביקור כזה, וכמו שסיפר לי כשישבנו יחד בביתו – שבוע כזה פעם בחודשיים מספיק למלא לך את כל המצברים ואת כל הצרכים.
"יותר מזה עלול להיות יותר מדי", הוא אמר.
באחת מהנסיעות הללו החליט דוד לגוון את טיולו ונסע לאזור אחר של המדינה – שם פגש צעירה אחרת בת חמישים וחמש, והתפתח ביניהם רומן. דוד החל לקצר את ההפרשים בין הנסיעות שלו לארץ-הולדתו – פעם נסע אל זו ופעם נסע אל האחרת.
"הן יודעות אחת על השנייה?" שאלתי אותו פעם.
"אני משתדל לשמור על שלום בית", הוא ענה, "וכשאף אחת לא יודעת מהשנייה, שלום הבית נשמר".
זה נמשך כך מספר שנים, עד שדוד חלה במחלה קשה והלך בעקבות רות.
לכאורה הם חזרו להיות יחד, רות ודוד, כי בבית העלמין של הקיבוץ גופותיהם קבורות בקבר זוגי, אבל זה לא באמת הם, זו רק האשליה שאנחנו משלים את עצמנו כדי לחשוב שנשאר מאתנו משהו בגוף המתפורר אחרי שמוחנו חדל מלעבוד וליבנו חדל מפעום. בפועל הם לא חזרו עוד זה לזו מיום שרות הלכה לעולמה.
וכך צפוי שיהיה עם חניה ואתי.
אבל מכיוון שאינני דומה לדוד, אינני רואה את עצמי מתחיל זוגיות חדשה עם צעירה אחת או יותר ממדינת המוצא של הוריי, רומניה, ששם אני יכול להופיע כאיש עשיר.
אני מדמיין את עצמי משוחח עם חניה בראשי מדי יום בעת שאני בנסיעה, כהרגלי, ואז מגיע הביתה ומגלה שאין לי עם מי לחלוק את השיחה שניהלתי איתה, והמחשבה על הבית הריק מפחידה אותי, ואני מקווה שאני אהיה זה שילך לעולמו קודם, ושחניה תהיה זו שתצטרך להתמודד עם לכתי.
אני מדמיין את עצמי משוחח עם חניה בראשי מדי יום בנסיעה, ואז מגיע הביתה ומגלה שאין לי עם מי לחלוק את השיחה שניהלנו, והמחשבה על הבית הריק מפחידה אותי. אני מקווה שאני אהיה זה שילך לעולמו קודם
כי הדבר היחיד שעולה בדעתי אם חניה תקדים אותי, הוא לדפוק את הראש בדופן האקווריום.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם