מיכאל סמוס, השורד הידוע האחרון שנותר בחיים ממרד גטו ורשה, חווה זוועות בלתי נתפסות בתקופת השואה, כאשר התמודד עם המוות מדי יום וסבל מרעב ועינויים. אך כשהוא מביט לאחור 80 שנה לאחר סיום המלחמה, ו-82 שנה לאחר שהשתתף באקט המפורסם ביותר של התנגדות יהודית, הוא דווקא מוצא סיבה לכל מה שעבר.
"אני מודה לאלוהים שהציל אותי. הוא שלף אותי משם מסיבה מסוימת – כדי שאוכל לספר לאנשים מה קרה", סמוס אומר לזמן ישראל.
סמוס בן ה-99, לשעבר אומן ודובר מספר שפות, מדבר בצלילות ובלשון חדה כשהוא משתף את מסעו לגיהינום ובחזרה מדירתו ברמת גן. בנקודות שונות בסיפורו הוא מתכווץ מכאב, נחנק מהתרגשות, או אוחז בכף ידו של הכתב בחוזקה בידו החרושה.
סמוס בן ה-99 מדבר בצלילות ובלשון חדה כשהוא משתף את מסעו לגיהינום ובחזרה. בנקודות שונות בסיפורו הוא מתכווץ מכאב, נחנק מהתרגשות, או אוחז בכף ידו של הכתב בחוזקה בידו החרושה
סמוס נולד ב-1926 בדנציג שבפולין, והיה בן שש כשהנאצים עלו לשלטון ב-1933 ואסרו על יהודים ללמוד בבית הספר.
"ראיתי אותם נכנסים לבית הספר שלי ומשוחחים עם המורה, ואז נשלחתי הביתה", הוא נזכר. "אחר כך, אבא שלי התחיל ללמד אותי גרמנית והיסטוריה גרמנית, דבר שהתברר כחיוני להישרדות שלי בהמשך".
כשהיה בן 12 עברה משפחתו ללודז', ושנה לאחר מכן – זמן קצר אחרי בר המצווה שלו – פלשו הנאצים לפולין. הם השתלטו על לודז', וסמוס ואביו נשלחו לגטו ורשה, בעוד אימו, שהייתה בעלת דרכון גרמני, נשארה בעיר עם אחותו.
"כשהגענו לוורשה, היו שם יהודים שהגיעו מכפרים מכל רחבי פולין, יותר מ-400 אלף איש נדחסו לשטח קטן", אומר סמוס. "לקחו אותנו לחדר בדירה שחולקה לאזורים קטנים על ידי סדינים. היה לנו פינה קטנה עם שני מזרנים על הרצפה ושום דבר נוסף".
"היו שם יהודים שהגיעו מכפרים מכל רחבי פולין, יותר מ-400 אלף איש נדחסו לשטח קטן. לקחו אותנו לחדר בדירה שחולקה לאזורים קטנים על ידי סדינים. היה לנו פינה קטנה עם שני מזרנים על הרצפה וזהו"
בגטו הורעבו היהודים – בממוצע, תשעה אנשים חלקו חדר בגודל רגיל – בזמן שהמתינו לגירוש למחנות ריכוז והשמדה.
הגרמנים העסיקו את היהודים החזקים, וסמוס הוצב במפעל הרמן בראואר ברחוב נלבקי בלב הגטו, שם תיקן קסדות נאציות ישנות שנלקחו מגופות חיילים מתים כדי שניתן יהיה לעשות בהן שימוש חוזר.
במקביל, סמוס התחבר עם המחתרת היהודית בוורשה וסיכן את חייו כאשר הבריח נשק לתוך הגטו והוציא ממנו מכתבים. "כדי לנקות את הדם מהקסדות הייתי צריך מדלל מסוים, שהתאים גם להכנת בקבוקי מולוטוב", הוא מספר. "הייתי מבקש כמה שיותר מדלל כדי להשתמש בו בפצצות שהנחנו על גגות בכל רחבי הגטו".
במקביל, סמוס גם השתתף באיסוף נשק מקבוצת חיילים איטלקים שנשלחו לגטו ורשה כעונש על כך שלא הצליחו להביס את הכוחות הבריטיים בצפון אפריקה. "הם הובאו לוורשה במכנסיים הקצרים של המדבר, וקפאו להם הביצים. היו לנו ערמות של בגדים חמים מאנשים שכבר נלקחו, ויכולנו להחליף אותם ברובים מסוג ברטה שלהם".
המרד
באפריל 1943, כשהיה מיכאל בן 17, נותרו בגטו רק כ-40 אלף יהודים, והמחתרת החלה בהכנות למרד כאשר הנאצים התכוונו לחסלם סופית.
"מהגג של בניין סמוך לשער ראינו שהגרמנים מתכוננים להיכנס", מספר סמוס. "היו איתם שוטרים פולנים עם רמקולים שקראו ליהודים לצאת. ואנחנו חיכינו להם, מוכנים".
"מהגג של בניין סמוך לשער ראינו שהגרמנים מתכוננים להיכנס", מספר סמוס. "היו איתם שוטרים פולנים עם רמקולים שקראו ליהודים לצאת. ואנחנו חיכינו להם, מוכנים"
ביום הראשון של המרד, תפסו הלוחמים היהודים את הגרמנים לא מוכנים לחלוטין.
"היו לנו כמה יהודים פולנים שלחמו בעבר בצבא נגד גרמניה, והם חשבו על הכול", הוא אומר. "הם ירו מהמרפסות עם הברטות האיטלקיות, כשהם מוגנים בקסדות ובמיטות שהציבו כמחסה. כשהגרמנים התפזרו ברחבי הגטו, הם היו כמו ברווזים במטווח. המפקדים שלהם לא ידעו מה לעשות. זה היה מארב מושלם".
ובכל זאת, הלוחמים היהודים ידעו שהקרב רחוק מלהיגמר. לאחר כמה ימים של הצלחה בדחיית ההסתערות, שינו הגרמנים, בהובלת מפקד הכוחות יורגן שטרופ, את טקטיקת הלחימה, והקדישו חודש שלם להעלאה באש של כל בניין בגטו באופן שיטתי.
"הם עברו מבניין לבניין, עד שהגיעו לבניין האחרון שבו הייתי עם אבא שלי והקבוצה שלנו. לא היה לנו לאן לברוח", מספר סמוס.
לאחר חיסול הגטו, שטרופ הכין דוח עם יותר מ-50 תמונות כדי להתהדר בניצחונו בפני הנהגת הנאצים. באחת מהן – התמונה הראשית בכתבה זו – ניתן לראות את סמוס ואביו מרימים ידיים בכניעה מול קצין נאצי. וכמחווה תעמולתית לתקשורת, משחזר סמוס, נשלחה קבוצת הלוחמים האחרונה ברכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה במקום להירצח במקום.
בשלב זה, המוות נראה ודאי לכל הנוסעים, אך לסמוס היה רגע של מזל.
קרונות המשא שהסיעו את היהודים נועדו להכיל 100 איש כל אחד, אך מכיוון שחלקם לא היו מלאים, חשב נהג הקטר לאסוף עוד 350 פועלים יהודים וכך להפוך את מסע הרצח שלו ליעיל יותר כלכלית
קרונות המשא שהסיעו את היהודים נועדו להכיל 100 איש כל אחד, אך מכיוון שחלקם לא היו מלאים, חשב נהג הקטר לנסוע לנמל התעופה של ורשה כדי לאסוף עוד 350 פועלים יהודים וכך להפוך את מסע הרצח שלו ליעיל יותר כלכלית.
כעבור זמן מה, עצרו אנשי הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) את הרכבת, כשהם כועסים על כך שפועלים מיומנים שלהם נלקחו ללא רשות. לאחר חילופי דברים, הוחזרה הרכבת לנמל התעופה, והפועלים שוחררו.
באותו זמן, הגיעו קבלנים אחרים שחיפשו עוד 100 פועלים שידעו להפעיל מכונות במפעל. "לא ידענו איך עושים את זה, אבל התנדבנו", נזכר סמוס. "היינו מכוסים לכלוך וזוהמה, אבל באותו שלב היינו מתנדבים לכל דבר, בין אם זה לספר שיער או לנגן בתזמורת סימפונית".
באותו זמן, הגיעו קבלנים אחרים שחיפשו עוד 100 פועלים שידעו להפעיל מכונות במפעל. "לא ידענו איך עושים את זה, אבל התנדבנו. היינו מתנדבים לכל דבר, בין אם זה לספר שיער או לנגן בתזמורת סימפונית"
סמוס ושותפיו הוסעו במשאית למחנה הריכוז בודז'ין, ממנו יצאו כל בוקר לעבוד במפעל לייצור מטוסים. "הייתי צעיר, ולא הייתי מוכן למות אז. אנחנו היינו היחידים שלא נשלחו לטרבלינקה, איפה שכל האחרים נהרגו. הרגשתי שאלוהים מחייך אליי".
צעדת המוות והשחרור
שנה לאחר מכן, ב-1944, הועבר סמוס מבודז'ין למחנה הריכוז פלוסנבורג, שם הועסק שוב במפעל.
יום אחד באפריל 1945, כאשר בעלות הברית התקרבו והתבוסה הגרמנית הייתה קרובה, חילקו קצינים נאצים לכל אחד מנת לחם נוספת וקפה עם חומרים מעוררים חזקים במיוחד, ואמרו להם שהם עומדים להשתחרר ולעבור לידי בעלות הברית בתמורה לשבויים גרמנים. הניצולים שנותרו שרו בשמחה כשעלו על הרכבת לעבר החופש.
"זו הייתה שקר, כמובן", אומר סמוס. "זה היה חלק מהתוכנית הסופית של היטלר להרוג את כולנו".
הרכבת הייתה בדרכה למשרפות של דכאו, אך שוב, סמוס ניצל בעקבות תקלה. מטוסים אמריקאיים הפציצו בטעות את הרכבת, ו-133 יהודים נהרגו. הרכבת הוחזרה לפלוסנבורג, וסמוס אולץ לעזור בשריפת הגופות.
הרכבת הייתה בדרכה למשרפות של דכאו, אך שוב, סמוס ניצל בעקבות תקלה. מטוסים אמריקאיים הפציצו בטעות את הרכבת, ו-133 יהודים נהרגו. הרכבת הוחזרה לפלוסנבורג, וסמוס אולץ לעזור בשריפת הגופות
לאחר מכן הוצעדו האסירים הנותרים בצעדת מוות בת שישה ימים לעבר דכאו, כשהם צועדים בלי אוכל או מים, בידיעה שיֵהָרגו אם יעצרו. "למזלנו, ירד גשם בזמן הצעדה, אז אספנו את המים שנספגו בבֶּרֶטים שלנו וסחטנו אותם לפה", מספר סמוס. "במקומות שבהם לא ירד גשם במהלך הצעדות, הרבה יותר אנשים מתו מהתייבשות".
סמוס נזכר בשנאה של תושבי הערים שעברו בהן. "במקומות מסוימים זרקו עלינו תפוחי אדמה, תוך כדי שהם צורחים עלינו שנעוף משם כמה שיותר מהר".
ככל שכוחות אמריקאיים התקרבו, ברחו חיילים גרמנים רבים, וסמוס ושני חברים התחבאו באסם בצד הדרך. "בעל האסם הגיע עם רובה ואמר לנו לעוף משם. שניים מאיתנו לא הצליחו אפילו לקום, אבל הבחור השלישי התחיל לצרוח עליו בהיסטריה. בסוף הוא נתן לנו להיכנס והביא לנו חלב לשתות. שתינו עד שאיבדנו את ההכרה".
סמוס וחבריו הובלו לבית חולים, שם התאוששו תחת השגחת צבא ארה"ב ורופאים גרמנים.
בהמשך חזר סמוס ללודז', שם מצא את אימו ואחותו. מתוך פחד לביטחונם, עברו למחנה עקורים, וב-1950 הפליגו לניו יורק.
בניו יורק נישא סמוס, הקים משפחה, וב-1979 עלה לישראל, כאן הוא מתגורר עד היום. מאז התפרסם כאומן בזכות סדרת הציורים הידועה שלו "רשמים של שורד". הוא ממשיך להרצות בפני קבוצות על הזוועות שראה בשואה ולשמש מקור השראה לאחרים.
"הקדשתי את חיי לכך שזה לא יקרה שוב", הוא אומר. "נסעתי עם תלמידים לפולין פעמים רבות, ואני ממשיך לדבר על כך. כשהמטוסים שלנו טסו מעל אושוויץ בפעם הראשונה, זו הייתה חוויה בלתי נתפסת"
"הקדשתי את חיי לכך שזה לא יקרה שוב", הוא אומר. "נסעתי עם תלמידים לפולין פעמים רבות, ואני ממשיך לדבר על כך. כשהמטוסים שלנו טסו מעל אושוויץ בפעם הראשונה, זו הייתה חוויה בלתי נתפסת.
"במהלך השואה לא הייתה לנו מדינה ולא הייתה לנו צבא. היום יש לנו מדינה, עם אלוהים ששומר עלינו וחיל אוויר שמגן עלינו. אני מאוד מודה על כך".
![ציור של שורד השואה מיכאל סמוס מתוך הסדרה "רשמים של שורד" (צילום: מוזאון השואה בפלורידה)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2025/04/2002.014.022-1024x640.jpg "ציור של שורד השואה מיכאל סמוס מתוך הסדרה "רשמים של שורד" (צילום: מוזאון השואה בפלורידה)")
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם