החיים במדינה דמוקרטית מודרנית עם כלכלה מפותחת הם כל כך טובים ונוחים, עד שהם עושים אותנו רכרוכיים – קשה מאד להניע אותנו לפעולה קיצונית, לקחת סיכון.

כמובן שאינני מטיף למישהו אחר מוסר. מה כבר עשיתי כדי למנוע מהמדינה שלי להידרדר? כתבתי כמה דברים, ניסיתי להניע אנשים – ולא הצלחתי. באתי להפגנה מדי שבוע, הפגנה שאחרים ארגנו, מדי פעם נתתי כתף – אני בדיוק כמו כולנו.

אינני מטיף לאחרים מוסר. מה כבר עשיתי כדי למנוע מהמדינה שלי להידרדר? כתבתי כמה דברים, ניסיתי להניע אנשים – ולא הצלחתי. באתי להפגנה שאחרים ארגנו מדי שבוע, מדי פעם נתתי כתף – אני בדיוק כמו כולנו

מה שנכתב פה לא נכון לכולם. יש אנשים שחייהם יותר קשים מאחרים. אימהות חד-הוריות, מי שהיו במילואים יותר מאשר בבית מאז ה-7 באוקטובר, מי שנעקרו מבתיהם בדרום או בצפון, מי שיקיריהם נרצחו, נחטפו או נפגעו ב-7 באוקטובר, מי שבטראומה או בפוסט-טראומה. או אנשים שהמבנה הנפשי שלהם פשוט לא מאפשר להם להתגבר. הפנייה כאן היא לכל השאר.

כמובן שהרבה מהאנשים שפעלו באופן הירואי מאז ה-7 באוקטובר הם מהנפגעים הקשים ביותר – רק ציינתי שמי שלא מסוגל לפעול – זה מובן.

נכון, מגוחך להגיד "רכרוכיים" על אנשים שמוכנים להיענות ברגע לקריאה להפסיק את חייהם הנוחים ולצאת, לתת הכל ולסכן את החיים – במילואים. ובכל זאת, לדעתי הם עצמם יזהו שיש בזה אמת: למילואים – יוצאים, מאמונה שזהו כורח קיומי, מתוך אחוות לוחמים; אבל לעצור את החיים לאותם חודשיים-שלושה כדי להתנגד לשלטון – להתנגד אזרחית בכל דרך שתידרש – לזה קשה לנו יותר להתגייס, אפילו כשמאמינים שהשלטון הפנה עורף לערכים הדמוקרטיים המשותפים לכולנו.

התהייה למה מחאות אצלנו רכרוכיות כל כך עלתה בי לראשונה במחאה החברתית בקיץ 2011. המחאה נמשכה חודשים, והישגיה היו מאכזבים. במצרים, 6 חודשים קודם לכן, נדרשו להמונים רק 18 יום להפיל את הנשיא הרודן חוסני מובארכ ואת משטרו. גם אם בסופו של דבר הם לא זכו במשטר לא-רודני (אולי קצת פחות מושחת? קשה מאד לצאת מאי-דמוקרטיה לדמוקרטיה).

עשרות אלפים התכנסו בכיכר תחריר בקהיר כדי למחות על אלימות משטרתית, על העוני, השחיתות, היעדר הזכויות וחרויות היסוד. הם סירבו לעזוב עד שמובארכ יוותר על השלטון וייערכו בחירות פתוחות. תוך כמה ימים, על אף שהוכרז עוצר, הם היו מאות אלפים. הם ידעו מהניסיון שהמשטרה והצבא המצריים (כ-30,000 מהם הוזעקו לקהיר) עלולים לירות בהם אש חיה במטרה להרוג, אך הם לא נרתעו. אז למה הם אמיצים כל כך ואנחנו כל כך מהוססים?

התהייה על רכרוכיות המחאות אצלנו עלתה בי לראשונה במחאה החברתית בקיץ 2011, המחאה בת חודשים, שהישגיה מאכזבים. במצרים, 6 חודשים קודם לכן, נדרשו להמונים רק 18 יום להפיל את הנשיא הרודן

למה מתוך רוב שהזדהה עם קריאת המחאה לרפורמה מהותית בכלכלה, ויצא להפגנות, מעטים כל כך (יחסית) עצרו את חייהם והשקיעו את כל האנרגיה שלהם במחאה? בסוף, זו רמת ההשקעה הנדרשת כדי להכריח שלטון לשנות כיוון בניגוד לרצונו; ולמה ראשי המחאה לא העזו לדרוש בחירות?

למה?

אני מניח שמצב המצרים הרבה יותר קרוב למשפט הידוע "אין להם מה לאבד מלבד שלשלאותיהם". רובם חיים בעוני מחפיר, וגם המעמד הבינוני חי חיים ללא זכויות, עם אופק כלכלי מוגבל מאוד, שתלוי מאוד בקשרים לשלטון. הם רגילים הרבה יותר מאיתנו לנוכחות של סכנת אלימות בחייהם, לחוסר-ודאות באשר לדברים הבסיסיים ביותר בחיים (מספיק מזון, בריאות, חיים, האם יילקחו לכלא לזמן לא ידוע), והם יודעים שהחיים דורשים לקחת סיכונים.

תשוו אלינו – במיוחד למעמד הבינוני, במדינה, אבל כולם במידה כזו או אחרת, בוודאי היהודים – הם ישראלים הנהנים מרמת חיים מערבית, ממידה סבירה של זכויות אזרח ומוגנות מפגיעת הרשויות, ממערכת רפואה מהטובות בעולם ומתוחלת חיים מהארוכות בעולם. יש לנו הרבה מה להפסיד.

גם עם כל מה שקורה בישראל בשנה וחצי האחרונות, ומדרדר את החיים שלנו – ולא חסרים דברים שקורים ומדרדרים את חיינו – עדיין, לעת עתה, החיים שלנו טובים ונוחים.

אני מניח שמצב המצרים הרבה יותר קרוב למשפט הידוע "אין להם מה לאבד מלבד שלשלאותיהם". רובם חיים בעוני מחפיר, וגם המעמד הבינוני חי חיים ללא זכויות, עם אופק כלכלי מוגבל מאוד

*  *  *

העצוב הוא שהדברים שקורים עכשיו בישראל ואנחנו לא מצליחים להתגייס כנדרש לעצור אותם – עשויים לקחת מאיתנו הרבה מהדברים שעושים את חיינו לטובים כל כך. במדינות שבהן השלטון לא צריך לשמור על אמון הציבור בו – פורחת שחיתות, כך שאנשים לא יכולים להצליח כלכלית בלי להזדקק לקשרים ותשלומי "פרוטקשן" לשלטון.

כשזה קורה, אז הכלכלה מידרדרת ואנשים מוכשרים עוזבים. תהליכים דומים קורים ברפואה ובמדע, כשהקידום תלוי בקרבה לשלטון. זה קורה גם בשירות המדינה, כמובן. בנוסף, מידע אמיתי על המצב לא מגיע לשליטים, שמוכנים לשמוע רק חדשות טובות שתואמות להשקפותיהם. זו כנראה אחת הסיבות שוולדימיר פוטין האמין, כשפלש לאוקראינה, שיתקבל בפרחים – המודיעין שלו דיווח מה שהוא ביקש לשמוע. ונראה שארה"ב של דונלד טראמפ מתחילה לעבור תהליך דומה.

ישראל אינה הונגריה, שאין לה שכנות שהן אויבות צבאיות. היא גם אינה ארה"ב, המעצמה החזקה בעולם – שייקח זמן עד שהתנתקות הנהגתה מהמציאות תביא עליה אסון קיומי. בישראל – התנתקות מהמציאות ואשליות פוליטיות עשויות להביא אסון כהרף עין.

תהליכי הידרדרות אלה איטיים – התוצאות הקשות עוד לפנינו. אם נתעורר להיאבק בהידרדרות של ישראל לרודנות מושחתת רק כשהמצב יהיה הרבה יותר גרוע, יהיה לנו הרבה יותר קשה. אז אולי המשטרה כבר כן תהיה מוכנה לירות במפגינים ש"חותרים תחת המשטר" (אני מאמין שאנחנו לא שם, כיום). אבל בזכות החיים הקשים והמחוספסים יותר שנחיה אז, לפחות נהיה מוכנים יותר למאבק העיקש שיידרש – אלה מאיתנו שעדיין יהיו כאן.

היה ממש עדיף שנתעורר עכשיו, נעלה למודעות את התהליכים שאנחנו רואים קורים לנגד עינינו, ונתגבר על הרכרוכיות, שהיא תוצר טבעי של החיים הטובים שלנו, אבל זה לא קל. נקווה שנצליח.

התהליכים איטיים. אם נתעורר להיאבק בהידרדרות לרודנות מושחתת רק כשהמצב יהיה גרוע בהרבה, יהיה לנו קשה בהרבה. אז אולי המשטרה כבר כן תהיה מוכנה לירות במפגינים ש"חותרים תחת המשטר"

*  *  *

ועוד מחשבה על התמוטטות המשטר הרודני של מובארכ, שנראה בזמנו חזק, עמיד ויציב ביותר, תוך 18 יום: היא מראה עד כמה דמוקרטיות ליברליות יציבות וחזקות יותר מרודנויות.

זה בדיוק הפוך ממה שחשבו הפשיסטים וחושבים כיום המנהיגים בסין, רוסיה, הונגריה, וב-MAGA בארה"ב. במקרה שאני דן בו כרגע – אני מתאר השלכה שלילית. אבל בכללי, זה טיעון חשוב לזכות תפיסת העולם הדמוקרטית, בוויכוח עם מי שרוצים לקדם אותנו לעבר אי-ליברליות.

יוני שריג – אב לשלושה, עובד במילים, יוצר, מוחה, פוליטי – טווה תקווה; קורא לכל מי שמתנגד לשלטון הנוכחי ורוצה לראות שוב את החטופים, לעלות לירושלים לחסום את הגישה לכנסת עד שנצא לבחירות.