יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ה צוין השבוע ברחבי הארץ בטקסים, עצרות זיכרון ודקות דומיה. מדינה שלמה עוצרת מלכת כדי לזכור את ששת המיליונים שנספו בשואה – את הקהילות שנכחדו, את המשפחות שנותרו פצועות עד היום.

80 שנה אחורה, סוף המלחמה. ב־8 במאי 1945 נשמעה ברחבי אירופה הבשורה שחיכו לה שנים – גרמניה הנאצית נכנעה. מלחמת העולם השנייה הגיעה לסיומה, והתקווה שבה לפעום בלבבות מיליונים. אך הרגע ההיסטורי הזה לא הורגש רק ברחובות לונדון או פריז; הוא הגיע גם אל סמטאות פאס, קזבלנקה, תוניס ואלג'יר – שם המתינו קהילות יהודיות דרוכות לשמוע על סוף הסיוט.

הרגע ההיסטורי של כניעת גרמניה הנאצית לא הורגש רק ברחבי אירופה, ברחובות לונדון או פריז; הוא הגיע גם אל סמטאות פאס, קזבלנקה, תוניס ואלג'יר – שם המתינו קהילות יהודיות דרוכות לשמוע על סוף הסיוט

באותם ימים, אמצעי התקשורת בצפון אפריקה היו מוגבלים. הרדיו היה נחלתם של מעטים, ולעיתים אף הוגבל בידי השלטון הקולוניאלי, אך החדשות זרמו – מפי חיילים, שליחים, או דרך שידורים חצי־פיראטיים של תחנות כמו ה-BBC בשפה הצרפתית. ברחבי צפון אפריקה, במיוחד בערים הגדולות שבהן חיו קהילות יהודיות גדולות, הידיעה התקבלה באופוריה. בתי הכנסת התמלאו בתפילות הודיה.

הרב יוסף משאש, מגדולי חכמי מרוקו במאה ה-20, כיהן כרבה של העיר תלאמסן, אלג'יריה, בזמן מלחמת העולם השנייה ולימים רבה הראשי של העיר חיפה.  בספרו אוצר המכתבים (חלק ג' סי' אלף תטו') תיאר הרב את חגיגות הניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית במרוקו באירועים מרגשים ומלאי הוד.

הרב יוסף משאש (צילום: סנסן ליאיר, ויקיפדיה)

הוא תיאר כיצד יהודי מרוקו, יחד עם שכניהם המוסלמים, יצאו לרחובות בערים כמו מקנס, פאס וקזבלנקה, כשהם שרים, רוקדים ומניפים דגלים, כדי לחגוג את תבוסת הנאצים. את תחושת שחרור והקלה חשו היהודים במגרב, לאחר שנות רדיפה ופחד תחת שלטון וישי והאיום הנאצי. הרב משאש ציין גם את ההשתתפות הפעילה של הקהילה היהודית בתפילות הודיה בבתי הכנסת, שבהן הודו לה' על הישועה והניצחון, וכך כתב:

"וביום שני בשבת, כד' אייר תש"ה בשעה שנית אחר הצהרים, נשמעו חצוצרות תרועת גמר המלחמה עם גרמניא הארורה כי נכבשה כולה בידי המלכויות האחרות. וכל היום וכל הלילה לא פסקו שירות וזמירות וריקודים מרחובות קריה. וביום רביעי בשבת בשעה שמינית ומחצה בבוקר, באו אלופי אדום הצרפתים לביהכנ"ס של ראב"ד רבי ברוך טולידאנו, אשר קשטוהו הקהל בפרחים ושושנים ודגלים ועשינו חגיגה בסדר משטר הגון. אח"כ עמידת דום שני רגעים, כבוד לזכר ההרוגים במלחמה כמנהג האומות, אח"כ בקשתי רחמים על המתים חללי המלחמה מבני ישראל ומבני ניכר אשר ארגתי אני הצעיר".

בתיאורים אלו משקף הרב משאש את האחדות והסולידריות בין הקהילות השונות במרוקו באותם ימים, ואת התקווה והתפילה לעתיד טוב יותר לאחר המלחמה.​

ברחבי צפון אפריקה, במיוחד בערים הגדולות בהן חיו קהילות יהודיות גדולות, הידיעה התקבלה באופוריה. בתי הכנסת נמלאו תפילות הודיה. הרב יוסף משאש, מגדולי חכמי מרוקו במאה ה-20, תיאר את חגיגות הניצחון

נוכח הניצחון והחגיגות במרוקו, חיבר הרב משאש תפילה מיוחדת לזיכרון הנופלים במלחמה יהודים וגויים כאחד:

"אנא ה' אב הרחמים, שוכן מרומים, יודע כל נעלמים, ברחמיך הרבים והעצומים, רחם נא על רוחות ונפשות ונשמות הישרים והתמימים, הנאהבים והנעימים, של כמה מיליונים יהודים, אנשים ונשים וטף ילדות וילדים, שנהרגו ונשחטו, ונשרפו ונטבעו, ונחנקו ונקברו חיים, ושנדונו בכל מין מיתה משונה, בכל מקום אשר נגעה יד הצר הצורר האכזר.
מלך מלכי המלכים ברחמיך הרבים רחם עליהם, וחוס וחמול עליהם וצרור נשמתם לפני ולפנים אל מקום הקודש עם נר"ן עמך בית ישראל הקדושים והטהורים, אשר מסרו נפשם על קדושת שמך הגדול, בימי השמדות ובימי הבינים ותשביע בצחצחות נפשותם, ירויון מדשן ביתם ונחל עדנך תשקם, ותלוה אליהם השלום ועל משכב יהיה שלום ותעמידם לקץ הימין, וכוס נחמות השקה בלב אבליהם והדואגים והמצטערים עמהם, ונקום נקמתם ונקמת כל דם עבדיך השפוך ככתוב בתורתך הקדושה על ידי איש האלוקים נאמן ביתך. כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר: ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון. ונאמר יודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך. ונאמר כי דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענווים. מכאן ולהבא חושבנא טבא, תן שלום בארץ, תן שלום במלכויות ונהיה שקטים ושאננים לעבודתך וליראתך ומלאה הארץ דעה את ה'. אמן".

הרב משאש, שהכיר את תרומת בעלות הברית, חיבר נוסח מיוחד של תפילת "אל מלא רחמים" לחיילי בעלות הברית הגויים שנפלו במלחמה. וזה הלשון:

"אל מלא רחמים, נא! ברחמיך הרבים רחם על כל נפשות מתי מלחמה מאחינו הערביים, והצרפתים, והרוסיים והאמריקאים והאנגלים וכל אשר עזרו על ידם, תן להם חלק בגן עדנך, ודשנם מטובך. ייקחו שכר טוב ויפה על חסדם הגדול אשר הגדילו לעשות עם כל יושבי תבל, ובפרט עמנו עם ישראל, בעזרתם האלוקים ברוך הוא בעבודתם הנמרצה, עד שפוך דמם ארצה, להשבית חיה רעה מן הארץ, היטלר וכל הנוהים אחריו, לא יקומו רשעים במשפט, כי יהיו אפר תחת כפות רגלי נפשות צבאות הממלכות הנזכרות. אמן".

הרב משאש מתאר חגיגות שלמות של שבח והודיה על הניצחון במלחמה. לצד גם ברכה מיוחדת למלך מרוקו, וברכה לנשיא ארה"ב והרבה צהלות ותהלוכות ברחובות העיר.

הרב משאש, שהכיר בתרומת בעלות הברית, חיבר נוסח מיוחד של תפילת "אל מלא רחמים" לחיילי בעלות הברית שנפלו, ומתאר צהלות ותהלוכות ברחובות לרגל הניצחון, לצד ברכה מיוחדת למלך מרוקו ולנשיא ארה"ב

סיפורם של יהודי מרוקו ביום הניצחון על גרמניה הנאצית, כפי שתיאר אותו הרב יוסף משאש זצ"ל, הוא עדות לאופן שבו היסטוריה עולמית התגלגלה אל תוך סמטאות שכונות יהודיות בצפון אפריקה – והותירה שם חותם עמוק של שמחה, תפילה, תקווה וחזון. חובה עלינו להנחיל את המורשת הזו – לא רק כפרק נוסף בזיכרון השואה, אלא כיסוד בזהות יהודית רחבה יותר.

יום הזיכרון לשואה והגבורה הפך בישראל לאירוע לאומי מרכזי, אך עדיין, לעיתים קרובות מדי, נפקדים ממנו הסיפורים המרגשים של קהילות יהודיות שמחוץ לאירופה – קהילות שלא היו במחנות המוות, אך חיו בצלו המאיים של הנאציזם, תחת שלטון וישי, באיום מוחשי של פלישה גרמנית ובתחושת חוסר אונים מתמשכת.

קהילות אלו – ובהן יהדות מרוקו – ידעו לשרוד, להיאחז באמונה, ולבטא את תחושת ההצלה בשירה ותפילה, באהבה גדולה לחיים ובכבוד למי שנלחמו למענם.

דווקא כעת, כשאנטישמיות גואה שוב ברחבי העולם, וכשישראל מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים, חברתיים ורוחניים – מתחדדת הקריאה הפנימית לשוב ולשמוע את קולם של אותם חכמים, של אותם יהודים פשוטים שיצאו לרחוב כדי לרקוד עם דגלי צרפת ואנגליה ולברך את מלך מרוקו ואת נשיא ארצות הברית.

אותם חכמים ויהודים פשוטים ראו ביד ההצלה הזו לא רק נס, אלא אחריות מוסרית: להכיר תודה, לבקש רחמים, ולפעול לעתיד טוב יותר. כיום, עלינו להבטיח שהסיפור הזה לא יישאר בשולי הזיכרון. יש לשלבו בתוכניות הלימודים, בבתי הכנסת, בטקסים הציבוריים, בתודעה הלאומית. כי רק כך נוכל באמת להחזיר את המורשת הזו לחיים – לא כאנקדוטה היסטורית, אלא כהשראה חיה ונושמת לדור הצעיר.

עדיין, לעיתים קרובות מדי, נפקדים מיום הזיכרון לשואה ולגבורה הסיפורים המרגשים של קהילות יהודיות שמחוץ לאירופה – קהילות שלא היו במחנות המוות, אך חיו בצלו המאיים של הנאציזם

כמו שכתב הרב משאש בתפילתו – "ומכאן ולהבא חושבנא טבא" – שנדע, מתוך הזיכרון, לבנות עתיד טוב יותר. עתיד של אחווה, של אמונה, של ערבות הדדית – ושל זיכרון שמאחד, במקום לפלג.

אבי נחמני הוא משפטן ופעיל חברתי. משמש כדובר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו.