בתעודת השחרור שלי מצה"ל מופיע תאריך השחרור: 26 ביולי 1975. בדרכון הראשון שלי מודפס תאריך נחיתתי בסן פרנסיסקו: 11 באוגוסט 1975. בסיפורים שאני מספר על נחיתתי הראשונה באמריקה, אני מציין בהשתאות גדולה שהגעתי אליה שבועיים אחרי השחרור. ממרחק של ארבעים שנה אני תוהה עדיין איזה אדם מחזיר ציוד בסוף יולי ונוחת באמריקה בתחילת אוגוסט.
אני זוכר כל שעה מאותם ימים. אלו הלהיטות, הבהילות והמהירות שמפליאות אותי. ההחלטה המהירה בין NYU ו-SFAI, שני הקולג'ים שאליהם התקבלתי, נראית כה נחרצת ומודעת לעצמה בבחירה בין שתי ערים, שני חופים והבדל תהומי של מנטליות. הדחפנות הבלתי נלאית שבה כפיתי עצמי על סבא שייחלץ מדוד מייק Affidavit of Support (מכתב תמיכה), שהוא לא היה כותב בלי אקדח צמוד לרקתו.
אני זוכר כל שעה מאותם ימים. ההחלטה המהירה בין NYU ו-SFAI, שני הקולג'ים שאליהם התקבלתי, נראית כה נחרצת ומודעת לעצמה בבחירה בין שתי ערים, שני חופים והבדל תהומי של מנטליות
סבא היה הרבה יותר אלגנטי מדון קורליאונה ולהערכתי, כאשר הביט מייק בעיניו, אני משוכנע שראה בהן שטוקות מזנבות מהאוויר בטורי פליטים ארוכים שרעייתו ובני משפחתה היו ביניהם, משום ששטיגליץ מילט אותם אל הגבול הרוסי לפני הראשון בספטמבר 1939. מכתב ההתחייבות היה על סך 50,000 דולר, לא סכום שמייק נהג לחתום עליו בקלות דעת.
יכול להיות שמה שהפך את נחישותי לדלק טילים הייתה הפגישה המשפחתית השבועית ביום שישי שבה בחשו כולם בענייני הפרטיים כמי שמכינים עוגת שיש. כהרגלו בזמנים כאלה טפח אבי בידו על ירכי, טפיחה שנשמעה סביב העולם, וחייך אלי כמו היינו שני עבריינים שיודעים שהאורווה נסגרה אחרי שהסוסים ברחו.
חנה ומשה מיברג לא היו בעסק. אנשים מאסכולת החיים שלהם לא הביעו דעות נחרצות בפרהסיה. רק סבתא פנינה, שהייתה אמה גולדמן מחופשת לפולניה עם "הו כלכותה" בכריכה רכה ליד מיטתה, הייתה בעד. עד יום מותה לא התרגלה לדרך החיים הישראלית, והגיחה היומית שלה מהקטקומבות הייתה לרדת עם סל פלסטיק למכולת של שטאהל בג'ורג' אליוט 16 כדי לקנות חצי לחם ושני אשל.
מייק חיכה לי ב-JFK בחום הבלתי נסבל של אוגוסט. הוא לא עזר לי חלילה עם המזוודות אלא עבר מלימוזינה אחת לשנייה, כשהוא מברר בטון אופייני למי שיש לו מושב בבורסה כמה תעלה נסיעה לאפר איסט-סייד, שעה שנגררתי אחריו מזיע, מסטול מעייפות ומבוהל, עד שנמצאה טאון-קאר זולה.
בספטמבר גרנו כבר בדירתנו הראשונה ברחוב סטוקטון 530, מעל המנהרה שמעליה הייתה סמטת בוריט, בה נורה למוות מיילס ארצ'ר, שותפו של סם ספייד ב"הנץ ממלטה" (מאת דאשיל האמט שהיה בין הסיבות שהביאו אותי לסן פרנסיסקו).
דירת הסטודיו הייתה זעירה אבל כמו רוב הדירות בעיר לא הייתה דוחה באופן בלתי נסבל. פירקנו את מיטת מרפי המתקפלת מדלת ארון הבגדים והנחנו אותו על הפרקט בארון ושם ישנו
דירת הסטודיו הייתה זעירה אבל כמו רוב הדירות בעיר לא הייתה דוחה באופן בלתי נסבל. פירקנו את מיטת מרפי המתקפלת מדלת ארון הבגדים והנחנו אותו על הפרקט בארון ושם ישנו. באותו חודש הלכתי עם אבי גנור, צלם שהכרתי בתור להרשמה ב-SFAI בגלריה שבה יש ציור קיר ענק בעל אמירה פרולטרית מאת דייגו ריוורה, להופעה של "האחים אולמן" בקולוסיאום באוקלנד.
האחים לא היו במיטבם ב-75', אבל השירים דיברו במקומם ודיקי בטס כופף את מיתרי הלס-פול המוזהבת שלו. גנור צילם בעדשת זום ארוכה אך עדיין היה קשה לראות מי זה מי. אדם ברוך פרסם את הכתבה הראשונה שלי ב"מושג": "ליידיס אנד ג'נטלמן, האחים אולמן".
* * *
הדירה ששכרתי בוושינגטון פינת סקוט בפסיפיק הייטס, הייתה בדיוק כפי שאינגריד תיארה אותה. אחרי יומיים השגחתי שהיא ממוקמת מרחק מאה מטר מהמקום בו רצח "זודיאק" נהג מונית. לא ברור לי כיצד זרמתי בקלות רבה כל כך אל החלל הפרטי של אינגריד, ישנתי על מצעיה, התקלחתי באמבטיה שלה מוקף במיני סבונים, שמפו ותכשירים קוסמטיים ומצאתי עצמי מרותק לגיליונות הישנים של "ואניטי פייר" שהיו מונחים בסל מיוחד בשירותים.
סן פרנסיסקו תמיד חילצה ממני אנחות הנאה של מה שנקרא Laidback ו-Mellow ושאר מלים שנהגו לתאר בהן את ג'רי גרסיה זצ"ל. אינגריד, שה-M.A שלה מנורת'ווסטרן היוקרתית תלה על הקיר, נסעה לדרום אפריקה לבקר את אחיה והקשר הטלפוני והאינטרנטי איתה היה מקוטע ומזדמן.
הדירה ששכרתי הייתה ממוקמת מרחק מאה מטר מהמקום בו רצח "זודיאק" נהג מונית. לא ברור לי כיצד זרמתי בקלות רבה כל כך. סן פרנסיסקו תמיד חילצה ממני אנחות הנאה של מה שנקרא Laidback ו-Mellow
ההוראות בעניין ליאו, חתול רחוב מזדקן, היו ספרטניות מדי בעיני. אוכל יבש, קופסת שימורים זעירה של אוכל רטוב פעם ביום ולהוציא את הגללים מקופסת החול פעם בשלושה ימים לא היו עוברים אצלנו. מה שמסביר מדוע ויטו שוקל כמו עגל וליאו הזקן נראה אתלטי.
בניגוד להבטחתה שלליאו אין קפריזות ודרישות והוא ישן מתחת למיטת האפיריון הגבוהה ומתנזר מזרים, מצאתי חתול במצב נפשי מעורער. בלילה השני הוא הקיא על השטיח. בניגוד למובטח ישן ליאו על המיטה ולא מתחתיה. כאשר חזרתי יום אחד ומצאתי שליאו הקיא על המיטה, הבנתי שיש לי עניין עם חתול חולה געגועים, אבחנה שלא פטרה אותי מהחובה להתקשר לקריסטין, אשת הקשר, לעדכן אותה במצב ולהשאיר לה להחליט האם לקחת את ליאו לווטרינר.
את ארבקל וביופורד, החתולים הראשונים שלנו, ירשנו בדירה ששכרנו ברחוב מקאליסטר ובעליה לא חזר אליה, שהחצר האחורית שלה גבלה בגינת הפרא של האחוזה הוויקטוריאנית הגדולה בפולטון 2400, שהייתה ביתם המשותף של חברי "ג'פרסון איירפליין".
* * *
חוץ מפורטרהאוס מדיום-רייר ב"פיטר לוגר", אינני מכיר אושר גדול יותר מאשר לשוב ולהיות במחיצת ילדיך. זה אושר הממלא אותך כמו מנה גדולה מדי של חמין ותחושת הגודש מחייבת מנוחת צהריים במיטה עם מכנסיים פרומים.
הדרך אל האושר עוברת במקום שבו שלושת הגברים למשפחת מיברג צועדים יחדיו; הצעירים כמה צעדים קדימה במעילי עור שלקחו ממני והקשיש משתרך מאחור במאמץ גריאטרי. עם זקן שחור וסמיך נראה אבנר בדיוק כפי שנראיתי בגילו, דמיון מפחיד. הוא ועמנואל נוגעים לדעתי ב-1.90 מ', שהיה גובהי כפי שרשום ברישיון הנהיגה עד שגילינו השנה שאני בעצם 1.92 מ', כלומר שאני ממשיך לגדול.
הדרך אל האושר עוברת במקום שבו שלושת הגברים למשפחת מיברג צועדים יחדיו; הצעירים כמה צעדים קדימה במעילי עור שלקחו ממני והקשיש משתרך מאחור במאמץ
קשה היה לי להסתיר את תחושת הגאווה הגואה בחזה למראה הבנים שיחסיהם קולחים וקרובים והם מפטפטים באנגלית ללא מבטא, שעה שאני צריך לומר כל דבר פעמיים כדי שיבינו אותי.
אבנר הגיע מסיאטל, שם עבד בקיץ בדרכו חזרה לפנסילבניה בה הוא לומד; עמנואל חי וכותב בסן פרנסיסקו; חלק ניכר מהזמן אין לי מושג ירוק על מה הם מדברים, גם כאשר אני שומע כל מילה. הילדים שנולדו וגדלו בטקסטים שלי נמלטו ממיין בהזדמנות הראשונה.
* * *
סן פרנסיסקו של 2013 היא כרך של 750,000 תושבים המוקף בערי לוויין מעבר לשני הגשרים הגדולים ובמחוזות ששמם מעביר צמרמורת של עונג בגוום של הדוניסטים דקדנטיים. העיר הסובלנית ביותר בעולם שחיבקה באהבה גדולה את המוזרים, האקסצנטריים ויוצאי הדופן, מייצגת כעת מיקרוקוסמוס של הישגיות כפייתית ותזרים מזומנים נדיר בהיקפו, שמקורו בכיסיהם התפוחים של ילדים שעשו אקזיט עתיר מיליונים בהייטק ומנווטים את העיר לסגנון חיים שהולך ומתרחק מהישג ידו של בן תמותה רגיל שאינו משתכר רבע מיליון דולר בשנה.
מעולם לא ראיתי ריכוז כה גדול של עושר תפור, ממונע, שתי ואכיל. שכר הדירה היסטרי; העיר היא מסעדה אחת גדולה למי שאין להם פנאי ועניין לבשל; בתי הקפה הם אתרי פולחן המוניים ושוק האיכרים השבועי ב-Ferry Building הוא תמצית מזוקקת של חיים על גג העולם בפנטהאוז.
העיר הסובלנית ביותר בעולם, שחיבקה באהבה רבה את המוזרים, האקסצנטריים ויוצאי הדופן, מייצגת כעת מיקרוקוסמוס של הישגיות כפייתית ותזרים מזומנים נדיר של ילדים שעשו אקזיט עתיר מיליונים בהייטק
לא הבנתי לאיזה גולאגים הוגלו מי שנראים וחיים כמוני שהיו פעם ליבה ומצפונה של העיר, אולי משום שסירבתי לשוב לבקר קלישאות אורבניות כמו הייט-אשברי כדי לגלות שמי שבחברתם שתיתי קפה ועמדתי בתור למאפין אוכמניות ב"טסהרה" הם כעת קשישים מדובללי שיער, ממלמלים לעצמם ונושאים בתיק-שכל מהוה עותק ממורט של תסריט שכתבו ב-1980 וספר שירים של לורנס פרלינגטי מחנות הספרים "סיטי לייטס" בנורת' ביץ'.
הפער בין ההומלסים הרובצים ברחובות להיפסטרים שאינם מחמיצים אף מסעדה חדשה ומנהלים את תיק המניות שלהם במק-בוק, בלתי ניתן לגישור. זה פער נפיץ שישיב את העיר ארבעים שנה לאחור לימים בהם נחטפה פטי הרסט בידי הצבא הסימביונזי והשתתפה בשוד הסניף של בנק היברניה. זה ניטרוגליצרין מזיע שיכול להדליק את הטינה המעמדית והגזעית באתרים דלקתיים באוקלנד שבה השוטרים יורים קודם ושואלים שאלות אחר כך.
מתחת לשכבה דקה של שפים, בריסטות, רבי-מלצרים, בעלי חנויות יוקרה וחנויות ספרים, נמצא כוח העבודה האמיתי; מקסיקנים ודרום-אמריקאים העושים בעיר את כל מה שאזרחיה המצליחים לא רוצים לעשות. זאת עיר שבמהלך שהותי בה רכשה מריסה מאייר, המנכ"לית של "יאהו", את הבית היקר ביותר שאי פעם נמכר שם בעיקר, כדי להוכיח שהיא יכולה.
בתי הקפה המיתולוגיים שבעבר ישבו בהם גיבורי דור הביט והמסעדות האיטלקיות שכבלו בהן את מאמא לכיריים ושבהן אכלת כמו מלך בשבעה דולר, עדיין שם, כאילו. "טרייסט", "ספורט", "גרקו", "מולינרי" ו"גרפיאו", ניצבים על כנם, אבל את האיטלקים הזקנים, שחיפשו על המדרכה שעות נדירות של אור שמש מלטפת שבקעה מבעד לערפל, והמשוררים עם בעיות השיניים, שהתפרנסו מהוראה או מו"לות של עיתונות מחאה, החליפו תיירים זרים, בעיקר מהזן האירופאי, שהתנחלו באתרים שבעבר נשפכה מהם תרבות אלטרנטיבית, כשהם מכלים כמויות מסחריות של טרמיסו, מאפינס, קנולי, ג'לאטו ויריות קפאין.
אינך יכול לשוב הביתה חל על יותר מאשר מקום לידתך. הוא תקף גם לגבי ביתך המאומץ שאותו עזבת ברגע של חולשה, במקום להכות בו שורשים ולעמוד על שלך
אינך יכול לשוב הביתה חל על יותר מאשר מקום לידתך. הוא תקף גם לגבי ביתך המאומץ שאותו עזבת ברגע של חולשה, במקום להכות בו שורשים ולעמוד על שלך. טקס הבוקר הרגיל בפסיפיק הייטס נהיה נהיר לי אחרי כמה ימים: ברבע לתשע יצאו הבעלבתים מבתיהם המפונפנים במכוניות גרמניות חדשות ובתשע הגיעו המנקות במכוניות יפניות מקרטעות עם ציוד ניקוי מהבית.
* * *
איפה שסצנת האוכל בניו יורק היא מסע מפרך בעקבות קאדר מסעדות עונתיות חדשות מאת עשרה שפים ומסעדנים שאינם מתביישים להגיש חשבון של 400 דולר לארבעה סועדים, סן פרנסיסקו מציעה מבחר אמיתי, מגוון, אתני ואותנטי יותר מכל עיר אמריקאית אחרת.
איפה שבניו יורק כבר במונית חזרה מתחילה תחושת החמצה להתנכל למצפון ולחשבון הבנק, בסן פרנסיסקו כל ארוחה שאכלתי – בחמש-עשרה מסעדות בערך – הייתה טעימה, מקורית וייחודית. המחיר היה תמיד כ-100 דולר פחות. הסצנה הקולינרית בסן פרנסיסקו פחות יומרנית מהניו יורקית; כאשר אינך מבקש להמציא את האוכל מחדש אלא רק לבשל את המיטב כראוי, התוצאה בצלחת אחראית לריגושים תכופים ולחשבון שפוי.
האוכל המקסיקני בסן פרנסיסקו אותנטי יותר וחנף פחות מכל מסעדה מקסיקנית בחוף המזרחי. האוכל הסיני אינו גנרי ומנומס כמו בערים אחרות, אלא מחולק למטבחים האזוריים של סצ'ואן, הונאן ואחרים. האוכל ב-Brandi Ho ההונאנית ישרוף אתכם לפחות פעמיים, אבל קשה להתחרות בחוויה של אכילת המנות החריפות והטעימות כשדמעות זולגות על פניכם.
הסצנה הקולינרית בסן פרנסיסקו פחות יומרנית מהניו יורקית; כאשר אינך מבקש להמציא את האוכל מחדש אלא רק לבשל את המיטב כראוי, התוצאה בצלחת אחראית לריגושים תכופים ולחשבון שפוי
ממסעדות הדגל של שנות ה-70' לא נשאר כמעט זכר. הן היו טובות לזמנן אבל Gaylord ההודית בגירארדלי סקוור, גם אם קרלוס סנטנה סעד לצידכם, הגישה גרסה מתונה מדי של המטבח המסעיר הזה. "קארוונסרי" האפגנית נעלמה. גם ההודית ברחוב ג'קסון. אבל greene's היא עדיין מסעדה צמחונית טובה ו-Chez Panisse של אליס ווטרס בברקלי מספקת עדיין את הסחורה וממשיכה לקדם את בשורת 'האוכל האיטי'.
די מהר הבנתי שאינני ערוך יותר, פיזית ונפשית, לבליסה הגדולה של צעירותי. הניסיון לעמוד בתעוקה של שתי ארוחות ביום התגלה כמופרך ומעבר ליכולתי; המציאות הכתיבה התנהלות תבונית: סושי בצהריים וארוחה בביסטרו בערב; בוריטו בצהריים וצרפתי בערב.
נסעתי לסן פרנסיסקו לכתוב תסריט (באנגלית) שהוזמן ממני והוא שמימן את הקפיצה הגבוהה מעל לפופיק והירשה לי לשכור דירה ולצאת לאכול עם המשפחה. הגנטיקה הוכיחה שוב את כוחה ובשנים שהוא חי בה, מיפה בני את הסצנה הקולינרית בדרכו השיטתית. הייתי אומר לו מה בא לי לאכול והוא הפיק את השאר.
לא הופתעתי לגלות שטקילה איכותית ממזקקות אקזוטיות הנגישות בעיקר בחוף המערבי הפכה למשקה הפופולרי. צריכת האלכוהול שלנו הייתה מתונה. כוס או שתיים של יין, בירה ממבשלות הבוטיק הרבות שמציפות את אמריקה בבירה איכותית. המתינות חסכה הנגאובר וכאבי ראש תכופים וניתן היה לעסוק בכתיבה.
הגנטיקה הוכיחה שוב את כוחה ובשנים שהוא חי בה, מיפה בני את הסצנה הקולינרית בדרכו השיטתית. הייתי אומר לו מה בא לי לאכול והוא הפיק את השאר
באופן כללי ניתן לומר כי ברוב הארוחות היה האוכל מצוין, תמחורו שפוי ומחיר היין לא היה יותר מכפול ממחירו בחנות. לא פחות חשובה הייתה הזכות לשבת בחברת בני וחברתו של בני הבכור, ולשוחח איתם על כל הנושאים הקרובים ללבי כאשר אני מקשיב ולומד מהם יותר מאשר הם ממני.
* * *
לא הייתי במספרה מאז שגילי גמליאלי מת בניו יורק, חוץ מפעמיים בכיכר המועצה ברמת השרון. זה לא עניין עקרוני, אלא סוג של עצלות וחשש נרכשים. כמו להאזין לג'יי. ג'יי קייל ולוורן זיבון אחרי מותם או לצפות בחמש העונות של "הסמויה" ביומיים. אמי ז"ל ששליטה הייתה עניין עקרוני עבורה, הבינה שנישואי יגרעו מאיכות חייה כאשר פנתה לנעמי בתהייה מדוע היא מרשה לי להסתובב בשיער ארוך. התשובה שקיבלה, "מי אני שאקבע לרון כיצד הוא נראה?", הבהירה לאמי שחייה לקחו תפנית דרמטית.
כפוף לתורשתיות השיער המשפחתית (סבי ואבי היו קירחים כאבטיחים) נראה עתידי עגום. אבל יצא ששומר חומות גנטי אחד נלחם על שלו כמו נמר. כך קרה שהגעתי לגיל חמישים עם ראש מלא שיער. מתישהו לפני כחמש שנים הניף השיער דגל לבן ונמלט לפתח הניקוז במקלחת. עם ההכחשה שעובדת שעות נוספות, הצלחתי לראות שיער היכן שלא היה ורק לאחרונה הודיתי לעצמי שאני מקריח.
התוכנית הייתה להסתפר בסן פרנסיסקו מכיוון שבמיין הספרים הם דייגי לובסטרים בבוקר. באחת מהגיחות הרבות שלנו ל-Mission, השכונה ההיספנית, הראתה לי אנג'לה את המספרה המדוברת Fellow Barbers. פקידת הקבלה המקועקעת לפי דונם, אמרה שהם לא מקבלים הזמנות ושאכנס מתי שנוח לי ולא אמתין יותר מחצי שעה. יומיים לאחר מכן נכנסתי בעשר בבוקר.
עם ההכחשה שעובדת שעות נוספות, הצלחתי לראות שיער היכן שלא היה ורק לאחרונה הודיתי לעצמי שאני מקריח. התוכנית הייתה להסתפר בסן פרנסיסקו, מכיוון שבמיין הספרים הם דייגי לובסטרים בבוקר
בחלל הגדול יש חמישה מושבים ומגוון הספרים נע ממלאך גיהינום אחד, לאחיין של סנטנה, לבחורה שעוברת על תקנות הצניעות כל פעם שהיא מתכופפת. חלפה חצי שעה ושמתי לב שבזמן שישבתי על הספסל נכנסו גברים מהרחוב, התנשקו עם כולם והתיישבו מיד. אני יודע שהחיים אינם מושתים על שוויון אבסולוטי. פעם גם אני חייתי בצד המרוח של הפרוסה. ויתרתי על זה כשהיגרתי.
העובדה שכולם רצו שיגלחו את ראשם מסביב וישאירו חתימת שיער נוסח המארינס על הקודקוד, לא עודדה אותי. אבל זאת הייתה ההתעלמות המופגנת ממני שהכעיסה אותי. שאלתי את האחראית למה זה והיא הסבירה בחמיצות שעברייני התור הגיעו לפני, נרשמו והלכו ל-Tartine, אחת הקונדיטוריות הנפלאות באמריקה.
או שאתם לוקחים הזמנות או שלא, אמרתי. אתה הבא בתור, אמרה. לא הייתי ומבלי לעשות עניין קמתי ויצאתי. במורד רחוב 18 צלצל הנייד. מישהו בעל טון סמכותי הפציר בי לשוב. עניתי לא תודה, ואני נראה עדיין כמי שדחפו לו אצבע לשטקר.
* * *
בהמשך למשהו שכתבתי כאן על מדוע אינני מבקר בישראל: במשך שנים רבות כאשר שאלו אותי במיין מאיפה אני, אמרתי מסן פרנסיסקו. בעיקר משום שאני חושב שזו שאלה חצופה גם אם גדלת עם משפחת קנדי בהיאניס פורט. על השאלה מאיפה אני במקור, עניתי מישראל.
לא יכול להיות ויכוח על העובדה שסן פרנסיסקו היא כמוסת הנוסטלגיה הפרטית שלי וגם עיר העתיד, עם האוטובוסים הפרטיים של "גוגל", שירותי ההסעה של "אובר", העובדה שאף אחד לא צופה בטלוויזיה בטלוויזיה והמסכים הקטנים שאין חיים בלעדיהם.
סן פרנסיסקו היא כמו זאב שרגלו נתפסה במלכודת. היא יכולה לכרסם את הרגל הלכודה ולברוח, או שהיא יכולה להישאר במלכודת ולמות בכבוד מרעב
אבל גם העיר הנפלאה ביותר השתנתה ללא הכר בארבעים שנה, לא תמיד לטובה. סן פרנסיסקו היא כמו זאב שרגלו נתפסה במלכודת. היא יכולה לכרסם את הרגל הלכודה ולברוח, או שהיא יכולה להישאר במלכודת ולמות בכבוד מרעב. ההתרשמות שלי היא שהעיר בחרה לכרסם ולברוח ועדיין מוקדם לקבוע להיכן תגיע.
פורסם לראשונה ב"מעריב" 2013
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם