במסגרת ערעורה של ישראל לבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) על הוצאת צווי המעצר לראש הממשלה בנימין נתניהו ולשר הביטחון לשעבר יואב גלנט, התחולל בקרב חמשת שופטי הערעור מאבק של ממש בסוגיית המשלימות.
האופן שבו יושם עיקרון יסוד זה במשפט הבינלאומי בעניינה של ישראל לאחר 7 באוקטובר הוא הסיבה העיקרית לכך שנתניהו אינו יכול לטוס מעל רוב מדינות אירופה, כלומר לכך שנגד שני בכירים ישראלים תלויים ועומדים צווי מעצר בינלאומיים.
ביום חמישי האחרון פרסמה ערכאת הערעור של בית הדין הפלילי הבינלאומי שתי החלטות בערעורים שהגישה ישראל על החלטת הרכב קדם המשפט מחודש נובמבר 2024 להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט.
שני הנושאים שבהם עוסקות ההחלטות הם בעלי פוטנציאל נפיץ לעצם קיומו ופעולתו של בית הדין הפלילי, וקביעותיו בסוגיות הללו עשויות להיות בעלות השלכות על שורה של מדינות ברחבי העולם
שני הנושאים שבהם עוסקות ההחלטות הם בעלי פוטנציאל נפיץ לעצם קיומו ופעולתו של בית הדין הפלילי, וקביעותיו בסוגיות הללו עשויות להיות בעלות השלכות על שורה של מדינות ברחבי העולם, בין אם הן חברות בבית הדין ובין אם לא.
שני הנושאים שבהם עסקו החלטות ערכאת הערעור הם: האחד, שאלת היישום של עקרון המשלימות בנוגע לחקירות פליליות שמנהל התובע הראשי של בית הדין, והחובה לאפשר למדינה לפתוח בחקירה פנימית עצמאית בנושא מסוים בטרם יפתח התובע בחקירה משלו; והשני, שאלת סמכות השיפוט של בית הדין כלפי מדינות שאינן חברות בו ולא הביעו את הסכמתן לניהול הליך בעניינן.
בשאלת עקרון המשלימות דחתה ערכאת הערעור את ערעורה של ישראל, וקבעה כי בנסיבות הפרשה הנוכחית לא חלה על התובע הראשי של בית הדין כרים קאן חובה לשוב ולאפשר לישראל לאחר 7 באוקטובר 2023 לפתוח בחקירה פנימית שתמנע את קיום ההליכים בבית הדין הבינלאומי.
ההחלטה התקבלה ברוב של שלושה שופטים נגד שניים, על חודו של קול. בשאלה השנייה התקבל פה אחד ערעורה של ישראל בעניין סמכות השיפוט של בית הדין, אך לא ניתנו קביעות מהותיות בנושא, ושופטי הערעור החזירו את הדיון להרכב קדם־המשפט כדי שידון לגופו בטענות ישראל בהקשר זה.
שופטי הערעור דחו את בקשתה של ישראל להשעות את תוקפם של צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט עד להכרעה בעניין על ידי הרכב קדם־המשפט, וקבעו כי הצווים ימשיכו לחול
אפשר היה להניח כי קבלת ערעורה של ישראל בעניין סמכות השיפוט של בית הדין לגביה, גם אם בשלב זה על בסיס טיעון פרוצדורלי, תוביל להקפאת צווי המעצר שהוצאו נגד נתניהו וגלנט. אך שופטי הערעור דחו את בקשתה של ישראל להשעות את תוקפם של הצווים עד להכרעה בעניין על ידי הרכב קדם־המשפט, וקבעו כי הצווים ימשיכו לחול.
המשמעות היא שלזכות המשפטית החלקית שהשיגה ישראל אין בשלב הנוכחי משמעות אופרטיבית, והיא עודנה נמנית עם הרשימה הקצרה והמפוקפקת של מדינות שראשיהן או בכירים בהן אמורים להיעצר כל אימת שידרכו על אדמתה של מדינה החברה בבית הדין הפלילי.
הצלחה חלקית ללא השפעה מיידית
אין לדעת אם מאבק האיתנים בין שלושת שופטי הרוב בערכאת הערעור לבין שתי שופטות המיעוט בשאלת יישומו של עקרון המשלימות בבית הדין הפלילי הוא מאבק אידיאולוגי גרידא, או שמא חדרו אליו גם אלמנטים פוליטיים. אולם, ברור כי שאלה זו מפלגת את הוותיקים והמנוסים שבין שופטי בית הדין.
בצד הרוב עמדו נשיאת בית הדין טומוקו אקאנה מיפן, ג'וצה לורדקיפנידזה מגיאורגיה וארדנבלסורן דמבין ממונגוליה, שצידדו בתובע הראשי קאן וקבעו כי לא ניתן לקבל את טענתה של ישראל, שלפיה לא די בהזדמנות שניתנה לה במרץ 2021 לפתוח בחקירה משלה בנוגע לטענות על הפרות של כללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי ודיני המלחמה, וכי התובע היה חייב לאפשר לה להודיע על פתיחת חקירה פנימית שתייתר את החקירה מטעם בית הדין לאחר מאורעות 7 באוקטובר 2023.
כל חמשת השופטים קבעו כי הרכב קדם־המשפט כשל בכך שלא שקל לגופן את טענותיה של ישראל ביחס לסמכות השיפוט של בית הדין כלפיה, כמדינה שלא הצטרפה מעולם לאמנת רומא
הרכב קדם־המשפט קבע כי אף שהנסיבות היו שונות בתכלית לאחר מתקפת 7 באוקטובר ותחילת המלחמה ברצועת עזה, מבחינת בית הדין הפרמטרים של החקירה הפלילית שקיים התובע הראשי נותרו בעינם, ולכן לא היה כל צורך להעניק לישראל הזדמנות נוספת לממש את עקרון המשלימות, להודיע כי היא עצמה פותחת בחקירה באותם עניינים ובכך להביא להפסקת החקירה שמקיים התובע מטעם בית הדין הפלילי.
אלא ששופטי הרוב לא נתנו גיבוי למסקנה המהותית של הרכב קדם־המשפט, אלא קבעו כי החלטה זו, שניתנה בנובמבר 2024, אינה החלטה הניתנת לערעור בשלב הנוכחי של ההליך. עם זאת, גם במסקנה זו, המשקפת דחיית ערעורה של ישראל בסוגיה זו, טמון הישג מסוים, שעיקרו בהחלשת המשמעות של קביעת ערכאת קדם־המשפט.
שופטי הרוב בערעור קובעים למעשה כי הרכב קדם־המשפט כלל לא קבע קביעה מחייבת בשאלה האם ניתן להגיש כתבי אישום נגד בכירים ישראלים, ולא דחה לגופה את טענתה של ישראל כי קופחה ביחס למתן אפשרות להודיע על חקירה פנימית במקום חקירה בינלאומית. במילותיהם, "זכותה של ישראל לערער על קבילות התיק כולו לא נפגעה".
לעומתם, השופטות לוס דל כרמן איבנייס קראנסה מפרו והשופטת סולומי באלונגי בוסה מאוגנדה קבעו כי הרכב קדם־המשפט קבע קביעה מהותית בעניין המשלימות ולכן ישראל הייתה זכאית לכך שטענותיה בעניין יידונו.
ההישג המשפטי, שמשמעותו המשך הדיונים בביה"ד בשאלת סמכותו כלפי ישראל כמדינה שאינה חברה בו, היה יכול לשאת משמעות רבה יותר אילו צווי המעצר לא נותרו בתוקף
לדעת השופטת קראנסה, כאשר מדינה שאינה חברה בבית הדין ואינה מכירה בסמכות השיפוט שלו מבקשת לממש את זכותה לפתוח בחקירה פנימית במקום חקירה בינלאומית, על הרכב קדם המשפט לקבוע מהי זכות העמידה של המדינה בפני בית הדין, ולבסס את הבסיס המשפטי ליישום הזכויות והחובות הנובעות מאמנת רומא – שמכוחה הוקם בית הדין – כלפי אותה מדינה.
מאחר שהרכב קדם־המשפט לא פעל כך, היה על הרכב הערעור לבטל את ההחלטה ולהחזיר את הנושא לדיון מחודש.
השופטת בוסה קובעת בפשטות כי החלטת הרכב קדם־המשפט שלפיה התובע מילא את חובתו למסור הודעה לישראל כדי שזו תשקול אם ברצונה לפתוח בחקירה פנימית, היא החלטה ישירה בעניין תקפותו של התיק כולו, ולכן ניתנת לערעור.
בסוגיה שעניינה סמכות השיפוט של בית הדין כלפי מדינות שאינן חברות בו, הרכב הערעור היה מאוחד בדעתו. כל חמשת השופטים קבעו כי הרכב קדם־המשפט כשל בכך שלא שקל לגופן את טענותיה של ישראל ביחס לסמכות השיפוט של בית הדין כלפיה, כמדינה שלא הצטרפה מעולם לאמנת רומא.
הרכב קדם־המשפט קבע כי לבית הדין יש סמכות שיפוט על האירועים שבמסגרת החקירה הפלילית, מאחר שאירעו בשטחה של "מדינת פלסטין" שבה מכיר בית הדין, ואשר חברה בו. נוסף על כך קבע ההרכב כי לישראל עומדת זכות לערער על הקביעה בדבר סמכות השיפוט רק לאחר הוצאת צווי מעצר, ולא לפני כן.
במצב הנוכחי, גם משרד התובע הראשי וגם שופטי ביה"ד הפלילי יוכלו להמשיך לדון בנחת בפלפולים המשפטיים במשך חודשים ארוכים, בעוד שהאיסור על ראש ממשלת ישראל לנחות ברבות ממדינות העולם עודנו בתוקפו
שופטי הערעור קבעו כי מדובר בהחלטה בעניין סמכות השיפוט, ולכן ניתן לערער עליה. הם הוסיפו כי הרכב קדם־המשפט לא יכול היה להסתפק בקביעה שלפיה נוכח העובדה ש"מדינת פלסטין" חברה בבית הדין מתקיימת סמכות שיפוט, מבלי לבחון את טענותיה של ישראל בנושא זה.
ההישג המשפטי של ישראל, שמשמעותו המשך הדיונים בבית הדין בשאלת סמכותו כלפיה כמדינה שאינה חברה בו, היה יכול לשאת משמעות רבה יותר אילו צווי המעצר לא נותרו בתוקף.
אך במצב הנוכחי, גם משרד התובע הראשי וגם שופטי בית הדין הפלילי יוכלו להמשיך לדון בנחת בפלפולים המשפטיים במשך חודשים ארוכים, בעוד שהחקירה שמנהל משרד התובע נמשכת, והאיסור על ראש ממשלת ישראל לנחות ברבות ממדינות העולם עודנו בתוקפו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם