ההיסטוריון פרופ' מוטי גולני, שנהרג עקב קריסת עץ עליו בעת טיול בנחל השופט, נולד וגדל בקיבוץ גבעת ברנר. בן 71 הוא היה במותו. יומן נעורים שהוא כתב לעצמו בסוף שנות הששים של המאה הקודמת, נועד להיות בעתיד, כדבריו, ספר הנצחה לזכרו.
דבריו מתקשרים עכשיו ליום הזיכרון. קטעים מאותו יומן כלולים בספרו של ההיסטוריון ד"ר שאול פז "פנינו אל השמש העולה". הנושא המרכזי של הספר (שערכתי): הקיבוצים ותנועות הנוער החלוציות בתקופה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים.
שאול פז, יוצא קיבוץ מזרע, מציין בספרו שלהזדהותם של בני הדור השני בקיבוצים עם דמויות מיתולוגיות מהדור הקודם ועם לוחמים הרואיים קצת בוגרים מהם שנפלו במלחמות ישראל התלווה תסכול מסוים. כי דמויות המופת ההן הוצבו על כן גבוה מאוד ולכן היה קשה לחקות אותן. ביומן הנעורים שמוטי גולני כתב לעצמו הייתה נימה ביקורתית אירונית.
לפי פז, להזדהות בני הדור השני בקיבוצים עם דמויות מיתולוגיות מהדור הקודם ועם לוחמים הרואיים בוגרים מהם שנפלו במלחמות ישראל – התלווה תסכול מסוים, כי דמויות המופת ההן הוצבו על כן גבוה מאוד
מוטי גולני הנער דמיין את עצמו נופל בקרב לאחר מעשה גבורה עילאי שזיכה אותו בצל"ש, בדומה לאחדים מגיבורי נעוריו, אשר לאור מורשתם הוא גדל. מסלול חייו של גולני ברור, זהו המסלול הקלאסי של בן הקיבוץ הטיפוסי:
"הדרכה, מגרש הכדורסל, קורס ידיעת הארץ, טיולים גם כשמתאים לך וגם כשלא. להיכנס לחדר האוכל מאוחר ועם בגדים מוכתמים בבוץ, שנת שרות בתנועה, מתנדבות. אל תדבר, דפוק. שירים בסתר למקרה שאפול, סיירת, קורס קצינים, להוריד את המדים בכניסה לקיבוץ. פרדס, מטע. סליחה, אני עולה לירושלים ללמוד, באמת סליחה, מייד אני חוזר, זה יהיה קצר מאוד, תכליתי מאוד. לא, לא נעים שם, אפילו רע. אהיה מורה, אדריך טיולים, מילואים, קדנציה במזכירות הקיבוץ אם אדרש. טיול בן שלושה שבועות לחו"ל בתורי. ואם לא ברור אני אודיע: אימא שלי מבית השיטה ואבא שלי נולד בעין חרוד".
שאול פז מעיר, שהמילים האחרונות הן פברוק אירוני למדי שנועד להבליט את הכמיהה להידמות אל "אב הטיפוס האידיאלי". מוטי גולני נולד להורים ניצולי שואה שהגיעו "משם". במבט לאחור הוא הודה שכתיבת היומן הייתה מעשה חריג של נער, שהיה במידה רבה נטע זר בחברת הנעורים הקיבוצניקית העדרית. אגב, שירותו הצבאי של גולני היה דווקא קיבוצניקי טיפוסי. הוא היה לוחם בסיירת צנחנים.
* * *
ומכאן למניין נופלים כואב וחף משמץ אירוניה. קבוצת בני גילי בקיבוץ מסילות מנתה 16 או 18 ילדים. כבר איני זוכרת בדיוק. בהגיענו לגיל שבעים קיימנו בקיבוץ מעין פגישת מחזור. במהלך הפגישה חזרתי ומניתי את מספר חברי הקבוצה אשר איבדו בני משפחה גרעינית שנפלו במלחמות. מספרם מבהיל ואף עולה על ממוצע הנופלים הגבוה בתנועה הקיבוצית.
במהלך פגישת מחזור עם קבוצתי מקיבוץ מסילות, חזרתי ומניתי את מספר חברי הקבוצה אשר איבדו בני משפחה גרעינית שנפלו במלחמות. מספרם מבהיל ואף עולה על ממוצע הנופלים הגבוה בתנועה הקיבוצית
אחת מאתנו התייתמה מאביה במלחמת השחרור. האב התגייס למלחמה ונקטל דווקא בעת ששהה בחופשה בקיבוץ. מטוס עיראקי הטיל פצצה שפערה חור ענק סמוך למבנה הסנדלרייה ופגעה באבא של חברתנו שהייתה אז בת חמש. לימים היא שכלה גם בן שנפל בלבנון, ברצועת הביטחון.
שלושה מחברינו לקבוצה, בת ושני בנים, שכלו אחים שנפלו במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. בן קבוצה נוסף איבד גיס שנפל במלחמת 1973. בסך הכול חמישה שכולים מתוך קבוצתנו הקטנה שמנתה 16 או 18 חברים.
ראוי לזכור את הרקע לאותה סטטיסטיקה מבהילה של שכול. חלקם של חברינו הגברים בני הקיבוץ בביטחון ישראל היה ממש מפואר. רובם ככולם התנדבו לשרת ביחידות קרביות. אבל במקרים לא מעטים הייתה זאת התנדבות כפויה. כי בעשורים הראשונים לקיום המדינה שרות צבאי כג'ובניק נחשב בקיבוצים לבזוי למדי ומביש. תרומתם הגדולה של הקיבוצניקים לכוחות הלוחמים ניכרה כאמור גם בסטטיסטיקה של השכול.
הנתון הבולט ביותר: כ-32 אחוזים מהנופלים במלחמת ששת הימים היו בני קיבוצים וכן גם חברים מגרעיני השלמה של קיבוצים בוגרי תנועות הנוער החלוציות. 216 מתוך 670 הנופלים באותה מלחמה. זאת בעוד שאוכלוסיית הקיבוצים הייתה אז 4-5 אחוזים מתוך האוכלוסייה הישראלית כולה.
במלחמת יום הכיפורים נפלו 450 בני קיבוצים וגרעינים, כ-17 אחוזים מתוך 2700 הנופלים באותה מלחמה קשה. אוכלוסיית הקיבוצים הייתה אז כ-3-4 אחוזים מתוך כלל האוכלוסייה הישראלית. שיעור הנופלים הקיבוצניקים במלחמות ישראל קודמות היה אף הוא גבוה פי כמה מחלקם של אנשי הקיבוץ באוכלוסייה הישראלית כולה.
לא פעם הייתה זו התנדבות כפויה ליחידות המובחרות, כי במשך עשורים – שירות צבאי כג'ובניק נחשב בקיבוצים מביש. תרומתם הגדולה של הקיבוצניקים לכוחות הלוחמים ניכרה גם בסטטיסטיקת השכול
העוז והגבורה של מלח הארץ מהקיבוץ ראויים כמובן לשבחים. אבל למכבש המאצ'ואיזם ולספרטניות הקשוחה שרווחו אז במקומותינו התלוו גם צדדים קשים, לעתים אפילו טרגדיות. היו מקרי אובדנות אחדים על רקע לחצים חברתיים להיות לוחם קרבי פייטר והיקרעות מבפנים של צעירים שלא התאימו למסלול קרבי.
וכמו בכל יום זיכרון שוב אני נזכרת במילותיו של שאול טשרניחובסקי מתוך שירו "ראי אדמה":
"ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד:
פרחי פרחים בך טמנו רעננים ובהוד,…הא לך הטובים בבנינו, נוער טהור חלומות,
ברי לבב, נקיי כפיים, טרם חלאת אדמות".
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם