הדבר המעניין באירועי הימים האחרונים באיראן הוא השתיקה. כל השחקנים – הישירים והפוטנציאליים – שותקים: איראן, ישראל וארה"ב. האש שבערה במשך שלושה ימים במחסן של משמרות המהפכה בנמל בנדר עבאס נראתה בכל העולם. אם מישהו ביקש להעביר למשטר האיראני מסר של חדירה מודיעינית ומבצעית – הוא הצליח.
הפיצוץ בשבת התרחש בדיוק שעה לפני שארה"ב ואיראן פתחו את סבב השיחות השלישי בעומאן. אף אחד מהצדדים לא התייחס לפיצוץ בתום השיחות. ללא ספק, שני הצדדים קיבלו עדכונים על האירוע, אך בחרו לשמר את האווירה החיובית ולא להיגרר לעיסוק בנושא השנוי במחלוקת – תעשיית הטילים של איראן.
כעת, ארבעה ימים לאחר הפיצוץ, כבר ברור מה אוחסן במכולות: חומרים כימיים מאיצי בעירה שהגיעו מסין בחודשיים האחרונים ואוחסנו במתחם ייעודי בנמל המרכזי של איראן. לא בכדי משמרות המהפכה מיהרו לקחת אחריות על החקירה – ייתכן שמבחינתם יש שם יותר מה להסתיר מאשר לגלות.
במהלך חודש אוקטובר האחרון תקפה ישראל את תעשיית הטילים האיראנית, ופגעה במערבלים הפלנטריים – אותם מערבלים מיוחדים המשמשים לערבוב התרכובת הכימית להכנת דלק מוצק לטילים
ההכרזה המהירה של הנשיא מסעוד פזשכיאן על פתיחת חקירה על ידי גורמים של השלטון ממחישה היטב את המצב באיראן: יש את הממשלה, עם המדיניות וההכרזות שלה, ולעומתה את ממסד משמרות המהפכה. שני קווים מקבילים, שבכל פעם שהם נפגשים – הקו הקיצוני של משמרות המהפכה הוא זה שמכריע.
מכאן עולה שאלה נוספת: האם מישהו ביקש לפגוע בתעשיית הנשק של איראן? השאלה מחזירה אותנו לסבב שיחות הגרעין בעומאן. איראן מקפידה להדגיש בשבועות האחרונים, באמצעות דוברים שונים, כי אך ורק פרויקט הגרעין יידון בשיחות – תעשיית הנשק המקומית והמעורבות הצבאית האזורית כלל לא על הפרק מבחינתה. בשלב זה, ארה"ב מיישרת קו עם הדרישה האיראנית, למורת רוחה של ישראל.
לכן, ייתכן שמישהו ביקש באמצעות הפיצוץ להחזיר את סוגיית הטילים וסכנתם לסדר היום הבינלאומי.
במהלך חודש אוקטובר האחרון תקפה ישראל את תעשיית הטילים האיראנית, ופגעה במערבלים הפלנטריים – אותם מערבלים מיוחדים המשמשים לערבוב התרכובת הכימית להכנת דלק מוצק לטילים.
מערבל פלנטרי הוא מרכיב חיוני בתעשיית הטילים, ומהווה צוואר בקבוק – בלעדיו לא ניתן לייצר טילים מתקדמים. אחד המרכיבים המוכנסים לתערובת בפעולת המערבל הם תחמוצות סודיום, בדיוק מסוג החומרים שהתלקחו והתפוצצו בשבת האחרונה בנמל בנדר עבאס.
את חשיבות תעשיית הטילים בעיני איראן ניתן להגדיר כ"טראומה לאומית". במהלך מלחמת איראן–עיראק בשנות ה־80 הוטל על משטר האייתוללות אמברגו נשק בינלאומי חריף. בשלב מסוים אזל לאיראנים הנשק והתחמושת
את חשיבות תעשיית הטילים בעיני איראן ניתן להגדיר כ"טראומה לאומית". במהלך מלחמת איראן–עיראק בשנות ה־80 הוטל על משטר האייתוללות, שזה עתה הפך את איראן לדיקטטורה דתית, אמברגו נשק בינלאומי חריף.
בשלב מסוים אזל לאיראנים הנשק והתחמושת, בעוד סדאם חוסיין נהנה מאספקה שוטפת. באותה נקודת זמן התקבלה באיראן החלטה היסטורית: לא עוד תלות בגורמים חיצוניים בתחום הנשק. כך החלה להתפתח תעשיית הנשק האיראנית לממדים הנוכחיים – טילים, מטוסים, מל"טים, לוויינים וכלי שיט.
מבחינת איראן, ההצדקה להחזקת תעשיית הטילים היא שמדובר ביכולת צבאית לגיטימית, שאינה אמורה להיות תחת פיקוח חיצוני. לאורך השנים, טענה זו שימשה את טהרן לסירובה לדון בנושא במסגרת הסכמים בינלאומיים – ומאותה תפיסה נובעת גם עמדתה הנוכחית במגעי הגרעין: התעקשות על יכולת עצמית להעשרת אורניום.
לקיחת יכולת זו מאיראן תקשה עליה מאוד להפוך למדינת סף גרעינית, אלא אם תצליח להערים על הקהילה הבינלאומית ולהסתיר מרכיבים רבים משרשרת ההעשרה ופיתוח הנשק.
מבחינת איראן, ההצדקה להחזקת תעשיית הטילים היא שמדובר ביכולת צבאית לגיטימית, שאינה אמורה להיות תחת פיקוח חיצוני. מאותה תפיסה נובעת גם עמדתה הנוכחית במגעי הגרעין
בישראל יש החוששים מאוד מאפשרות זו, והחששות הללו מועברים כל העת לאמריקאים – שבשלב זה מחזיקים את הקלפים קרוב לחזה ומשדרים אופטימיות שלא תמיד מובנת בירושלים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם