אחת מקבוצות הפייסבוק הפעילות והפופולריות ביותר בישראל בשנים האחרונות היא קבוצה בשם "פוטושופ חכם", שהקים תושב נתניה בשם טל חכם. חברים בה כבר יותר מ-350 אלף ישראלים.

עיקרון הפעולה של הקבוצה פשוט: כל מי שרוצה מוזמן לשלוח תמונה בכיכובו, ואשפי הפוטושופ של הקבוצה מתחרים ביניהם מי יתקן אותה בצורה המבריקה, המצחיקה והמקורית ביותר.

בהתחלה זו הייתה עוד זירה של דאחקות ברשת. חלקן מצחיקות מאוד. כל מי שהעלה תמונה ידע שהפוטושופיסטים לא רק יסלקו תלתל סורר, יעיפו מאחור את הטיפוס המפוקפק שנדחף לתמונת האוהבים, ימתחו חזה נפול או ימצקו סנטר כפול. הם גם ישתוללו ביצירתיות. זה היה הדיל שמקובל על כולם.

לפעמים העבירו את האירוע המצולם למאדים או לפתח תקווה (דאחקה פופולרית), ולפעמים ניצלו את תוכנות העריכה כדי להדגים את יכולותיהם ולסחוט מהמגיבים שובל תגובות "אמאל'ה! אני מתה פה!"

לפעמים העבירו את האירוע המצולם למאדים, למאה ה-15 או לפתח תקווה (דאחקה פופולרית), ולפעמים ניצלו את תוכנות העריכה החדשות כדי להדגים את יכולותיהם המקצועיות ולסחוט מהמגיבים שובל תגובות "אמאל'ה! אני מתה פה!" והמון-המון אימוג'ים שמביעים שילובים של תדהמה וצחוק.

יצירה של טל חכם, מנהל קבוצת "פוטושטופ חכם" בפייסבוק

במהלך המלחמה עברה הקבוצה מטמורפוזה רגשית. את הצחוקים וההסתלבטויות ההדדיות ברוח טובה החליפו רצינות, כובד ראש ולפעמים תחושת קדושה, כשבמקביל מהפיכת ה-AI שמתקדמת בקצב מסחרר, תרמה לחברי הקבוצה פיצ'רים חדשים, שמאפשרים להפוך צילום סטילס לקטע וידיאו.

החלו להגיע פניות של הורים שכולים שביקשו ממקצועני הקבוצה לשפר את הצילום האחרון עם בנם האהוב לפני שיצא לקרב. או ילדים שהתייתמו במלחמה שביקשו לאפשר להם להתחבק ולהתנשק בתמונה בפעם האחרונה עם אבא שנפל במערכה.

החלו להגיע פניות של הורים שכולים שביקשו לשפר את הצילום האחרון עם בנם האהוב לפני שיצא לקרב. או ילדים שהתייתמו במלחמה שביקשו לאפשר להם להתחבק ולהתנשק בפעם האחרונה עם אבא שנפל במערכה

פצועים בכיסאות גלגלים ביקשו מחברי הקבוצה להקים אותם על הרגליים ולגרום להם לחזור לרקוד. ישראלים שביתם נהרס ביקשו לשקם אותו בלחיצת עכבר. את האימוג'י המתפקע מצחוק החליפו האימוג'ים המתייפחים. את תגובות ה"פיפי!!!" החליפו תגובות "מהשמיים תנוחמו" ו"שלא תדעו צער".

ביום העצמאות ה-77, ישראל היא מין מדינת פוטושופ כזו. לא בטוח שזה פוטושופ חכם וגם ההומור מוטל בספק, ולא רק בגלל חיבתה המופרזת של אשת ראש הממשלה לבצע מעשים מגונים בתמונותיה בעזרת תוכנת העריכה הפופולרית.

בנימין נתניהו ואשתו שרה בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, בספטמבר 1996. הזמן עף כשעושים חיים (צילום: AP Photo/Richard Drew)

אנחנו כבר בקושי חווים את המציאות בלי שנערכות בה מניפולציות כבדות. יש לנו פילטר שהופך אותנו לאריות ופיצ'ר שמאפשר לנו למגר עם יד אחת קשורה מאחורי הגב גם את האויב הנאצי מבחוץ וגם את הבוגדים מבית.

אנחנו כבר בקושי חווים את המציאות בלי שנערכות בה מניפולציות כבדות. יש לנו פילטר שהופך אותנו לאריות ופיצ'ר שמאפשר לנו למגר עם יד אחת קשורה מאחורי הגב גם את האויב הנאצי מבחוץ וגם את הבוגדים מבית

יש לנו מסנני זוועות, שמונעים מאיתנו לראות את החורבן והמוות שמותירות ההפצצות של טייסינו בעזה. ואנחנו מוקפים בצבאות של בוטים, שהופכים כישלון להצלחה, חורבן לגאולה, בריחה מאחריות לגבורה וזריעת פילוג לפטריוטיות. וביום העצמאות הזה שרים לנו בטקס הממלכתי הולוגרמות של זמרים מתים, שלא יכולים להביע את דעתם על הטקס ומארגניו.

כל אחד מאיתנו מקבל ישראל מותאמת לטעמו האישי. רק המתים לא חוזרים לחבק את ילדיהם והנכים בכיסאות הגלגלים לא זוכים לרקוד על רגליהם.

על ביבי לא נדבר

כדי להיזכר איך נראתה ישראל בעידן הלא דיגיטלי, כשרק יחידי סגולה הסתובבו עם מצלמות ושאיפתם העליונה הייתה ללכוד רגע מזוקק של אמת חד פעמית, קפצתי לבקר את דן הדני.

דן הדני בביתו, כשברקע תמונה שצילם של משה דיין. אפריל 2025 (צילום: אמיר בן-דוד)

"אוסף דן הדני" הוא אחד מאוספי הצילום הגדולים, המקיפים והמרשימים בישראל. הוא כולל יותר מ-600 אלף צילומים, שצולמו על פני ארבעה עשורים על ידי כ-200 צלמי עיתונות של סוכנות הצילום י.פ.פ.א (IPPA), שדן הדני הקים וניהל. לפני כעשר שנים הוא מסר את האוסף כולו לספרייה הלאומית והוא פתוח שם לשימוש הציבור.

"אוסף דן הדני" הוא אחד מאוספי הצילום הגדולים, המקיפים והמרשימים בישראל. הוא כולל יותר מ-600 אלף צילומים, שצולמו על פני ארבעה עשורים על ידי כ-200 צלמי עיתונות של סוכנות IPPA שהדני הקים וניהל

אנחנו יושבים בחדר העבודה של הדני, בקומה ה-15 של בניין מגורים בגבעתיים, ומדפדפים – בהנאה עצומה, יש לומר – בין מאות צילומים דגומים מהאוסף ההיסטורי שלו, במה שאפשר לקרוא לו "מסע בין מנהיגים". חווים את ירידת הדורות של ההנהגה הישראלית כפי שהיא משתקפת בצילומים שלו ושל אנשיו.

הדני כבר בן 101. וכמאמר הקלישאה – הוא באמת האיש שראה הכול. הוא נולד בפולין בשם דונק זלוצ'בסקי ב-1924. ראה את ארצו ניגפת בפני הנאצים. הישיר מבט אל מנגלה בסלקציות הסדיסטיות של אושוויץ. איבד את כל משפחתו במחנות הריכוז. עלה לישראל בזהות בדויה.

כשהמדינה קמה, הדני כבר היה בן 24, הספיק להילחם ולהיפצע במלחמת השחרור, ואחרי שירות קבע ארוך בחיל הים – שבמהלכו היה מעורב בפיתוח הסודי של טיל יריחו – עבר ליחידת דובר צה"ל ושם התאהב בצילום ובצלמי עיתונות. כשיצא לאזרחות, החליט לממש חלום ולהקים סוכנות צילום.

דן הדני כקצין בבסיס בת גלים, 1953; מנוחה אחרי צילום מצעד יום העצמאות ב-1968; במשרדי סוכנות IPPA ב-1970; ובתעלת סואץ ב-1968 (צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

כל מנהיגי המדינה לדורותיה התמסרו למצלמתו והם צועדים כעת על פנינו בהקשת עכבר. את דוד בן-גוריון הוא אהב במיוחד לצלם. גם כי כאזרח שנמלט מהרדיפות באירופה, הוא העריץ את מייסד המדינה. וגם כי כצלם התאהב בתווי פניו העוצמתיים.

את מנחם בגין הדני אהב פחות. הוא נרתע מהפופוליזם שלו, אבל באחת התמונות שהוא הכי גאה בהן, הוא תפס את בגין מרכין את ראשו מול אנואר סאדאת כשנשיא ארה"ב ג'ימי קארטר מביט משועשע מהצד

את מנחם בגין הדני אהב פחות. הוא נרתע מהפופוליזם שלו, אבל באחת התמונות שהוא הכי גאה בהן, הוא תפס את בגין מרכין את ראשו מול אנואר סאדאת כשנשיא ארה"ב ג'ימי קארטר מביט משועשע מהצד. הדני היה שם – בקמפ דיוויד, בקהיר, על גדות התעלה, ביישוב היהודי בחברון, ברחובות הערים הכבושות בגדה – בעצם בכל מקום שההיסטוריה קרתה.

הוא צילם את כולם. מבן-גוריון, המנהיג הישראלי הבולט במאה ה-20, ועד בנימין נתניהו, המנהיג הישראלי הבולט במאה ה-21. על האחרון הדני מעדיף לא להרחיב את הדיבור יותר מדי. "בגילי יש לי מספיק פחדים", הוא אומר, "אני לא רוצה שיתנכלו לי. אני לא רוצה להגיד כל מה שאני חושב. תבין מזה מה שאתה רוצה".

אחרי שאנחנו מקפצים כך בין פורטרטים בשחור לבן של ישראלים מוכרים ואלמונים, משנות השישים, השבעים והשמונים, אני אומר להדני, "אתה יודע למה אני שם לב פתאום? תווי הפנים של הישראלים השתנו. זה משהו בסיסי. עמוק. ישראלים היום לא נראים כמו הישראלים בצילומים שלך. זה ניכר בפרטים הקטנים: קמטי הצחוק בצדי העיניים, מתח השרירים בפנים, השפתיים, החיוכים, מנח הגוף".

דוד בן-גוריון במסיבת עיתונאים ב-1967, כפי שנקלט במצלמתו של דן הדני (צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

הדני מחייך. "אין לך מושג כמה אתה צודק. אני צלם. אני יודע בדיוק למה אתה מתכוון. כל חיי צילמתי פורטרטים של בני אדם. אין דבר שאני אוהב יותר מאשר להתבונן בפנים של בני אדם. בוודאי שאני רואה את כל מה שאתה מדבר עליו. הבחנתי בזה מזמן. אנשים היום לא דומים לאנשים בעבר".

בשנות השישים הדני תיעד את חיי התרבות התוססים של תל אביב. את חבורת לול של אריק איינשטיין ואורי זוהר. את הכוכבים, המשוררים והעיתונאים שהצטופפו בקפה "כסית" ("גרתי אז מאה מטר משם. הייתי שם הרבה").

הנה מנדי רייס-דייויס, שהביאה מאנגליה ניחוח של סקנדל בינלאומי. הנה חיים טופול שעלה לגדולה ככנר על הגג. הנה דן בן-אמוץ, מראשוני המקונסלים. הנה אורי אבנרי הצעיר משחק שחמט. והנה גם מלחמת ששת הימים ("המלחמה ששינתה את ישראל לתמיד, ולא לטובה", אומר הדני) ואז שנות האופוריה בעקבותיה.

הנה משה דיין, שהדני ערך לכבודו אלבום צילומים מהודר שנמכר יפה בכל העולם. הנה גולדה מאיר, שהדני לא סבל. הנה הגנרלים שהדני תיעד חוגגים עם מעריציהם בבתי הקפה בטיסות דאווין במסוקים

הנה משה דיין, שהדני ערך לכבודו אלבום צילומים מהודר שנמכר יפה בכל העולם. הנה גולדה מאיר, שהדני לא סבל. הנה הגנרלים שהדני תיעד חוגגים עם מעריציהם בבתי הקפה, במועדונים של תל אביב או בטיסות דאווין במסוקים.

שנות השישים בתל אביב דרך העדשה של דן הדני: דן בן-אמוץ וחברתו בתיה אפולו בקפה כסית, הכוכב דני קיי בביקור בישראל, רחוב דיזנגוף, עיתונאים בבית הקפה בבית העיתונאים "בית סוקולוב", וגילה אלמגור (צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

והנה גם המצעד הצבאי המפואר, ביום העצמאות הראשון אחרי הניצחון הגדול בששת הימים. הרגע המזוקק שמפריד בין העונה הראשונה של סדרת המתח "עצמאות ישראל", לבין העונות הבאות, שבהן עלילת הסידרה הלכה והסתבכה, התפניות הדרמטיות נהיו קיצוניות ולפעמים מופרכות והגיבורים הלכו ונהפכו פגומים.

דור המייסדים

עמוס אילון המנוח – שהפליא לתאר בספרו "הישראלים" את הדרמה שקדמה להקמת המדינה ונמשכה אל תוך שנותיה הראשונות – נשאל פעם בריאיון על ידי רון מיברג מדוע לא יכתוב את ספר ההמשך "הישראלים 2". אילון הביט בבן שיחו ברחמים וענה, "כי לספר הזה לא יהיה סוף טוב".

עמוס אילון המנוח נשאל פעם בריאיון על ידי רון מיברג מדוע לא יכתוב את ספר ההמשך "הישראלים 2". אילון הביט בבן שיחו ברחמים וענה, "כי לספר הזה לא יהיה סוף טוב"

אילון בחר לפתוח את "הישראלים" שיצא לאור ב-1971 בתיאור הסוף הטוב המושלם של העשורים הראשונים למדינה: חגיגות יום העצמאות העשרים, ב-2 במאי 1968. יום העצמאות שבו ישראל גם נפרדה לשלום ממייסדיה ומעולם המושגים והערכים שלהם.

"ישראלים אינם בדרך כלל ציבור שתקני ומאופק", כתב אילון, "ברם, מחזות כגון אלה שהתחוללו ביום עצמאות זה, לא נראו לפני כן לעתים קרובות. זרים התנשקו ברחובות. דלתות הבתים נפתחו בפני אנשים שבאו מחוץ לעיר. גבירות בגיל העמידה חברו אל צעירים מסוחררי ראש ששרו ורקדו לקול תופים מעשה בית".

כמה רחוק התיאור התמים הזה ממציאות ימינו.

מצעד יום העצמאות ה-20 ב-2 במאי 1968 (צילום: דן הדני, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

ביום העצמאות של 1968, בן-גוריון כבר היה מחוץ לפוליטיקה, אחרי שהעביר את השנים האחרונות בהתבודדות-למחצה בצריף העץ המפורסם שלו בשדה בוקר. נתניהו – שיוביל לימים את ישראל ל"מלחמת התקומה", גרסת הפוטושופ הלא מוצלחת של מלחמת שבעה באוקטובר – היה אז חייל צעיר בסיירת מטכ"ל. לימים, כשיעפיל לצמרת הפוליטית, רבים ייראו בו את המנהיג הלאומי הראשון של עידן הטלוויזיה, שנפתח בישראל עם השידור החי של מצעד 1968. שידור הטלוויזיה הראשון בישראל.

צלמיו של הדני וצלמי הטלוויזיה של רשות השידור הצעירה הפנו מדי פעם את המצלמות מהחיילים הצועדים אל במת הכבוד של המצעד, שם ישבו האנשים שהנהיגו את המדינה בשנותיה הראשונות.

על מסכי השחור-לבן המרצדים בבתים, כשהצופים מנסים לייצב את האנטנה ולמצוא את הזווית שבה נקלט שידור סביר, נראו לרגע ישישים שמנמנים וכסופי שיער, שעורם נוקשה כקלף ופניהם חרושים קמטים עמוקים.

על מסכי השחור-לבן המרצדים בבתים, כשהצופים מנסים לייצב את האנטנה ולמצוא את הזווית שבה נקלט שידור סביר, נראו לרגע ישישים שמנמנים וכסופי שיער, שעורם נוקשה כקלף ופניהם חרושים קמטים עמוקים

כמעט כל מנהיגי המדינה בשנותיה הראשונות צמחו מתוך קבוצה קטנה למדי של רומנטיקנים ממזרח אירופה. אנשים שבנעוריהם העזו לחלום על עתיד טוב יותר לעצמם ולילדיהם. ריבונות יהודית בישראל הייתה לא יותר מהזיה בדמיונם הפרוע. רבים מחבריהם ומבני משפחותיהם ראו בהם משוגעים גמורים.

צלם הטלוויזיה הישראלית במצעד יום העצמאות ב-1968, השידור הראשון של הטלוויזיה בישראל, 2 במאי 1968 (צילום: דן הדני, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

בראשית המאה העשרים, כשהם עדיין חברים אלמונים במועדוני ויכוחים נשכחים ברוסיה, אוקראינה ופולין, הם התניעו שלשלת אירועים כמעט בלתי נתפסת, שהגיעה לשיאה כשמנהיגם הבולט, בן-גוריון, הכריז על הקמת מדינת ישראל ב-1948.

כמעט כולם הגיעו לארץ כאנשים צעירים מאוד, קצת לפני או קצת אחרי מלחמת העולם הראשונה. רובם אכזבו את הוריהם, שקיוו לראות אותם רוכשים השכלה גבוהה או עושים חיל בעסקים. אבל הם העדיפו להגר לארץ שכוחת אל במזרח התיכון, ולעבוד בה כפועלים חקלאיים.

רובם אכזבו את הוריהם, שקיוו לראות אותם רוכשים השכלה גבוהה או עושים חיל בעסקים. אבל הם העדיפו להגר לארץ שכוחת אל במזרח התיכון, ולעבוד בה כפועלים חקלאיים

הם הסתובבו לא פעם לבושי סחבות כמו ביטניקים, הקימו קומונות וקואופרטיבים פרוגרסיביים. קידמה הייתה עבורם משאת נפש, לא איום. לעתים קרובות הם היו רעבים ללחם. הם חלו בטיפוס ובקדחת, ונאלצו להגן על יישוביהם הקטנים מפני השכנים הערבים החמושים.

בשנות העשרים של המאה העשרים הם החלו לטפס בהיררכיה של היישוב העברי שצמח במהירות, בדרכם לאייש את הנהגת המדינה בשנותיה הראשונות. הם הקימו איגודים מקצועיים והשתלבו בעיתונות ובמסגרת הפוליטית המרכזית של הישוב, מפלגת הפועלים מפא"י.

גולדה מאיר ב-1965 (צילום: דן הדני, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

חייהם של בני דור ההנהגה הראשון היו קודש למטרה. הם יישבו אזורים צחיחים, הקימו וניהלו מרפאות וקופות חולים, רכשו קרקעות להתיישבות. רבים מהם עסקו במחתרת בארגון כוחות צבאיים. אחרים הקדישו את זמנם לניהול העלייה הבלתי חוקית לארץ, תוך עקיפת חוקי ההגירה הבריטיים הקשוחים.

היו מהם שהפכו למגייסי תרומות מקצועיים, אותן השיגו מהקהילות היהודיות בעולם, שנרתמו לממן את ההרפתקה הציונית. רובם היו גברים, אבל גם נשותיהם היו עסוקות לעתים קרובות בעבודה ציבורית תובענית. הם כמעט שלא עסקו בספורט, ולא היה להם זמן פנוי לתחביבים.

גם כשכבר העפילו לתפקידים ציבוריים בכירים, הם המשיכו לחיות בצניעות, ונהנו מהכנסה חודשית ממוצעת. משכורותיהם של בכירי המדינה בשנותיה הראשונות היו מקבילות לאלו של פועלים חקלאיים או עובדי תעשייה.

גם כשכבר העפילו לתפקידים ציבוריים בכירים, הם המשיכו לחיות בצניעות, ונהנו מהכנסה חודשית ממוצעת. משכורותיהם של בכירי המדינה בשנותיה הראשונות היו מקבילות לאלו של פועלים חקלאיים או עובדי תעשייה

הם לא דורגו בהתאם לתפקיד, אלא בהתאם לגודל המשפחה. לפעמים היו מצליחים להוסיף על המשכורת חשבון הוצאות, שאיתו קנו בניו יורק חליפה שתפר להם על פי מידה חייט יהודי אוהד, או שפינקו עצמם במכשירים חדשניים כמו טרנזיסטור או מטחנת מזון חשמלית, כשאלה עוד נחשבו בארץ למותרות.

ממנהיגי ישראל בראי העדשה: מרים תעסה-גלזר, אבא אבן, מנחם בגין, משה דיין, יגאל אלון, אופירה ויצחק נבון (צילום: דן הדני, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

אגו, שאפתנות ומלחמות פנימיות לא חסרו גם בשנותיה הראשונות של המדינה. הם לא היו מלאכים וגם לא צדיקים. בני דור ההנהגה הראשון של ישראל ששו לכל פולמוס ונלחמו אלה באלה בלהט אכזרי, שאופייני למהפכות בראשיתן.

אבל הם גם היו אנשים יצריים ויצירתיים, שהקימו מפעלים מרשימים ויוצאי דופן במהירות חסרת תקדים בתולדות העמים. במרוצת חייהם הם זכו לראות תהליכים היסטוריים שבדרך כלל נמתחים על פני עשרות ומאות שנים, מתקצרים בצורה מרעישה.

נפל בחלקם ליהנות ממה שמעט מאוד אנשים זוכים לו: הם ראו את חלומותיהם הפרועים ביותר מתגשמים בימי חייהם. הם הקימו במו ידיהם את האוטופיה שלהם

נפל בחלקם ליהנות ממה שמעט מאוד אנשים זוכים לו: הם ראו את חלומותיהם הפרועים ביותר מתגשמים בימי חייהם. הם הקימו במו ידיהם את האוטופיה שלהם. בתוך דור אחד בלבד, הם הצליחו לייסד מדינת סעד בעלת עוצמה גרעינית, באזור שהיה בילדותם לא הרבה יותר מחבל ארץ עות'מאני נידח ועני.

ב-1968, בשנת העשרים למדינה, צעד על פניהם צבא מנצח גאה, שילדיהם פיקדו עליו, נכדיהם שירתו בו בתפקידים הקרביים ביותר ודן הדני וצלמיו תיעדו באהבה ניכרת. כשהביטו סביב, היו להם סיבות רבות לחוש גאווה וסיפוק.

אלופי צה"ל צופים במצעד לרגל יום העצמאות ה-20 ב-2 במאי 1968. בשורה העליונה: חיים הרצוג, הרמטכ"ל לשעבר מרדכי מקלף , אריאל שרון. בשונה התחתונה: אברהם יפה, צבי צור, הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב (צילום: דן הדני, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

הם היו שותפים להכרעות ההיסטוריות שעיצבו את ישראל. הם הקימו ערים וקיבוצים, אוניברסיטאות ומוזאונים, מוסדות חינוך ובריאות, בתי משפט ותיאטראות, מפעלי השקיה ותעשייה, הוצאות ספרים ומערכות עיתונים, אולפני רדיו וטלוויזיה, צי סוחר ושדות תעופה. כל אלה ועוד לא היו כאן כשהם הגיעו. כל אלה ועוד היו פירות המאמץ המשותף הכביר שלהם ושל בני דורם.

אחרי מותם יועלו המייסדים על המוקד הלאומי וייפתח איתם חשבון היסטורי נוקב שעדיין לא נסגר. יאשימו אותם בגזענות, בהתנשאות וברודנות כלפי העולים שהגיעו מתימן ומצפון אפריקה בשנות החמישים; יטיחו בהם את אשמת הפרוטקציה, והעדפת אנשי שלומם ומקורביהם על חשבון כל האחרים; יבקרו אותם על האכזריות כלפי ערביי הארץ, שרבים מהם נהפכו פליטים במלחמת העצמאות של 48' ובמלחמת ששת הימים של 67'.

אחרי מותם יועלו המייסדים על המוקד הלאומי וייפתח איתם חשבון היסטורי נוקב שעדיין לא נסגר. יאשימו אותם בגזענות, בהתנשאות וברודנות; יבקרו אותם על האכזריות כלפי ערביי הארץ

בכל אחת מהטענות האלה יש יותר מגרעין של אמת. אבל ב-1968 הן עוד נשמעו רק בשוליים הרדיקליים ולא זכו כמעט להד ציבורי. יום העצמאות 1968 היה שעתם הגדולה של מייסדי המדינה. בדיעבד, זו גם הייתה שעתם האחרונה.

דור המפריטים

הפרויקט הלאומי הגדול ביותר של בן-גוריון ושל דור המייסדים היה פרויקט "כור ההיתוך". דן הדני, שגם בגיל 101 עדיין מדבר עברית במבטא פולני כבד, זוכר שכבחור צעיר הרעיון הזה הסעיר אותו: לנטוש מאחור את פולניה של ילדותו, להחליף את שמו לשם עברי, לרכוש לעצמו זהות חדשה לחלוטין, להשתלב באומה החדשה שקמה מהאפר.

דן הדני בביתו עם אוסף התמונות שלו, אפריל 2025 (צילום: אמיר בן-דוד)

אבל פרויקט כור ההיתוך נכשל כישלון מהדהד. נסיעה של שעתיים-שלוש בישראל מספיקה כדי לראות עד כמה הבסיס המשותף פה נותר רעוע גם אחרי 77 שנות עצמאות.

פרויקט כור ההיתוך נכשל כישלון מהדהד. נסיעה של שעתיים-שלוש בישראל מספיקה כדי לראות עד כמה הבסיס המשותף פה נותר רעוע גם אחרי 77 שנות עצמאות

בנסיעה אחת קצרה אתה יכול לחלוף על פני עיר מחוז ברוסיה, שכונת עוני באתיופיה, שיכונים מצפון אפריקה, שטעטעל ממזרח אירופה, פרבר אמריקאי וכפר ערבי. כל אחד מאלה מעמיד לעצמו מנהיגים, שמבטיחים תמיד לדאוג לאינטרסים של שולחיהם, אבל לא פעם מתברר שהם מרוכזים רק בעצמם ובמקורביהם.

את מייסדי המדינה ירש דור הבנים. רובם היו צברים שנולדו בארץ בשנות העשרים והשלושים, חושלו בקרבות מלחמת העצמאות – בשורות הפלמ"ח, האצ"ל או הלח"י – ואחר כך הקימו את צה"ל ואת מערכת הביטחון, והשתלבו במערכת הפוליטית שהחלה להתבסס. עליהם הוטלה המשימה ההיסטורית להילחם ולהבטיח את בטחונו של המפעל הלאומי שהקימו הוריהם.

משה דיין, יגאל אלון, יצחק רבין, שמעון פרס, עזר ויצמן ואריאל שרון היו הבולטים בבני הדור הזה. וכשהמדינה התבססה, גדלה והתחזקה, הם החלו לגלות את החיים הטובים, שבאים עם הקירבה להון הגדול. רבין, שחיבב את הדני מאוד, היה גם חובב צילום. לפעמים היה לוקח מהדני את מצלמתו ומצלם בעצמו בשביל הכיף.

יצחק רבין בין 1966 ל-1984 (צילום: דן הדני, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

הם עברו לגור ברמת אביב החדשה, בצהלה או בחווה משפחתית מפוארת בדרום. דירותיהם ומכוניותיהם גדלו עם המשכורות וההטבות הנלוות. הם אספו עתיקות, רכשו פנטהאוזים, שכחו לסגור חשבונות מטבע חוץ אסורים, בילו במגרשי טניס, החלו לגלות בקיאות בוויסקי ובסיגרים איכותיים, והקיפו עצמם בפטרונים עשירים ולפעמים מפוקפקים.

הספרטניות הפוריטנית הקשוחה והעיקשת של דור המייסדים החלה להיראות להם ולבני דורם מיושנת, לא רלוונטית ולא אטרקטיבית. הם הפסיקו לדבר על "הגשמה" והחלו לדבר על "מצליחנות", על "הצטיינות" ועל "הישגיות".

הספרטניות הפוריטנית הקשוחה והעיקשת של דור המייסדים החלה להיראות להם ולבני דורם מיושנת, לא רלוונטית ולא אטרקטיבית. הם הפסיקו לדבר על "הגשמה" והחלו לדבר על "מצליחנות", על "הצטיינות" ועל "הישגיות"

עם ארוחות הגורמה גדל התיאבון. הם הפריטו. הם סחרו בנשק עם כל העולם. הם הצטרפו לדירקטוריונים. הם היו חתרנים בלתי נלאים. הם נתנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר. הזכה שבתפילות אותם כבר לא תחזיר.

דור המפרקים

כשדור הבנים החל לפנות את הבמה, הגיעו בהדרגה ילידי העשורים הראשונים של המדינה. הבולט והבכיר ביניהם הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו – ראש הממשלה הראשון של ישראל שנולד אחרי קום המדינה. ראש הממשלה היחיד שכיהן בתפקיד יותר מבן-גוריון. ראש הממשלה שדן הדני – יהודי בן 101 שפגש את מנגלה – מפחד להגיד לי מה הוא חושב עליו.

בנימין נתניהו בכנס הליכוד ב-19 באוקטובר 1993 (צילום: גדעון מרקוביץ', IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

עמוס עוז כתב פעם שאבות תנועת העבודה היו אדריכלים ובניהם הצליחו להיות בקושי קבלנים. הדור הנוכחי של הנהגת המדינה הוא כבר דור המפרקים. הדור של נהגי הדי-9 שמגיעים להרוס.

ראש הממשלה הוא מיליונר בעל נכסים רבים, שהוגשו נגדו כתבי אישום על שוחד מרמה והפרת אמונים. רעייתו ידועה כבר שנים ביחס המחפיר לעובדים שמשרתים אותה במסירות.

ראש הממשלה הוא מיליונר בעל נכסים רבים, שהוגשו נגדו כתבי אישום על שוחד מרמה והפרת אמונים. רעייתו ידועה כבר שנים ביחס המחפיר לעובדים שמשרתים אותה במסירות

בנם הבכור מפורסם בהרגלי הבילוי המפוקפקים שלו ובגסות הרוח הכללית שהוא מפגין על בסיס יומי כלפי כל מי שלא בא לו טוב בעין. הוא גם התבצר במיאמי בתקופת המלחמה, עניין שמנוגד לחלוטין לאתוס ה"ראשונים תמיד אנחנו" של בני מנהיגים מהדורות הקודמים. התברר שבושה ואי נעימות הם כבר לא מרכיב משמעותי בישראליות החדשה.

ומאחור כבר מדדים הטוענים לכתר – קולניים, עילגים, בורים, ארסיים – והם נתמכים בעיקר על ידי שני המפעלים היחידים שהצליחו לשגשג בישראל בעשורים האחרונים.

הראשון הוא "מפעל ההתנחלויות", שהצמיח את בני ההנהגה הימנית הנוכחית ואת תומכיהם הרבים בתקשורת.

מפעל ההתנחלויות: הקמת ההתנחלות פצאל בבקעת הירדן, מייסד גוש אמונים הרב משה לוינגר נואם בפני מפגינים, הכנסת ספר תורה לבית הכנסת הזמני בהתנחלות קדום בשומרון, והקמת ההתנחלות אלון מורה (צילום: דן הדני, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"מפעל ההתנחלויות" היה הפרויקט הלאומי הגדול ביותר של ישראל אחרי ששת הימים. בעצם, הפרויקט הלאומי הגדול היחיד. הוא הפך את מדינת ישראל לארץ ישראל ואת הישראלים לעם ישראל. כשנדמה היה לרגע בשנות התשעים שפיוס עם הפלסטינים אפשרי – הגיחו ממפעל ההתנחלויות רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ורוצח ראש הממשלה יגאל עמיר.

"מפעל ההתנחלויות" היה הפרויקט הלאומי הגדול ביותר של ישראל אחרי ששת הימים. בעצם, הפרויקט הלאומי הגדול היחיד. הוא הפך את מדינת ישראל לארץ ישראל ואת הישראלים לעם ישראל

המנהיגים שצמחו סביב מפעל ההתנחלויות רואים בעצמם ממשיכי דרכם של מייסדי המדינה. החלוצים ההולכים לפני המחנה, שלא נרתעים לצאת אל הספר הערבי האלים ולהיאחז בו. אבל יישוביהם לא דומים ליישובי חומה ומגדל, וערכיהם רחוקים מערכיהם ומעולם המושגים של מייסדי המדינה.

מצוידים בהבטחה אלוהית מפוקפקת, הם דוחים על הסף את הטענה שיישוביהם הוקמו שלא על פי הדין הבינלאומי על אדמות שנכבשו במלחמת בזק על ידי מעצמה אזורית חזקה.

ככה החלה לצמוח העוינות שלהם לשלטון החוק ולבתי המשפט, שהערימו בדרכם קשיים. העוינות הזו הצטרפה לחשדנות של רבים מהם כלפי המדינה.

מאיר כהנא וממשיך דרכו איתמר בן גביר (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית; יונתן זינדל/פלאש90)

מצד אחד הם מתגייסים להילחם למענה וחותרים להוביל את צבאה. מצד שני הם לא מפסיקים לרתום יותר ויותר ממשאבי המדינה לטובת הפרויקט הלאומי השנוי במחלוקת שלהם.

ומצד שלישי – רבים מהם בזים למי שהצמיחו את המשאבים הללו. כל מי שמבקר אותם הוא אנטישמי. כל מי שתוקף אותם הוא נאצי. כל מי שלא מסכים איתם הוא יודנראט.

המפעל הגדול השני של תקופתנו הוא "קטר ההייטק" – רכבת ארוכה של חברות פרטיות מצליחות בקנה מידה עולמי, שרובן מרוכזות בשפלת החוף, בין תל אביב להרצליה. הצלחתן נשענת בעיקר על כישורים אישיים יוצאי דופן של מייסדיהן, שרבים מהם גדלו במערכת החינוך המתקדמת יחסית שהייתה בישראל בשנות השבעים והשמונים וצברו ניסיון בצבא המתוחכם של שנות התשעים והאלפיים.

אל צמרת ההנהגה הלאומית העפילו בני דור הפירוק וההרס. שרים וחברי כנסת שעילגותם אומנותם וצרחנותם גאוותם. רודפים אחרי זנבה של מפלצת תשומת הלב ברשתות

זה קרה כשאל צמרת ההנהגה הלאומית העפילו בני דור הפירוק וההרס. שרים וחברי כנסת שעילגותם אומנותם וצרחנותם גאוותם. רודפים אחרי זנבה של מפלצת תשומת הלב ברשתות.

חברי הליכוד עומדים סביב בנימין נתניהו בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפני פתיחת משפטו, 24 במאי 2020 (צילום: יונתן זינדל, פלאש90)

מאופרים מדי. מסורבלים מדי. גסים מדי. נטולי ברק או עומק. ועל הדרך דורכים ברגל גסה על כל המוסדות שנבנו בישראל במאמץ קולקטיבי אדיר בשנותיה הראשונות של המדינה. דוהרים קדימה, מפרקים, הורסים, רומסים ושוברים בלי למצמץ.

מאופרים מדי. מסורבלים מדי. גסים מדי. נטולי ברק או עומק. ועל הדרך דורכים ברגל גסה על כל המוסדות שנבנו בישראל במאמץ קולקטיבי אדיר בשנותיה הראשונות של המדינה

זה דור של הנהגה לאומית שרוב חבריה רגילים לרמת חיים גבוהה בהרבה מזו של מרבית האוכלוסייה. הנהגה שמרוכזת בנגד. שקועה בשלילת הקיים. חלק מחבריה נלחמים עד חורמה בשחיתות ובנתניהו. חלק במערכת המשפט ובכלי התקשורת. חלק שוללים את אורח החיים החילוני. חלק מתנגדים לחמדנות החרדית. הרחק בשוליים נותרו מבוישים אלה שעדיין מתנגדים לכיבוש.

זו הנהגה שכבר שנים לא הציגה חזון חיובי, מקורי, פורץ דרך, נועז, מרחיק ראות. חזון שיכול לעורר תקווה והשראה ולא רק חרדות ומחלוקת.

ההנהגה המפולגת, המסוכסכת והחשדנית הזו, אמורה עכשיו לנווט לחוף מבטחים ספינה שנקלעה לסערה היסטורית איומה. ספינה שלא רק האדמירלים על גשר הפיקוד אלא גם המלחים הפשוטים שלה מפולגים, מסוכסכים וחושדים זה בזה. ובעיקר: לא מצליחים להבין לאן מועדות פנינו.