זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית שמנהיג מתחזק מלחמה כדי לשרוד פוליטית. ברשומה זו אנסה להבין את משך המלחמה מנקודת מבט אחרת, של ממשלה שנחושה להטביע את חותמה ובעיקר לשרוד ולתקוף בכל מחיר.

השחקן הראשי, ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא פוליטיקאי מנוסה מאוד שקורץ מחומר של מנהיגים, ומוצא עצמו מדי שבוע נע ונד בין עדות בבית המשפט לבין תחזוק הממשלה המורכבת שהקים בבחירות האחרונות.

השחקן הראשי, ראש הממשלה נתניהו, הוא פוליטיקאי מנוסה מאוד שקורץ מחומר של מנהיגים, ומוצא עצמו מדי שבוע נע ונד בין עדות בבית המשפט לבין תחזוק הממשלה המורכבת שהקים בבחירות האחרונות

כמי שרגיל לספינים ותרגילים פוליטיים, נתניהו לא מהסס לבצע מהלכים שסותרים את אמונתו האישית. מהסיבה הזאת למשל הוא לא מיהר לסלק את ראשי הצבא ואת ראש השב"כ, כי הוא הבין שאם הם לא בתמונה גם הוא לא יהיה בה. הוא דבק בתפישות העולם של אנשי הביטחון, מתוך אמונה שאחרי מה שקרה הם יצליחו לחלץ אותו מוועדת חקירה ממלכתית. אלא שאין ניצחון מוחלט ועדיין יש 59 חטופים וחטופות, והוא נקלע למצב שלא ציפה לו. אי לכך המוצא מבחינת נתניהו הוא להמשיך במלחמה.

מהשחקן הראשי אל בצלאל סמוטריץ', איש הימין הדתי שחולם על ארץ ישראל השלמה ורוצה בכל מאודו להחזיר עטרה ליושנה, לחזור ולהתנחל ברצועת עזה ובמקביל להשליט שלטון ישראלי על כל המשתמע ממנו בעזה וביהודה ושומרון. מבחינתו המשימה היא ניצחון מוחלט ואז שחרור חטופים. עמדה זו גרמה לראש הממשלה להחליף את צוות המשא ומתן ולהציב בראשו את רון דרמר כשר לעניינים אסטרטגיים, שמסביר עד כמה המלאכה מסובכת ולמה הכל עתיד להימשך לפחות עוד שנה. לדבריו, בתום השנה יגיעו גם פעמי שלום.

ראש הממשלה מדבר על מלחמה שתסתיים באוקטובר 2025, שנתיים מאז החלה. השר איתמר בן גביר מחזיק מחרה וטוען שזו הדרך הנכונה. הוא חולם על המשך התהליך של יד קשה כלפי אסירים פלסטינים ויד קשה כלפי הפלסטינים באשר הם, כדי שבינתיים הוא יספיק לשנות את מבנה המשטרה ולמנות לכל המשרות האפשריות את אנשי אמונו. בדיוק כפי שעושה בצלאל סמוטריץ' בתפקידו כשר במשרד הביטחון שאחראי על יהודה ושומרון. לשניהם נוחה המלחמה שמפנה את תשומת הלב לנעשה בעזה.

המלחמה משרתת גם את שר התקשורת, שלמה קרעי, שרוצה לרשום הצלחה בדיכוי השידור הציבורי, בדיוק כפי שעשו נתניהו וגלעד ארדן ב 2014 כשבחסות ירי הטילים והמלחמה "צוק איתן" סגרו בחוק את רשות השידור. מלאכה שעשו בשיתוף פעולה מלא עם "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד וחברי כנסת כמו איתן כבל, ששמחו להשלים את המשימה.

המלחמה משרתת גם את שוחרי ההפיכה המשטרית כמו יריב לוין ושמחה רוטמן. הם חשים שליחות ציבורית לצמצם את כוחם של השופטים. לטענתם בית משפט שיפעל על פי רצון העם יחזק את הדמוקרטיה. השאלה למה הם מתכוונים רצון העם, לאלה שהצביעו עבורם? לכלל אזרחי ישראל? בכל מקרה קל לבצע הפיכה כזאת בזמן מלחמה.

השרפות שפרצו בשבועות האחרונים מסייעות גם הן בליבוי אש המלחמה, כשאפשר לכוון את דעת הקהל למציתים מהמגזר הערבי.

די בכל אלה כדי להסלים את המצב ולהתחייב להמשיך במלחמה עד ל"ניצחון המוחלט".

לנתניהו, בן גביר, סמוטריץ', קרעי, לוין ורוטמן נוחה המלחמה, שמפנה את תשומת הלב לנעשה בעזה כשהם מקדמים את שאיפותיהם. די בכך כדי להסלים את המצב ולהתחייב להמשך המלחמה עד ל"ניצחון המוחלט"

המחאה האזרחית כבר נווטה על ידי משחררי המסרים – לכיוון השמאל שרוצה כביכול להפיל ממשלה לגיטימית בעזרת הפגנות ובג"ץ, מסר שחלחל לכל המחוזות הקיימים. אך בשונה ממקרים דומים בעבר – ניכר שהפעם יש מידה מסוימת של התפכחות גם בקרב אלה שתומכים בממשלה.

כמובן שכל מה שנכתב עד כה מאכזב את כל מי שמחפש מודל דמוקרטי שמושתת על מוסר ואתיקה, שכלל האצבע שלה הוא "את השנוא עליך על תעשה לרעך"; מודל שמוחק את התפישות הרווחות לפיהן פוליטיקאים חייבים לשקר, להטעות, לסחרר ועוד; תפישות שאזרחים רבים נסחפו אליהן ורואים בהן את ברירת המחדל ואולי אף רואים יתרון במנהיג מניפולטור שיוכל לאויב. אלא שבאותה נשימה אפשר לראות שהמנהיג גם יכול להילחם בעמו.

לא נוכל לחתום את הדברים בלי האמירה הדחופה מכל – חייבים לעשות הכל כדי לשחרר את החטופים, גם במחיר של הפסקת המלחמה, משפט שרבים מאתנו מאמינים בו. אבל כנראה שעבור הממשלה הנוכחית החזרת החטופים היא מחיר גבוה מדי והקואליציה חשובה יותר מכל. אני מציע לחשוב פעם נוספת אם היינו רוצים שכך יתנהלו חיינו במדינת ישראל בת ה-77.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.