אהבתי את רעיון התארגנות האמהות, אך זה קצת too little too late. חייבים להגיע לפחות למרי אזרחי.
מאז קמה ממשלת הזדון, היא מנצלת היטב לטובתה את כל חולשותיה של המערכת הדמוקרטית במלחמתה נגד אזרחי המדינה. אין אף משרד ממשלתי מתפקד. נחצו כל הקווים האדומים, ונורמלה הטרללת בכל תחום אפשרי. שומרי הסף מאוימים, וראשי המשק החוגגים רווחי עתק, נמנעים מהפעלת לחץ כלשהו על הממשלה הכושלת.
עד עתה, רק המגזר השלישי, עמותות והתארגנויות אזרחיות, הצליחו להפחית את הסבל של שלל הנפגעים והמפונים, ולספק עזרה ותקווה בהעדר תמיכה מינימלית ממשלתית. אך גם סיוע זה יעלם כאשר הממשלה תצליח להעביר את חוק מיסוי העמותות.
במצב זה, רק מרי אזרחי מלא יוכל לעצור את הקפיצה לתהום אליו מוביל הביזיון הנקרא ממשלת ישראל. עד איזה שלב צריך לטפס המרי האזרחי כדי להשיג תוצאה משמעותית קצת קשה לאמוד. האם מרי כזה הכולל סוג של סרבנות להיענות להמשך המלחמה חסרת היעדים יביאנו לפתרון? או יפתה את המדינות הסובבות אותנו לעימות רב זירתי?
לא ירחק היום שהמשך המלחמה יוביל לחרם בינלאומי נגדנו, אשר גם הוא יוכל לשמש תמריץ לעימות כזה.

מאמר של המכון הישראלי לדמוקרטיה של דוקטור עירית שפרן שכותרתו

על החובה לסכן חיילים על מנת להימנע מפגיעה באזרחי האויב…

על אודות
מרכזי המכון
על סדר היום
פרויקטים מיוחדים
אירועים
המחקרים שלנו
תמיכה במכון
En
נגישות
חנות
רשימת תפוצה
twitter
youtube
TikTok
facebook
WhatsApp
Instagram
LinkedIn

© כל הזכויות שמורות למכון הישראלי לדמוקרטיה (ע"ר)

בית

בלוג סיווג ביטחוני

סיכון חיילים

על החובה לסכן חיילים על מנת להימנע מפגיעה באזרחי האויב
בלוג סיווג ביטחוני
על החובה לסכן חיילים על מנת להימנע מפגיעה באזרחי האויב
13 ביולי 2017 | מאת: ד"ר עידית שפרן גיטלמן

וואטסאפ

פייסבוק

טוויטר

דוא"ל
החוק והמוסר מכירים בכך ופגיעה באזרחים עשויה להיחשב מותרת אם היא מתרחשת כתוצר לוואי של התקפה לעבר מטרה צבאית לגיטימית. אולם על מנת שתיחשב כזו, עליה לציית לעקרונות נוספים כמו מידתיות והכרחיות במסגרתם נדרשת המדינה לבחור בפעולה הגוררת את הפגיעה המינימאלית באזרחים, גם אם זו כרוכה בהטלת סיכון על חייליה.

השבוע מלאו 11 שנים למלחמת לבנון השנייה בה נהרגו 121 חיילי צה"ל. המלחמה הותירה פצעים מדממים בחברה הישראלית ונתפסה בקרב הציבור ככישלון וכאירוע שחשף אי מוכנות צבאית ומערכתית וכן עורף מוזנח. כמו בפעמים רבות אחרות גם במלחמה זו בלט הקושי הרב של הציבור להשלים עם העבודה שחלק מהמחיר שמלחמות גובות הוא חיילים הרוגים, והדיווחים הממשיכים על אבדות בקרב חיילי צה"ל הלכו ושחקו את חוסנה של החברה ופגעו חמורות במוראל הלאומי. קושי זה הוא חלק מתופעה כמעט מדהימה בחברה הישראלית שהאופן שבו ציבור אזרחיה מחבק ומבקש לתמוך בחייליה מטשטש לעתים קרובות את ההבחנה בין תפקידו של הצבא לבין זה של העורף. המסר שתופעה זו מבקשת להעביר למנהיגים ולמקבלי ההחלטות הוא: תנו לצה"ל לנצח. אנו מוכנים לשבת כמה זמן שצריך במקלטים, להפסיד כמה ימי עבודה שנתבקש, לשלוח חבילות ולתרום לליב"י. רק בלי הלוויות של חיילים בבקשה.

וכך, לצד הוועדות שהוקמו וחילופי כוח הגברא שבוצעו בעקבות המלחמה, הלכה והשתרשה בקרב הציבור וגם בקרב גורמים פיקודיים שונים, אסטרטגיה החותרת ל "אפס סיכון לחיילים".

התפיסה לפיה הכל מותר לעשות על מנת ששיערה משיערות ראשו של חייל צה"ל לא תיפול, כמו גם חוסר ההבנה על ההבחנה המתחייבת – מוסרית ומשפטית – בין אזרחים לחיילים, שבה ועולה כל העת בדיון הציבורי. כך למשל גם ביחס למאמץ הכואב להשבת גופותיהם של חיילי צה"ל השבויים בידי חמאס, העמדה הרווחת בציבור היא שיש להשיב את הגופות לישראל גם אם הדבר כרוך בפגיעה קשה באזרחי עזה. מאמרם של אביו ואחיו התאום של סגן הדר גולדין ז"ל תחת הכותרת "תחזירו את הבנים, נחזיר את החשמל" – משקף, כך ניתן לשער בסבירות גבוהה, את הלך הרוח הציבורי. אם תרצו פעם נוספת – עניי עירך קודמים.

אכן. קשה שלא להזדהות עם הרצון העז לראות את חיילינו חוזרים לחיק משפחותיהם. חיים, או למצער חללים שיש להביאם לקבורה בישראל. קשה להתנגד לאינסטינקט המעדיף את שלומם על פני שלום אנשי האויב. יהיו אנשי האויב לוחמים לגיטימיים, פעילי טרור, או אזרחים. חיילי צה"ל הם החיילים שלנו. ולא צריך מידה רבה מדי של פטריוטיות כדי שהכאב על פגיעה בהם יהיה גבוה לאין שיעור מכאב על פגיעה במי שאינו כזה. הדבר נכון באופן כללי ביחס להעדפת בני לאום משותף האחד את השני, ונכון עוד יותר ביחס להעדפת אזרחים את חיילי מדינתם שמסכנים את חייהם למען ההגנה עליהם. לא כל שכן כאשר הצבא מושתת על מודל צבא העם.

אולם זה בערך קצה גבול ההבנה למדיניות המתעלמת מערכי מוסר בסיסיים ומכללים בינלאומיים, המורים באופן חד משמעי על הבחנה בין חיילים לאזרחים ומעניקים חסיון מפני פגיעה לאחרונים בלבד. במסגרת עקרון זה החוק והמוסר מצווים על אלה המתכננים התקפות לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותם על מנת להימנע ובכל מקרה לצמצם ככל האפשר פגיעה בחיי אזרחים. (הפניה).
השאלה מה היקף חובה זו ומה נכנס להגדרה "כל האמצעים העומדים לרשותם" היא אכן שאלה מורכבת ומטבע הדברים היא נעדרת תשובה חד ערכית. אולם, איש כמעט אינו חולק על כך שמדיניות אפס סיכון לחיילים מהווה הפרה בוטה של עקרון זה ושהטלת סיכון מסוים מתחייבת מתוקף החובה להימנע מפגיעה באזרחים.

אחת הטעויות הנפוצות הנשמעות לעתים בדיון סביב שאלת הסיכון שיש להטיל על חיילים היא הטענה כי מדינות אינן מחויבות להגן על אזרחי מדינה זרה ובוודאי שאינן מחויבות לסכן את חייליהן למען הגנה שכזו. בעניין זה מוכרת טענתם רווית הביקורת של פרופסור אסא כשר והאלוף במילואים עמוס ידלין שהציגו את התיאוריה המכונה תיאוריית הקדימות המוחלטת על פיה כאשר המלחמה מתנהלת באזור שלמדינה אין בו שליטה אפקטיבית, יש קדימות מוסרית לחייליה על פני אזרחי האויב. כלומר: על המדינה להעדיף את חיי הראשונים על פני האחרונים. כשם שלא מצופה מאנשי ביטחון להסתכן עבור אזרחי האויב – או אזרחי כל מדינה אחרת – כאשר אסון טבע תוקף אותם, טענו, כך אין לדרוש ממדינה לסכן את חייליה על מנת להגן על אזרחי האויב בזמן מלחמה. אולם, ניסוח כזה של הטענה מציג את הסוגיה באופן שגוי ומטעה. השאלה שעל הפרק היא איננה האם על המדינה להטיל סיכון על חייליה על מנת להגן על אזרחי האויב, אלא האם על המדינה להטיל סיכון על חייליה על מנת להימנע מפגיעה באותם אזרחים. כאשר צבא מבצע ירי מאסיבי לעבר אזור שמצויים בו אזרחים, הוא פוגע באותם אזרחים. בהתאם לכך – חובתו להימנע מכך ככל יכולתו היא החובה שלא לפגוע בהם. כאמור, חובה זו שרירה וקיימת, וכמוה גם החובה לעשות מאמצים אקטיביים על מנת למלאה.

נכון. מלחמה היא אירוע מכוער. כזה שבו נהרגים גם אזרחים. בעיקר כאשר היא מתבצעת בשטח רווי אוכלוסייה אזרחית. גם שימוש בטכנולוגיות מתקדמות וכלי נשק מדויקים אינו יכול למנוע כליל פגיעה כזו. החוק והמוסר מכירים בכך ופגיעה באזרחים עשויה להיחשב מותרת אם היא מתרחשת כתוצר לוואי של התקפה לעבר מטרה צבאית לגיטימית. אולם על מנת שתיחשב כזו, עליה לציית לעקרונות נוספים כמו מידתיות והכרחיות במסגרתם נדרשת המדינה לבחור בפעולה הגוררת את הפגיעה המינימאלית באזרחים, גם אם זו כרוכה בהטלת סיכון על חייליה.

ידיעות על מותם של חיילים שנפלו בקרב מפלחות את כל מי שלבו פועם. אבל אסור להתבלבל חיילים אינם ילדים גם אם יש להם אמא ואבא. כאשר הם לובשים מדים הם נושאים בתפקיד שטמונים בו למרבה הצער גם סיכונים. חובתה של מדינה לעשות ככל שביכולתה על מנת להגן על חייליה ולהשיבם הביתה מן הקרב, אך הדרך לכך אינה יכולה לעבור בפגיעה בלתי מדתית באזרחים חפים מפשע. גם אם הם אזרחי מדינת האויב.

בקיצור ….אפשר לומר שהסמול משנה פרצופו לפי מה שמתאים לו באותה הסיטואציה . אמת היא רק לשעתה

הפרופסור הנכבד כתב ש"האנרגיה הגרעינית היא אחת המתנות הגדולות שהמדע העניק לאנושות – היכולת להפיק כמויות עצומות של אנרגיה ללא פליטת גזי חממה". משום מה הוא שכח (או אולי בחר לשכוח) את תוצרי הוואי, את האתגר הבלתי אפשרי של הטיפול בפסולת הגרעינית. או שאולי הוא חושב שהטמנתה מתחת לשטיח והטמנת הראש בחול הם פתרונות ראויים.