מטוס קרב של חיל האוויר לפני תקיפת צה"ל בתימן, 5 במאי 2025 (צילום: דובר צה"ל)
דובר צה"ל
מטוס קרב של חיל האוויר לפני תקיפת צה"ל בתימן, 5 במאי 2025

על כנפי מיראז' מוזהב

הארכיון של רוןזמן ישראל נובר בארכיון של רון מיברג ומפרסם מחדש מבחר מכתבותיו, שקריאה בהן היום מספקת פרספקטיבה איך הגענו עד הלום ● והשבוע: מיברג נזכר בשנים שבהן להיות ישראלי בחו"ל היה באופנה – עד שהפכנו מסיפור הצלחה לסעיף תקציבי מעיק בוושינגטון

בר המצווה שלי חל ב־16 ביוני 1967. מלחמת ששת הימים הסתיימה זה מכבר בניצחון גדול, שהפתיע את ישראל בהיקפו ובהישגיו. עוד רגע יפשוט עם ישראל על ירושלים העתיקה, יניח מצחו נגד הכותל, יקנה צ'צ'קעס וינגב חומוס ב"לידו" ביריחו. אבל קודם לכן היה זמן השכול והארץ מלאה לוויות.

בימים שבהם קברה ישראל את חלליה, החליטו הוריי כי המסיבה שתוכננה לציון בר המצווה תהיה בטעם רע. כאלה היו הוריי, קשובים להמיית הלב הלאומית, צדיקים מהרב הראשי.

הרעיון החלופי שהעלו לדיון משפחתי היה שכדי להשקיט את המצפון שתמיד העיק, יתרמו בשמי 1,000 ל"י למחלקת השיקום בתל השומר, שאיתה היה לאבי קשר מיוחד מאז שעזרו לו שם לשקם את ידו שאצבעותיה נקטעו. במקום מסיבה הציעו הורי שנצא לטיול משפחתי באירופה.

בחלק ניכר מהצילומים שלי מאותם ימים, אני נראה אוחז בעוזי בתנוחות שונות. אינני זוכר מה היה יחסי לערבים אבל אני יכול להעיד בגאווה שאצלנו בבית לא אמרו "ערבושים"

בתחילת שנות ה־60' ניתן האות להשקתו של התחביב הישראלי הגדול מכולם, טיולים בחו"ל. הורי יצאו לראשונה ב־1964 באחת מספינות הנוסעים המעטות של "צים", "הרצל" כמדומני, ומהטיול ההוא נותרו כמה צילומים שבהם הם נראים מאושרים.

המסלול שהציעו הוריי היה אקלקטי וכלל את אנגליה, סקוטלנד, הולנד, שווייץ, אוסטריה וגרמניה. בדיעבד נדמה לי שגרמניה הייתה היוצא מן הכלל, אבל עבור אבי היא הייתה נסיעת עבודה – הוא רצה ללמוד את סודות הלחם הגרמני, שלטעמו התגעגעה אוכלוסייה גדולה בישראל.

מטוס מסוג ווטור טס מעל טנק של צה"ל בסיני, סמוך לגבול ישראל–מצרים, 25 במאי 1967 (צילום: AFP)
מטוס מסוג ווטור טס מעל טנק של צה"ל בסיני, סמוך לגבול ישראל–מצרים, 25 במאי 1967 (צילום: AFP)

ללא גילוי נאות על איזה ילד הייתי אי אפשר. אני חושב שהמונח המדויק הוא מיליטריסט, שוחר צבא בעברית. תמונות אלופי צה"ל קישטו את קירות חדרי כמו גם מפה גדולה ובה סימון מדויק של צירי ההתקדמות בחזיתות השונות. מטוסי קרב והפצצה מפלסטיק תלו מחוטי תפירה מהתקרה.

אינני בטוח שאני מדייק כרונולוגית, אבל יומנו של מאיר הר־ציון היה ספר משפיע בחיי. בחלק ניכר מהצילומים שלי מאותם ימים, אני נראה אוחז בעוזי בתנוחות שונות. אינני זוכר מה היה יחסי לערבים אבל אני יכול להעיד בגאווה שאצלנו בבית לא אמרו "ערבושים".

אין לכחד שהניצחון שבה את דמיוני, לא מעט בשל העובדה שבימי ההמתנה צפיתי בחשש גדול בתצוגת התכלית המאיימת של צבאות ערב מבעד לשלג בשחור־לבן שנקלט בקושי מקהיר, דמשק ורבת עמון

אין לכחד שהניצחון שבה את דמיוני, לא מעט בשל העובדה שבימי ההמתנה, ללא טלוויזיה בביתנו, ביליתי זמן רב בביתו של פרופסור מוריס קליינהאוז, הפסיכיאטר הנודע, וצפיתי בחשש גדול בתצוגת התכלית המאיימת של צבאות ערב מבעד לשלג בשחור־לבן שנקלט בקושי מקהיר, דמשק ורבת עמון.

את נאומו המגומגם של ראש הממשלה לוי אשכול שמעתי ברדיו והבנתי את פגיעתו המורלית הקשה שהובילה להתמוטטות עצבים לאומית ולמינויו של משה דיין לשר ביטחון. זיהיתי את הדברים מהתבוננות באבי שמרט מתסכול את בלוריתו המקלישה וקילל בערבית.

משה דיין בהר הבית, 7 ביוני 1967 (צילום: אילן ברונר/ לע"מ)
משה דיין בהר הבית, 7 ביוני 1967 (צילום: אילן ברונר/ לע"מ)

הוכחה שהזיכרון שלי הוא יותר מאוסף צ'יזבטים שאי אפשר להכחישם הוא צילומו במדי רמטכ"ל של דיין ועליו ההקדשה: "לרון בידידות, משה דיין", ותאריך בר המצווה שלי בכתב ידו.

את הצילום הפיק עבורי סבי שטיגליץ, שסוף מלחמת ששת הימים ותוצאותיה הציתו בו רעיון לא אופייני: הוא גייס את גדול ציירי הדיוקן שלנו, ידידו פנחס ליטבינובסקי, שצייר פורטרט מוצלח של דיין שאותו הדפיסו בסדרה מוגבלת של ליטוגרפיות. דיין חתם על הליטוגרפיות וסבי מכר אותן בגלריה המיניאטורית שלו ברחוב אלנבי 71, בעיקר לתיירים היהודים הרבים שהגיעו באותם ימים כדי להתחכך בכתפיה החסונות של האומה המנצחת.

החוויה הגדולה ביותר באותו טיול הייתה קבלת הפנים החמה מקיר לקיר בכל מקום שאליו הגענו. העולם אוהב אומות חזקות ומנצחות. בעיקר אירופה, ש־20 שנה בלבד חלפו מאז שניסו לחסל את יהדות אירופה

לא כל הליטוגרפיות נמכרו ושנים רבות לאחר מכן נתתי אחת מהן מתנה ליום הולדתו ה־50 של חברי יוסי גנוסר, אוהד שרוף של דיין ושל חשיבתו המדינית. התמונה לא תהיה שלמה ללא הפרט העגום הבא: אף שמתנתי הייתה הטיול באירופה, לא ויתרה אמי על מתנה סמלית קטנה וקנתה לי שרשרת לצוואר ועליה תליון זהב קטן בצורת מטוס מיראז' שעל כנפיו נטבעו צמד מגיני־דוד קטנים.

האם הייתה זו בחירתי שלי או יוזמה עצמאית של אמי, אינני זוכר וזה גם לא משנה. ענדתי את השרשרת עד שנקרעה ואבדה.

הטיול באירופה, כפוף לדיספונקציונלית המשפחתית שלנו, היה גרסה עכורה לטיולי צ'בי צ'ייס ומשפחת גריסוולד בסרטי "נשיונל למפון".

מרים ואבנר מיברג עם בנם הקטן רון (צילום: מתוך האלבום המשפחתי)
מרים ואבנר מיברג עם בנם הקטן רון (צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

נקודת האור היחידה, בעיקר אחרי התקף אבנים בכליות של אמי בלונדון, הייתה קבלת הפנים הפנומנלית שבה זכינו באירופה. איפה שתיירים ישראלים בעת ההיא היו מזוהים על ידי דיבור עברית בדציבלים גבוהים, אנחנו היינו חשופים בצריח בשל המיראז' המוזהב שתלה על צווארי.

החוויה הגדולה ביותר באותו טיול הייתה קבלת הפנים החמה מקיר לקיר בכל מקום שאליו הגענו. העולם אוהב אומות חזקות ומנצחות. בעיקר אירופה ש־20 שנה בלבד חלפו מאז שנטלו חלק כזה או אחר בחיסולה של יהדות אירופה.

זה היה בית ספר מתגלגל ללימודים אסטרטגיים – העולם מצדד בחזקים, בז למובסים ונאלץ לבלוע את הקפלייה של יהודים חמושים האמונים על תורת הקרב המודרנית ביותר

גיליון LIFE ועליו צילומו המפורסם של יוסי בן־חנן טובל בתעלה עם קלצ'ניקוב בידו, הונח בדוכנים ב־23 ביוני; האייקון האולטימטיבי של הישראליות החדשה. אנשים עצרו אותנו ברחוב ולחצו את ידינו בטלטולים עזים.

יוסי בן חנן על שער מגזין "לייף" ביוני 1967
יוסי בן חנן על שער מגזין "לייף" ביוני 1967

בווינה ובזלצבורג הגישו לנו את השניצלים הגדולים ביותר. ב"מובן פיק" בציריך סירבו לקחת כסף על טוסט לואי ארמסטרונג. מינכן נותרה מגעילה כשהייתה והגרמנים הטלטלו קשות בין תחושת אשם מפוברקת ושנאת יהודים גנטית.

זה היה בית ספר מתגלגל ללימודים אסטרטגיים – העולם מצדד בחזקים, בז למובסים ונאלץ לבלוע את הקפלייה של יהודים חמושים האמונים על תורת הקרב המודרנית ביותר. מה שלמדתי באירופה 67' לא למד פון קלאוזביץ על הריין.

***

יום הולדתה ה־200 של ארה"ב ב־4 ביולי 1976 תפס אותי בתחילת לימודי בסן פרנסיסקו. בניו יורק שטו "הספינות הגבוהות". שידורי הטלוויזיה היו קודש לבחינה ורודה וחיובית של המעצמה הגדולה והחזקה בתבל, ששנה קודם לכן נמלטה מווייטנאם בעור שיניה.

ככל שהלכו והצטברו הפרטים על "מבצע יונתן" והשתלטו על השידורים, התמצקה התחושה שהייתה זאת מתנת יום ההולדת היפה ביותר שניתנה לאמריקה ביום חגה

שום דבר לא העיב על השמחה האותנטית שפרצה מהנפש הפטריוטית כגייזר נאמן. אפילו לא תחילת כהונתו כנשיא של ג'ימי קרטר, טרם שנרשם בתודעה הלאומית ככישלון צורב.

קמנו בבוקרו של היום הזה מוכנים לבחינה דקדקנית ואנתרופולוגית מעוררת קנאה של אומה המאוהבת בעצמה, בהיסטוריה שלה ובהישגיה ללא עוררין, המחויבת לחגיגה גדולה של שיכרון חושים. אבל תוך זמן קצר הסתבר, לטוב ולרע, כי ישראל השתלטה על סדר היום עם הפשיטה באנטבה.

זה היה מסוג המבצעים החד־פעמיים בהיסטוריה הצבאית שהצלחתו שבתה את הדמיון האמריקאי שידע להעריך תעוזה אחרי הכישלון הצורב בווייטנאם.

חזרתם של החטופים ששוחררו במבצע אנטבה, 4 ביולי 1976 (צילום: משה מילנר/לע"מ)
חזרתם של החטופים ששוחררו במבצע אנטבה, 4 ביולי 1976 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

ככל שהלכו והצטברו הפרטים על "מבצע יונתן" והשתלטו על השידורים, התמצקה התחושה שהייתה זאת מתנת יום ההולדת היפה ביותר שניתנה לאמריקה ביום חגה. מדוע? משום שישראל הייתה בעלת ברית שאמריקה הצילה במלחמת יום כיפור באמצעות רכבת אווירית של ציוד צבאי שריצ'רד ניקסון הורה על שילוחה.

פתאום ניתנה ליהדות אמריקה תזכורת מתוקה בדבר ידה הארוכה של הזרוע הצבאית שלהם ובאמצעותה נטלה חלק גדול יותר ביום ההולדת. גם משום שפרטיו של המבצע שבו את הדמיון יותר מכל סרט מלחמה היסטורי ששודר באותו יום – והשתלבו באווירת העליצות הכללית.

בימים לאחר מכן, גם ללא המיראז' שאותו החליפה רטוריקה עדכנית בדבר עוולות הכיבוש וכיוצא באלה דיבורים על "המצב", שוב היה פופולרי להיות ישראלי.

בביקורי הראשון בחנות "Say Cheese" אחרי אנטבה, הרעיפו עליי שני המנהלים חיבה רבה וגילו עניין רב בפרטים. מבחינתם הייתי מוקי בצר. לא התווכחתי איתם

בבית הספר ידעו מאיפה אני, כמו גם בחנויות הקבועות שנהגתי לפקוד. אפילו הדמגוגים הגדולים ביותר התקשו לייצר דעה חלופית או נגדית כלפי אנטבה, הצורך במבצע החילוץ ותוצאותיו. מה כבר ניתן היה לומר נגד מבצע ששחרר את חטופיו של מטוס "אייר פראנס" ועליו נוסעים ממדינות שונות שעברו אקציה בין יהודים ללא יהודים ושמבצעיו היו מחבלים פלסטינים שחברו לפלג טרור גרמני?

באותם ימים נהגתי לקנות גבינות בשכונת מגורי על צלע הגבעה בין הייט־אשבורי לטווין פיקס, בחנות בשם "Say Cheese", שנוהלה בידי זוג גברים פדנטיים וחמורי סבר שלקחו את הגבינה שלהם ברצינות תהומית. בביקורי הראשון בחנות אחרי אנטבה, הרעיפו עליי השניים חיבה רבה וגילו עניין רב בפרטים. מבחינתם הייתי מוקי בצר. לא התווכחתי איתם.

איחוד משפחתי מרגש לאחר שובם של נוסעי מטוס "אייר פראנס" שנחטף לאנטבה, 4 ביולי 1976 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
איחוד משפחתי לאחר שובם של נוסעי מטוס "אייר פראנס" שנחטף לאנטבה, 4 ביולי 1976 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

***

חוץ מקאדר האינטלקטואלים השמאלנים בראשות נועם חומסקי, שהיה חבר קרוב של חמי ב־MIT ושאשתי נקראה על שמו, שישראל הרגיזה אותם על בסיס קבוע, לקח זמן רב לאמריקה להרפות מעמדתה ההיסטורית התומכת.

לתמיכה הזאת היו שיאים עונתיים כמו הסכם השלום עם מצרים ביוזמת קרטר; הקדנציה של ביל קלינטון עם לחיצת היד ההיסטורית בבית הלבן והסכמי אוסלו ושתי הקדנציות של ג'ורג' וו. בוש.

אבל אמריקה אינה דורכת במקום ויוזמת השלום של אובמה–קרי, שהסתיימה במפח נפש אמריקאי גדול, תיעוב מתועד של ברק אובמה כלפי בנימין נתניהו ותחושת "נשבר מכם הזין", היא הבון טון השולט

אבל אמריקה אינה דורכת במקום ויוזמת השלום של אובמה–קרי, שהסתיימה במפח נפש אמריקאי גדול, תיעוב מתועד של ברק אובמה כלפי בנימין נתניהו ותחושת "נשבר מכם הזין" שמרטין אינדיק הוותיק נתן לה פתחון פה בוטה, היא הבון טון השולט, ההולך ומתגבר – כולל נסיגה זמנית של התנועה האוונגליסטית מעמדות היסטוריות שמאחוריהן מסתתרת השאיפה להקים במקום ישראל מרכז נצרות חדש עם שובו של ישו, שכבר שיגר מייל עם זמן הגעה משוער.

כמקובל כאן, גופי תקשורת גדולים כמו "הניו יורק טיימס", "הוושינגטון פוסט", CNN ורשתות השידור, מושקעים בעקיצות מזדמנות מאת מיטב בעלי הדעה שנמאס להם מסירובה של ישראל לזוז מעמדותיה המקצינות הנתפשות כניסיון להנציח את המצב הקיים.

ברק אובמה ושבנימין נתניהו בבית הלבן, 2013 (צילום: AP Photo/Charles Dharapak)
ברק אובמה ובנימין נתניהו בבית הלבן, 2013 (צילום: AP Photo/Charles Dharapak)

אלה הם השוליים המתרחבים, אתרי האינטרנט המרכזיים והמגזינים הוותיקים שמנצחים על הסחף. דווקא "צוק איתן", שרבים מתלבטים לגבי תקפותו בחסות הקביעה שאף מדינה לא הייתה יושבת בחיבוק ידיים כאשר אזרחיה סופגים מטחי טילים יומיים, מצטייר כנקודת מפנה שהוציאה את השד מהבקבוק.

טיעון המפתח נידון ב"דיילי ביסט" בשבוע שעבר וניסוחו מדויק כשם שהוא מאיים: הכלכלה הישראלית פורחת. אם כן, מדוע נותנת אמריקה לישראל 3.1 מיליארד דולר בשנה? זאת השאלה המטרידה את תומכי ישראל הגדולים בוושינגטון.

לצד הקביעה שאמריקה מממנת את מבצעיה הצבאיים הלא אהודים של ישראל נגד הפלסטינים בעזרת משלוחי נשק שאף מדינה אחרת אינה מקבלת, החשבון המעודכן הוא שישראל עלתה לאמריקה 121 מיליארד דולר

לצד הקביעה שאמריקה מממנת את מבצעיה הצבאיים הלא אהודים של ישראל נגד הפלסטינים בעזרת משלוחי נשק מתוחכם ותחמושת שאף מדינה אחרת אינה מקבלת, החשבון המעודכן הוא שישראל עלתה לאמריקה מיום הקמתה 121 מיליארד דולר שסבסדו כ־25% מתקציב הביטחון הישראלי.

נוכח כלכלה אמריקאית כושלת, העמקת העוני ומחיקת המעמד הבינוני, משמשת הקביעה הזאת פתח לדיון המשקלל גם את הירידה בכוחה של השדולה היהודית בוושינגטון והאמביוולנטיות החדשה כלפי ישראל בימי נתניהו.

כוחות צה"ל בגבול עזה במבצע צוק איתן, 25 באוגוסט 2014 (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)
כוחות צה"ל בגבול עזה במבצע "צוק איתן", 25 באוגוסט 2014 (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

כיפת הברזל אינה כיפה סרוגה, אלא מערכת הגנה שהוקמה במימון אמריקאי בימים שבהם התחייב אובמה לפתוח במגעים מוקדמים לחדש את התמיכה הצבאית בישראל לעשור נוסף ושלח לה את הפצצות מפצחות הבונקרים, שמן הסתם עובדות שעות נוספות בעזה.

בימים של אכזבה כללית מהנשיא, עומד הכול לבדיקה מחודשת. בעיקר האופן שבו הוא מוציא כסף. ההתנגדות הגוברת לסיוע האמריקאי נשענת על מספר גורמים שהבולט ביניהם הוא התחושה שיחסי אמריקה–ישראל הם חד־סיטריים, בעיקר לאור המבוכה הקשה שגרמה ישראל לניסיון התיווך האמריקאי.

סרבנות השלום של ישראל, טוען הלובי המתגבש, מנציחה את הסכומים הגדולים שישראל זקוקה לקיומה כל עוד היא נמצאת במצב מלחמה.

תהליך שלום אמיתי היה מקצץ בהוצאה הזאת באופן משמעותי. אליוט אברמס, מיועצי בוש לביטחון לאומי ותומך ותיק בישראל, טוען כי יחסים בריאים בין המדינות חייבים להתחיל בקיצוץ הסיוע

תהליך שלום אמיתי היה מקצץ בהוצאה הזאת באופן משמעותי. אליוט אברמס, מיועצי בוש לביטחון לאומי ותומך ותיק בישראל, טוען כי יחסים בריאים בין המדינות חייבים להתחיל בקיצוץ הסיוע. אברמס שואף ליחסים עם ישראל דוגמת הקשר שיש לאמריקה עם אוסטרליה, קנדה ובריטניה: ברית צבאית אמיצה ללא סיוע צבאי.

המצדדים בקיצוץ מצטטים את התוצר הגולמי של ישראל, שהיה 124 מיליארד דולר בשנת 2000 ותפח ל־291 מיליארד בשנת 2013. אברמס ודומיו טוענים שמדינה שנמצאת במצב כלכלי כה משופר – ושגילתה לאחרונה מרבצים גדולים של גז טבעי – חייבת להיגמל מכספי הסיוע ולא לנהל את תקציבה בשקלול הסיוע אלא בלעדיו.

מתוך מודעות לעובדה שקיצוץ עכשיו יתפרש כחלק מהעוינות שממשל אובמה מפגין כלפי ישראל, הדיון מתמקד בימים אחריו.

השליח המיוחד אליוט אברמס (צילום: AP Photo/Armando Franca)
אליוט אברמס (צילום: AP Photo/Armando Franca)

נוכח האפשרות שהבחירות הבאות לנשיאות ב־2016 יהיו בין הילרי קלינטון לרפובליקאי הנבחר, חשוב לרדת לסוף דעתם של רפובליקאים שכבר ב־1996 הפצירו בנתניהו לסיים את הסיוע האמריקאי לישראל.

השימושים המוצעים לכסף ששולחת אמריקה לישראל רבים ומגוונים, והם נתמכים על ידי טיעונים פופוליסטיים שמקורם במצב הכלכלי באמריקה. אחרי שנוכחה כי הסיוע הרב שהיא מגישה לישראל בכסף ובציוד צבאי אינו משפר את עמדתה בשאיפה לסיים את הסכסוך, דנה אמריקה בנושא מתוך תחושת עלבון וכעס.

אחרי שנוכחה כי הסיוע הרב שהיא מגישה לישראל בכסף ובציוד צבאי אינו משפר את עמדתה בשאיפה לסיים את הסכסוך, דנה אמריקה בנושא מתוך תחושת עלבון וכעס

לא הייתי מכנה את הישראלים שניצבו בשבוע שעבר על גבעה המשקיפה על עזה בתחילתו של המהלך הקרקעי "חלאות". הם עברו חודשים ושנים של ירי טילים בלתי פוסק של חמאס ועבורם הדיון בסכסוך אינו רלוונטי לתחושתם האותנטית.

מצד שני, אין ספק כי הם התגרו בכתבת CNN שדיווחה בשידור חי לידם על הכניסה לעזה והיקשו על עבודתה משום שזה מה שישראלים עושים כאשר הם רואים מצלמה.

מפגינים פרו־פלסטינים באטלנטה נגד המלחמה בעזה, 25 ביולי 2014 (צילום: AP Photo/Ron Harris)
מפגינים פרו־פלסטינים באטלנטה נגד המלחמה בעזה, 25 ביולי 2014 (צילום: AP Photo/Ron Harris)

פליטת הפה שלה הייתה אומללה ומיותרת כשם שהייתה אמיתית. כללי המשחק הם כאלה שהתנפלות מינית על כתבת אמריקאית בכיכר תחריר בקהיר אינה קשה בהכרח לעתידה יותר מפליטת פה ממארת. הגלייתה לאוקראינה בה נגול סיפור חדשותי קשה לא פחות אינה דומה לשליחתה לגולאג, אבל היא הייתה מהירה והחלטית והוציאה את האוויר ממפרשי הדיון.

אדי ודר מ"פרל ג'אם" מוכר גם לישראלים וסערת ה־Fucking fucks שפרצה ממנו נגד ישראל ההורגת ילדים, מייצגת נאמנה את תחושותיו של דור אמריקאי צעיר שלא גדל על המיתוסים של "אקסודוס", "הטל צל ענק" ו"הפשיטה על אנטבה".

היהודים ביניהם אינם מחוברים לישראל כפי שהיו מחוברים הוריהם. בעיקר אין להם סבלנות לשום דבר המאיים על הסטארט־אפ שלהם ועל מי שמייצרים אי יציבות בעולמם

היהודים ביניהם אינם מחוברים לישראל כפי שהיו מחוברים הוריהם. בעיקר אין להם סבלנות לשום דבר המאיים על הסטארט־אפ שלהם ועל מי שמייצרים אי יציבות בעולמם המוגבל.

זה עדיין אינו שיטפון, אבל אי אפשר שלא להשגיח באופן שבו האהדה האמריקאית ההיסטורית לישראל מתחילה להתהפך, עד שתחבור לתחושה האנטישמית המונחת עדיין בבסיס קיומו של העולם החדש כמו החוצנים שנשתלו באדמה לפני מיליוני שנים ומחכים ליום פקודה.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2013.

עוד 2,122 מילים
סגירה