בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי מבקר הרבה במוסד רפואי מסוים בעיר שבמרכז הארץ. סוג של ביקור חולים. הביקורים הם ברמה יומיומית, כשהנסיעה לשם מביתי ביד-חנה אורכת כשעה וחצי ביום רגיל ושעתיים חזרה.

הנסיעות הללו שוחקות אותי לחלוטין, גופנית כמו גם נפשית, שלא לדבר על השחיקה הנפשית הכרוכה בביקור עצמו, מה שמותיר אותי ללא אנרגיות לפעילויות שהן מעבר לפעולות הישרדות יומיומית, שזה אומר גם שאין לי אנרגיות לצאת ולהשתתף בהפגנות ומחאות.

הנסיעות היומיומיות למוסד הרפואי שוחקות אותי לחלוטין, מה שמותיר אותי ללא אנרגיות לפעילויות שהן מעבר לפעולות הישרדות יומיומית, שזה אומר גם שאין לי אנרגיות לצאת ולהשתתף בהפגנות ומחאות

אני יודע שזה נשמע רע, ואני יודע שכנראה הייתי צריך להשתדל יותר ולהשתתף בהפגנות, אבל הגוף והנפש שלי אומרים אחרת. אז אני ברוחי במחאה, ואני משתדל לתרום פוסטים בפייסבוק שמורידים עוד יותר את מצב-הרוח לכל מי שקורא אותם.

ואם עוד נותרה בקוראים שלי טיפה של תקווה ואופטימיות, אני דואג להכחיד אותן ביד רמה, כי ברור לי שעם הממשלה הנוכחית אנחנו בדרך לשואה שנייה, הגם שמסוג אחר.

ואני גם תורם כסף ככל שניתן.

וכשאנחנו נוסעים, חניה זוגתי-לחיים-ארוכים ואני, באיילון ורואים שלטים כגון "אתה הראש – אתה אשם", ובהם תמונות של ראש הממשלה שאנשי לשכתו פעלו מטעם קטאר, אני אומר לחניה בגאווה: "את רואה, זה מהכסף שלנו".

*  *  *

וכך, בערב יום השואה האחרון מצאתי עצמי כרגיל בשעות אחר הצהרים בביקור באותו מוסד רפואי, וכשיצאתי משם נזכרתי שעדיין לא אכלתי באותו יום ארוחת בוקר ולא צהרים ובעצם מאום לא נכנס לפי, ועל כן בדרכי לצאת מחצר המוסד וללכת למכונית התחלתי לפנטז על שווארמה היכן שהוא בדרך.

הפנטזיה נמשכה עד שיצאתי מהשער וראיתי שהעסקים ברחוב מתחילים להסגר, ונזכרתי שערב יום השואה הוא.

אני יודע שכנראה הייתי צריך להשתדל יותר ולהשתתף בהפגנות, אבל הגוף והנפש שלי אומרים אחרת. אז אני ברוחי במחאה, ומשתדל לתרום פוסטים בפייסבוק שמורידים עוד יותר את מצב-הרוח של קוראיהם

בפניקה מסוימת הספקתי להיכנס למכולת שברחוב ולקנות שתי לחמניות והרבה נקניק הונגרי פיקנטי בפרוסות, בצעתי את הלחמניות בעזרת אגודליי ודחסתי לתוכן את פרוסות הנקניק, ועד שעברתי את הפקקים באיילון והגעתי לכביש מס. 4 צפונה, נעלמו הלחמניות עם הנקניק בתוך בטני והיו כלא היו.

ועכשיו נשארתי עם טעם פיקנטי של נקניק הונגרי בפה, והחלטתי שאין כמו ארטיק מגנום לרפד את הפיקנטי בקצת מתיקות ולחות ולסיים יפה את הנושא.

באורח קבע בכל חזרה כזו הביתה אני עוצר בתחנת-הדלק סדש שבתל-מונד – זוהי תחנה שמחוץ לכביש הראשי, דחוקה מעט אל תוך הפרדסים, אבל מאחר שהדלק בה הוא הזול ביותר בכל אזור המרכז והשרון ואולי אפילו הזול במדינה, רבים הם הנהגים הסוטים מן הדרך ונכנסים אליה. אני אחד מהם.

תכננתי לעצור בה כהרגלי ולתדלק, ואז לקנות ארטיק מגנום בחנות הנוחות של התחנה, ועל כן, כשתחבתי את אקדח התדלוק אל פתח המיכל, ניגשתי לחנות – ומצאתי על הדלת את הפתק המודפס הבא: "עקב ערב יום השואה תיסגר החנות היום בשעה שבע בערב. לא יימכרו מוצרים, אבל ניתן לשלם עבור תדלוק דרך האשנב".

כל גבר מכיר את העניין מניסיונו כנער או כגבר צעיר: שהנערה בה כולם חשקו והתאהבו בה, היא זו שלא שמה על אף אחד ולא הייתה ניתנת להשגה. אני חושב שזה עניין אבולוציוני – הדחף להשיג את מה שלא ניתן או את הקשה להשגה.

ועל כן ברגע שהסתבר לי שאין לי דרך להשיג את ארטיק המגנום הזה עכשיו, לא היה דבר בעולם שרציתי יותר ממנו.

אני אוכל ארטיק מגנום בדרך הביתה ויהי מה!

אני חושב שזה עניין אבולוציוני – הדחף להשיג את מה שלא ניתן או את הקשה להשגה. ועל כן ברגע שהסתבר לי שאין לי דרך להשיג את ארטיק המגנום הזה עכשיו, לא היה דבר בעולם שרציתי יותר ממנו

עצרתי בתחנת פז "קדימה", שחנות ה-YELLOW שלה תמיד מלאה – החנות הייתה סגורה.

עברתי על פני מרכז החנויות של פרדסיה – הכל היה סגור.

נסעתי לתחנת הדלק בכניסה למושב תנובות – חנות הנוחות שבה בבעלות פרטית ואת הבעלים אני מכיר. היא תמיד מלאה בצעירים מקלנסווה שבאים לקנות בה אלכוהול, וחשבתי שיש סיכוי שהיא פתוחה – החנות הייתה סגורה.

ואז עלה בדעתי שבקלנסווה הכל פתוח עכשיו, כי בערב הצעירים בה יוצאים לבלות.

שמתי פעמיי לשם.

*  *  *

כצפוי, "מפגש הכיכר" בקלנסווה המה צעירים.

הרגשתי קצת לא נעים – ברור היה לי שנוכחותי מעלה את הגיל הממוצע במקום באורח משמעותי, ושהצעירים תוהים אם אני סבא שבא לחפש את הנכד שלו. אם הייתי הולך ל"נרגילות אבו-יוסף" הייתי מרגיש יותר בנוח – רוב האנשים אצל נרגילות אבו-יוסף בגילי או קרוב לזה, אבל אצל נרגילות אבו-יוסף אין ארטיק מגנום.

ב"מפגש הכיכר" יש.

נכנסתי לחנות ובחרתי מגנום שוקולד כמו שאני אוהב, וכמו שפנטזתי כל הדרך. כשלקחתי את המגנום נזכרתי באמא שלי זכרה לברכה, זו שקראה לי "הד" על שם הדודים שלי הִילדה ודוד שנספו בשואה, אלו שהיו אחותה ובעלה.

ונזכרתי שאמי הפצירה בי תמיד לאכול עוד קצת, כי יש ילדים רעבים בהודו. אז חשבתי על הילדים הרעבים בהודו ולקחתי עוד מגנום אחד, הפעם לבן עם עוגיות, כי אולי הילדים הרעבים בהודו היו מעדיפים גיוון.

נזכרתי שאמי הפצירה בי תמיד לאכול עוד קצת, כי יש ילדים רעבים בהודו. אז חשבתי על הילדים הרעבים בהודו ולקחתי עוד מגנום אחד, הפעם לבן עם עוגיות, כי אולי הילדים הרעבים בהודו היו מעדיפים גיוון

בין השולחנות הפזורים בחוץ והמלאים צעירים היה שולחן אחד פנוי – התיישבתי לידו. לא רציתי לאכול את הארטיקים באוטו – אין מצב שאני אוכל משהו, במיוחד לא ארטיק או גלידה, בלי שייזל לי על החולצה והמכנסיים.

ככה זה.

רק בשבת שטפתי את האוטו. לא רציתי שהארטיק ייזל על הכיסא, או פתיתי ציפוי השוקולד יימרחו עליו.

אז ישבתי ברחבה של "מפגש הכיכר" בקלנסווה, בין הצעירים, אוכל ארטיקים מגנום, אחד שוקולד ואחד לבן עם עוגיות, וחשבתי שזה אולי ערב יום השואה הכי מוזר שהיה לי בחיי.

אבל הארטיקים היו טעימים, וגם חשבתי על כך שלערבים הייתה נכבה משלהם, אז בסך הכול לא הייתה סיבה שארגיש לא בסדר.

*  *  *

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע?" חניה זוגתי-לחיים-ארוכים שאלה.
"חיפשתי ארטיק מגנום בדרך", אמרתי.
"ארטיק מגנום? אבל הכול סגור. ערב יום השואה היום".
"אני יודע", אמרתי. "אז נסעתי לקלנסווה".
"קלנסווה? בערב יום השואה? לא נראה לך מוזר?"
"כן", אמרתי. "לא הייתה צפירה, אז לא עמדתי דום".
"גם כאן אין, יא-סתום", חניה אמרה. "הצפירה מחר בבוקר, בעשר".
"אה". אמרתי. "אז אם כך הכול בסדר".