אחרי יותר משנתיים של מו"מ עקר, המדינה הפחיתה את שכר הסגל הזוטר באקדמיה – והותירה אותם לבד. גם האוניברסיטאות שותקות. הגיע הזמן לשאול: מתי האחריות תהפוך לכוח?
* * *
הימים האחרונים הביאו עמם בשורה קשה נוספת לעובדים רבים במגזר הציבורי, עם כניסתו לתוקף של חוק הפחתת השכר. שביתות הסתדרות המורים העלו את הנושא לסדר היום הציבורי, אך יש רבים שאצלם מדובר היה מזה מספר חודשים בנושא כאוב ומוכר שרק חיכה להתפוצץ.
עבור חברי סגל ההוראה באקדמיה, מדובר בסטירת לחי מצלצלת במיוחד. לא רק שאנו עדים לשחיקה מתמשכת בתנאי העסקת סגל ההוראה, אלא שהדברים מתרחשים על רקע שנתיים וחצי של משא ומתן לשיפורם.
עבור חברי סגל ההוראה באקדמיה, מדובר בסטירת לחי מצלצלת במיוחד. לא רק שאנו עדים לשחיקה מתמשכת בתנאי העסקת סגל ההוראה, אלא שהדברים מתרחשים על רקע שנתיים וחצי של משא ומתן לשיפורם
החוק החדש להפחתת שכר במגזר הציבורי נחת על מדינת ישראל כרעם ביום בהיר, ועבור סגלי ההוראה באקדמיה מדובר בעוד מסמר בארון הקבורה של התקווה לשכר הוגן ולהכרה בחשיבותם.
המאבק נגד החוק הנוכחי לא החל אתמול. יחד עם ארגוני עובדים אחרים, נציגי ארגוני הסגל התריעו, הסבירו והבהירו בוועדות הכנסת את חוסר הצדק המשווע הטמון בו. הזכירו את הפגיעה האנושה שתספוג ההשכלה הגבוהה, והזהירו מפני בריחת המוחות שתתעצם, ומפני הירידה באיכות המחקר וההוראה.
קולם נבלע ברעשי הקואליציה, וחברי הכנסת שתמכו בחוק הפגינו אטימות כמעט מוחלטת לכל טיעון כנגדו. יחשוב הקורא התמים, שוועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה), הגוף שאמור לייצג את האינטרסים של המוסדות המובילים להשכלה גבוהה בישראל, יתייצב לצד הסגל במאבקו. הם בהחלט נקראו להצטרף למאבק ולהשמיע קול ברור נגד הגזירה. אך ור"ה בחר לשתוק, להתעלם, ובכך חשף את מידת ההערכה (או ליתר דיוק, היעדרה) שהוא רוחש לסגל ההוראה האקדמי, כאשר הותיר אותו לבד במערכה. מדובר בעדות נוספת לניתוק המעמיק בין ההנהלות לבין אלו שעומדים בחזית המחקר וההוראה.
ההתנהלות סביב חוק הפחתת השכר לעובדי המגזר הציבורי אינה מקרית, והיא משתלבת היטב בנוף הכללי של תפקוד הממשלה הנוכחית. בכל הקשור לפתרון סוגיות כלכליות, נדמה שהממשלה צועדת מכישלון לכישלון. יוקר המחיה שובר שיאים, משפחות קורסות תחת הנטל, והמעמד הבינוני, עליו נמנים רבים מאנשי הסגל האקדמי, נשחק עד דק.
ההתנהלות סביב חוק הפחתת השכר לעובדי המגזר הציבורי אינה מקרית, והיא משתלבת היטב בנוף הכללי של תפקוד הממשלה הנוכחית. בכל הקשור לפתרון סוגיות כלכליות, נדמה שהממשלה צועדת מכישלון לכישלון
במקום להציג פתרונות אמיתיים, להשקיע בתשתיות, ולדאוג לשכר הוגן שיאפשר לאזרחים להתמודד עם המציאות הכלכלית הקשה, הממשלה בוחרת בצעדים רוחביים ובלתי ממוקדים, בקיצוצים כואבים במקומות הלא נכונים, ובמדיניות המשרתת בעיקר מגזרים מסוימים. המאבק על שכר עובדי המגזר הציבורי אינו רק מאבק סקטוריאלי; הוא חלק מהמאבק הרחב יותר על דמותה הכלכלית והחברתית של מדינת ישראל.
ובתוך המציאות העגומה הזו, צורמת במיוחד ההחרגה של מוסדות לימוד חרדיים מהחוק להפחתת שכר. אותם מוסדות, שרבים מתלמידיהם אינם נושאים בנטל השירות הצבאי, זוכים להגנה מפני הקיצוץ – בעוד שאנשי הסגל האקדמי, שרבים מהם שירתו ומשרתים במילואים, נדרשים לספוג פגיעה נוספת.
מאז תחילת המלחמה, תרמו חברי הסגל האקדמי עשרות אלפי ימי מילואים, חלקם בחזית הלחימה ממש. הם מהווים חלק בלתי נפרד מהציבור הנושא בנטל, הן במישור הביטחוני והן במישור האזרחי – במחקר, בפיתוח, ובחינוך הדור הבא של הנהגת המדינה. האיפה ואיפה הזו, המבדילה בין דם לדם ובין זיעה לזיעה, היא בלתי נסבלת ומהווה עלבון צורב לכל מי שתורם למדינה.
לא ניתן להתעלם מההקשר הרחב יותר של יחסי העבודה בישראל. הסתדרות המורים, הנאבקת גם היא נגד הפחתת השכר, הוכיחה לאחרונה שוב ושוב כי רק צעדים ארגוניים כואבים, שביתות ושיבושים, מצליחים להזיז משהו בממשלה הנוכחית. זוהי מסקנה קשה ומטרידה עבור ארגוני הסגל האקדמי המאמינים באחריות, בממלכתיות, ובחשיבות של יציבות מערכת ההשכלה הגבוהה, במיוחד בתקופה מורכבת וקשה זו שעוברת על החברה הישראלית. ארגונים שאינם ששים אלי קרב, ולא מעוניינים לטלטל עוד יותר את הספינה.
אך מה אפשר לחשוב כאשר אנו רואים שוב ושוב שאחריות וממלכתיות בתחום יחסי העבודה אינן זוכות לתגמול? שהדרך היחידה להישמע, להשפיע היא באמצעות מיליטנטיות וכוחנות?
לא ניתן להתעלם מההקשר הרחב של יחסי העבודה בישראל. מה אפשר לחשוב כשאנו רואים שוב ושוב שאחריות וממלכתיות בתחום זה אינן זוכות לתגמול? שהדרך היחידה להישמע ולהשפיע היא במיליטנטיות וכוחנות?
הגיע הזמן שהממשלה, וגם הנהלות האוניברסיטאות, יתעוררו. המשך הפגיעה בתנאי ההעסקה של הסגל האקדמי אינו רק עוול מוסרי, אלא גם פגיעה אסטרטגית בעתידה של מדינת ישראל. ללא אקדמיה חזקה, יצירתית ומתוגמלת כראוי, לא תהיה כאן חדשנות, לא תהיה צמיחה, ולא יהיה דור המשך שיוכל להתמודד עם אתגרי המחר.
יש לקרוא מכאן לשינוי כיוון חד, להידברות אמיתית, ולהכרה בחשיבות סגלי ההוראה באקדמיה. ואם קריאה זו תיפול שוב על אוזניים ערלות, אל תתפלאו אם גם סגל ההוראה האקדמי ייאלץ ליישם את הלקח הכואב, שבמציאות הנוכחית, רק הכוח מדבר.
רביב אלף הוא מנכ''ל ארגון מו''ח (מורים וחוקרים באוניברסיטה העברית). בעברו, עסק בתפקידי ייעוץ למספר שרים וחברי כנסת בתחומים שונים. ההתמחות שלו היא במדיניות ציבורית, ובשנים האחרונות עוסק בעיקר בסוגיות של כלכלת עבודה ויחסי עבודה במשק.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם