כשמני נכנס לסלון בחיוך מבויש, מתיישב על הספה ומשכל רגליים, הוא נראה כמו כל צעיר בגילו בהפוגה של שישי בצוהריים. צריך הרבה דמיון כדי לחבר בינו לבין הנער מנטורי קרתא עם החליפה והכובע – כפי שהיה עד לפני כשנתיים.

"גיט שאבס", הוא מברך את אביגיל, אוריה וחגית, שיושבות על הספסל לידו. "גיט שאבס", מגיבה חגית בחיוך. "קים א ריין?" היא תוהה. לרגע נדמה שהתפתח פה ריטואל דאחקות חדש של דור הטיקטוק.

הן לובשות חולצות בטן שמכסות ביקיני צבעוני. לפני רגע חזרו מהבריכה שבבית הסמוך. אבל תמונת הנורמליות האופטימית הזאת מתפוגגת ברגע – כשפניו של מני מתכרכמות. שוב הנייד מצלצל. שוב הרב הנודניק מהקהילה שעזב מאחור. שוב ההצקות הקבועות. "כל שישי הוא מתקשר אליי. כל שישי", הוא אומר לבנות. "מתקשר סתם כדי לריב איתי שאני אחזור לדת. אני לא עונה לו יותר".

"אימא העיפה אותי פעם מהבית בגלל שראו חלק קטן מהקרסול בלבוש שלי", משיבה אביגיל. "מאז אני עם טראומה מחצאיות. אפילו 'מיני' אני לא מסוגלת ללבוש"

"נו, תחסום אותו כבר!" מפצירה אביגיל. אבל למני אין לב לחסום. משהו שם נותר בכל זאת תמים מאוד, חסר חספוס, אפילו כשהם משווים ביניהם את הצלקות. "ישבו עליי שבעה במשפחה", הוא מספר.  "מבחינתם אני כבר לא קיים".

"אימא העיפה אותי פעם מהבית בגלל שראו חלק קטן מהקרסול בלבוש שלי", משיבה אביגיל. "מאז אני עם טראומה מחצאיות. אפילו 'מיני' אני לא מסוגלת ללבוש. טוב, כי אני מקולקלת".

מה הכוונה שאת מקולקלת?
"כך אני נקראת בבית. 'מקולקלת'".

"זאת לא רק היא", קופצת חגית. "מקולקלת זה הכינוי הקבוע של היוצאות בשאלה, במיוחד אלה שהולכות לצבא, שהן הכי גרועות. גרועות מגויים. גם לי קוראים 'מקולקלת', כאילו אני חלב מקולקל. יש עוד כינויים: רוח רעה, מודרנית, גורמת לבנות לשאול שאלות".

אתן בעצם יתומות?
חגית: "אין לנו הורים בכלל בכלל. אבל אף פעם לא היה, זה לא חסר לי".

אביגיל: "לי זה כן חסר. אני זוכרת רגע של שבירה בטירונות: היה יום שישי וסגרנו שבת, אז נתנו מטכ"לי שבע דקות להתקשר למשפחה, וכולם מסביבי, 'אימוש ואבוש' ו'מתי אתם מביאים שניצלים לש"ג?' ואני ישבתי ובכיתי ובכיתי – שאין לי עם מי לדבר, שאין לי אימוש ואבוש שיביאו לי שניצלים. שבסוף אני לבד ואין לי למי להתקשר. זאת בדידות שמכה בך יותר מהכול".

הדלת נפתחת. גדי מלוס אנג'לס נכנס אחרי שסגר חודש בעזה בחיל ההנדסה. "בוא תביא חיבוק יא מסריח אחד", אומר לו דניאל המשוחרר שכבר עזב את הבית, אבל עדיין מגיע לכאן כדי לא להרגיש לבד בעולם

יש סיכוי שיהיו שוב אימוש ואבוש פעם? שתפסיקי להיות מקולקלת?
"אני מחפשת את הדמות ההורית הזאת, אבל היום אני כבר לא מוכנה לוותר על החיים שלי. מכיתה ט' אני לבד ונעשו יותר מדי טעויות. אני לא חושבת שיש דרך חזרה. אני לא אחזור לסיטואציה של תלות בהם".

בשעת צוהריים ביום שישי של אביב בהרצליה ב' הכול מרגיש מאוד אופטימי, רגוע ופסטורלי. בשעה שהלוחמים מתקלחים מקלחת ראשונה אחרי חודש, מכבסים מדים שריחם נודע למרחקים, בולעים חלת שניצל אימתנית או סתם רובצים בסלון – המנהלת קרן גיל כבר מנצחת על תזמורת מדויקת במטבח.

בזה אחר זה נערמים פסטות ועוף, סלטים ושניצלים, קבבים ועוגות. חלות ניצבות ערוכות למסדר, עוגות יוצאות מהתנור. הארמיה השלישית לא תצעד כאן על בטן ריקה. היא מחבקת כל אחד מהחיילים שנכנס עם צ'ימידן פילים על הכתף, ופולה – אם הבית של דירת הבנות הלוחמות – מרכלת איתם. משפחה מחליפה משפחה.

הדלת נפתחת. גדי מלוס אנג'לס (היות שמדובר בלוחמים בסדיר, חלק מהשמות טושטשו או שונו ושמורים במערכת, א"ה) נכנס אחרי שסגר חודש בעזה בחיל ההנדסה. "בוא תביא חיבוק יא מסריח אחד", אומר לו דניאל המשוחרר שכבר עזב את הבית, אבל עדיין מגיע לכאן כדי לנשום אדי קומונה ולא להרגיש לבד בעולם.

כשאבא מגיע גדי עדיין נראה מבולבל, סוחב שיעול טורדני ונזלתי, שמן הסתם לא טופל בשבועות האחרונים ברצועה. "אל דאגה, אני אטפל בו מעכשיו", מצהיר האב

גדי שוחרר לרגילה שלא מן המניין לרגל ביקורו של אביו, אקס־ישראלי שירד מהארץ לפני עשרות שנים והקים חברה צפונית לאל איי. כשאבא מגיע גדי עדיין נראה מבולבל, סוחב שיעול טורדני ונזלתי, שמן הסתם לא טופל בשבועות האחרונים ברצועה.

"אל דאגה, אני אטפל בו מעכשיו", מצהיר האב שזכה לשבוע עם הילד לפני שיתעופף בחזרה. "אני הולך לקטוף לואיזה בגינה!" הוא מכריז בגאווה נטורופתית, לא לפני שהוא מתווכח איתי קצת על חוסר התוחלת בחיסונים ובתרופות (ויתרתי. ברור שוויתרתי).

ישראליות חדשה מקזחסטן ועד דרום אפריקה

לכל אחד יש סיפור במקום הזה, והעובדה שיותר מ־80 סיפורים זרים ומשונים מתלכדים יחד לקומונה חמה ומאחדת – אינה מובנת מאליה. עשרות חיילים בודדים שעלו לארץ לבד כדי לשאת בנטל, ביחד עם דלת"שים שנזרקו מהבית רק כי העזו להעלות על דל שפתם את האפשרות לעלות על מדים, ביחד עם נערות ונערים מבתים הרוסים שנותרו ללא אב ואם – כולם חיים כאן יחד, כמו משפחה.

המקום הזה לוקח את הטרגדיות והטראומות, הבדידות ותעצומות הנפש, שם בבלנדר ומוציא משהו מאוד אנושי וחסר יומרה. כמו קייטנה לגדולים ולאמיצים. אפילו השם של המתחם – "הבית הכי אחי" – נשמע כמו קלישאה חמודה שנרקחה במשותף על ידי שליחים של "תגלית" שמנסים להתחבר לז'רגון הצבאי.

כל אחד מהם מייצג פיסת ישראליות צעירה וחדשה, נטולת ציניות ומלאה בעוצמה פנימית, סיפוקים וספקות. כל אחד מהם סוחט מהלימון של המצב את הלימונדה הפרטית שלו

רק דבר אחד זהה אצל כולם, בעצם שניים: כולם לוחמים ולוחמות ביחידות שדה בסדיר, וכולם לבד כאן. פה דודה בקיבוץ, שם הורים בניכר – אבל בסוף זה אומר להתבודד בסוף השבוע ולקנות מצרכים בסופרמרקט או להתחמם פה במדורת השבט הבינלאומית. הבחירה ברורה מאליה.

במהלך ליל שבת אחד יצאתי סחרחר מהציונות מלאת הפאתוס של גסטון מארגנטינה, מהעצמאות של דוד מקזחסטן, מאומץ הלב של מני ממאה שערים, מהחדווה והעצב של אוריה שגדלה בשדרות, מהסלנג הישראלי במבטא אמריקאי של אדם הניו־יורקרי, ומהכאב של משה מדרום אפריקה, שכנראה לא יוכל בשנים הקרובות לטוס חזרה הביתה ולבקר את האחיין הטרי, בעקבות החשש כי ייעצר על ידי הרשויות בשל שירותו הצבאי. להורים שלו, אגב, משה עוד לא סיפר.

כל אחד מהם מייצג פיסת ישראליות צעירה וחדשה, נטולת ציניות ומלאה בעוצמה פנימית, סיפוקים וספקות. כל אחד מהם סוחט מהלימון של המצב המחורבן את הלימונדה הפרטית שלו.

"מה שמאוד מובהק אצלנו זה שבניגוד לבתים אחרים לחיילים בודדים, אנחנו מאוד שמות דגש על הביחד", אומרת קרן גיל. היא הייתה פה מהיום הראשון, באה להתנדב ולהכין אוכל כשאלון אבן חן, אבא למשקית ת"ש, החליט לעזור לחייל אחד ואז לעוד חייל ועוד חייל. "הגעתי להכין אוכל פעם בשבוע, ישבתי, דיברתי עם החיילים ונקשרתי. ואז אמרתי שגם אני רוצה לפתוח בית כזה. איחדנו כוחות".

"יש המון עמותות אחרות שחיילים באים אליהם כדי לישון ולאכול בעיקר, כמו אכסניה. אני חושבת שמה שמיוחד אצלנו הוא שאנחנו מקדישים את מלוא המאמץ כדי שיהיה משהו המשכי, שלא יהיו אורחים לרגע"

בעלה של קרן, איש הנדל"ן רועי גיל, מבעלי בית גיבור ספורט, סייע כספית יחד עם אחרים, ומאז המפעל הלך וגדל, נפתחו בתים נוספים – וכיום "הבית הכי אחי" משמש ביתם הרשמי של יותר מ־80 חיילים וחיילות המפוזרים בין ארבע וילות בהרצליה ב'.

"יש המון עמותות אחרות שחיילים באים אליהם כדי לישון ולאכול בעיקר, כמו אכסניה. אני חושבת שמה שמיוחד אצלנו הוא שאנחנו מקדישים את מלוא המאמץ כדי שיהיה משהו המשכי, שלא יהיו אורחים לרגע, אלא בית לשנים רבות, אפילו אחרי השחרור.

"הדוגמה הכי טובה הייתה שכבר במחזור הראשון לפני שמונה שנים החיילים עברו בתום השירות יחדיו לבית של משוחררים ונשארו שותפים בדירות עד עצם היום הזה.

"כמובן, לחיילים בודדים יש עוד אופציות כמו משפחה מאמצת או בית החייל, למשל. אבל זה לא אותו דבר. היה לנו מקרה של חיילת על הספקטרום שהמשפחה המאמצת נאלצה להיפרד ממנה, לא בכעס אבל פשוט הבהירו שזה לא מסתדר. זה עצוב.

בתי החיילים הבודדים מתוקתקים יותר ממה שאפשר לנחש, ומשמעת ברזל רכה עוטפת את אווירת הסבבה הכללית, בלי להשאיר שום סימנים נראים לעין

"בבית החייל, למשל, קורה שחייל חוזר לחופשה ומגלה שהעבירו לו את הדברים לחדר אחר. אלה דברים שמקשים על חיילים להתמודד עם מצב שמלכתחילה הוא מורכב. אז המטרה שלנו היא לא לתת להם מיטה לישון עליה, אלא ממש לייצר משהו משותף.

"אנחנו עובדות מאוד קשה על תחושת הבית. וזה לא פשוט לפעמים, אבל אנחנו שמות על זה המון דגש כבר בריאיון הקבלה. ארוחות שישי בבוקר זה קדוש למי שיצא הביתה. טיולים, ארוחת שבת, המון אנרגיה ומשאבים שמוקדשים כדי לייצר פה אחווה".

וכשמישהו לא מגיע לפעילויות המשותפות, קרן והמתנדבות דוחקות בו בפולניות. "לא ראינו אותך הבוקר בארוחה" או "למה הפסקת להגיע לארוחות ערב?"

בקלות אפשר לטעות בקרן, אבל העדינות האצילית שלה יכולה להיות מתעתעת. בתי החיילים הבודדים מתוקתקים יותר ממה שאפשר לנחש, ומשמעת ברזל רכה עוטפת את אווירת הסבבה הכללית, בלי להשאיר שום סימנים נראים לעין. צוות גדול של מתנדבות ומבשלות מסורות דואג לכל צורך – מתרופה ועד מרק חם, באהבה שניכרת בכל פרט קטן.

"יש לנו כלל אחד שהוא בלי פשרות – אנחנו אומרות בריאיון קבלה שאין סמים, אין דבר כזה. אם אנחנו תופסות חייל עם ג'וינט במרחב של הבית או אפילו חברים שלו שמעשנים במרחב של העמותה – הוא יוצא מהבית באותו יום. בסופו של דבר לחייל לוחם אסור בכל מקרה שימוש בסמים.

"בלי כללים בסיסיים מקום כזה לא יכול להתקיים. ביום שישי בערב כל החיילים מנגנים ושרים במרפסת, אבל בשעה 22:00, גג 23:00, הם נכנסים פנימה וממשיכים בסלון"

"אני לא תמימה, ברור שחיילים מעשנים ג'וינטים. אבל אנחנו מבקשים שזה לא יתרחש במתחם של הבתים וגם לא בשכונה מסביב. לא רוצה שמישהו יבוא ויתלונן שאנחנו מספקים בית לחיילים שרוצים לצרוך סמים".

מה קורה עם זוגות?
"ברור שנוצרים זוגות בבתים. וכן, אנחנו מרשים להביא את החבר או החברה לישון פה. אבל יש חוקים מסוימים. אם אתה חולק חדר עם שותף אתה צריך לשאול את השותף אם זה בסדר להביא חברה. ובבתים של הבנות אנחנו מאוד מקפידות שמעדכנים בקבוצת הווטסאפ אם החבר נכנס למקלחת או לשירותים.

"בלי כללים בסיסיים מקום כזה לא יכול להתקיים. ביום שישי בערב כל החיילים מנגנים ושרים במרפסת, אבל בשעה 22:00, גג 23:00, הם נכנסים פנימה וממשיכים בסלון כי השכנים מתלוננים על רעש, ואפשר להבין אותם. זאת שכונה שקטה, ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו".

בשביל דניאל, שהשתחרר לפני עשרה חודשים מהשירות הצבאי, הביקור בבית בארוחת הבוקר של יום שישי הוא עדיין מקור נחמה. דניאל בא ממה שהוא מכנה "בית הרוס". אביו נפטר כשהיה צעיר ואימו היא מתמודדת נפש. שירותי הרווחה שלפו אותו מהבית בגיל צעיר והעבירו אותו לפנימייה. הנתק מהבית היום כמעט מוחלט.

"בלי העזרה של הבית המאמץ כאן לא מאמין שהייתי מצליח לעבור את החוויות של השירות בעזה", אומר דניאל. "כאן זה המקום הראשון שהרגשתי בו בית"

למרות הקשיים האובייקטיביים הוא החליט שהוא רוצה להתגייס לקרבי והתקבל לגדוד 890 בצנחנים. פעם קראו לעצמם חיילי הגדוד (בגאווה יש לציין) "שמונה מאות טיפשים", היום כינוי החיבה הפופולרי של הגדוד המפואר הוא "זבול", מהמילה "זבל". "זה שם החיבה הכי טוב שיש. כולם מקנאים בנו בגלל הקללה הזאת", מספר דניאל בגאווה. נסתרות דרכי חיילים.

"בלי העזרה של הבית המאמץ כאן לא מאמין שהייתי מצליח לעבור את החוויות של השירות בעזה", אומר דניאל. "כאן זה המקום הראשון שהרגשתי בו בית. אני חושב שלא הייתי מצליח לסיים בכלל שירות צבאי בלי התמיכה של הבית כאן.

"בפנימייה לא הרגשתי שבאמת זה המקום שלי, בתור ילד הייתי מנוכר בכל המקומות שגדלתי בהם. בקיבוץ חייל בודד מגיע לשבת ונשאר תקוע בפריפריה, בלי יכולת לצאת או להיפגש עם אנשים. להיות חייל בודד מרקע כמו שלי זה קשה – אבל לא סיבה להתמסכן. היום אני מבין את זה – שאפשר להחליף משפחה בחברים שיעשו הכול ויסכנו הכול בשבילי ואני בשבילם".

בסוכות שלפני 7 באוקטובר חיילי גדוד זבול ישבו בנבי מוסא ("החור הכי גדול בבקעה, עם גמלים במאהל"), והיו בין הכוחות היחידים המצוידים כיאות, לקראת תרגיל שעמד להתבצע בסוף החג. בשבת העיר אותו המפקד שלו בבעיטה למיטה והכוח עלה בתוך ענן של ברדק נוראי למסוקים כדי לרדת לקריית גת ולהיערך למענה ראשוני באירוע שאף אחד עוד לא הבין את ממדיו. לפחות כך הם חשבו.

"כשנחתנו התברר שבכלל לא הגענו לקריית גת. נחתנו בשטח פתוח ליד בארי בלי לדעת שאנחנו הולכים להילחם. אנחנו יורדים מהמסוקים הצפופים ופתאום תופסים שאנחנו בשטח השמדה"

"כשנחתנו התברר שבכלל לא הגענו לקריית גת. נחתנו בשטח פתוח ליד בארי בלי לדעת שאנחנו הולכים להילחם. אנחנו יורדים מהמסוקים הצפופים ופתאום תופסים שאנחנו בשטח השמדה פתוח. מסוק אחד חטף אר־פי־ג'י והתחיל לבעור, כשחיילים בורחים ממנו.

"זה מראה מטורף. ובינתיים אני מסתכל קדימה בין העשן ורואה מחבלים לפניי, כמו באיזה משחק מחשב מוזר. אמרתי, 'ואי, יש פה מחבלים', ומישהו תופס אותי בחולצה ומוריד אותי לרצפה".

כמה מחבריו של דניאל נפצעו בקרב, במזל איש לא נהרג. אחרי שההלם הראשוני התפוגג, בשעות אחר־הצוהריים כבר חברו לכוח של שלדג ועברו להילחם בטיהור הקיבוץ. שלושה חודשים רצופים נשאר דניאל בעזה בלי לצאת החוצה – חלק מ"מורשת הקרב" של המח"ט קשה העורף עמי ביטון, עליה דיווחנו כאן בעבר.

פעם אחת אפשרו לקרן ולנציגי הבית לבוא לבקר את החיילים שיצאו לאפטר קצרצר בדרום ולהביא להם דברים. כשחזר בפעם ראשונה לשבת מלאה אחרי שלושה חודשים בבית כבר לא הכיר חלק מהדיירים, כי בינתיים הייתה תחלופה. "עבדתי עליהם שאני דייר חדש בבית", הוא צוחק.

אדם הגיע לכאן לפני שנתיים מאפר ווסט סייד ניו יורק. מחיים של כדורסל מקצועי בתיכון ישר אל האוהל עם הנחלאווים. השינוי המשמעותי התחיל במקביל להתגבשות מגפת הקורונה

היום דניאל חייל משוחרר שמתכונן ללימודים באוניברסיטה וגר באחת מדירות המשוחררים של העמותה לחיילים בודדים, נהנה מהסבסוד ומההזדמנויות למלגה עתידית.

אדם הגיע לכאן לפני שנתיים מאפר ווסט סייד ניו יורק. מחיים של כדורסל מקצועי בתיכון ישר אל האוהל עם הנחלאווים. השינוי המשמעותי התחיל במקביל להתגבשות מגפת הקורונה.

"שיחקתי כדורסל די רציני ואז פתאום העונה נגמרה כי אף אחד לא יצא. חשבתי, 'זה זמן טוב ללכת לצבא'. ברמה האידיאולוגית רוב הדברים שאני מחובר אליהם ואוהב הם יהודיים. בתיכון היו תמיד מתארחים אצלנו ש"שים מישראל ואוכלים איתנו. אז נכנסתי למוטיבציה, פניתי לשליח וביקשתי שיעזור לי להתגייס לצה"ל".

זמן קצר אחר כך כבר היה במכינה בארץ, לקראת שירות. "ההורים שלי עשו לי 'פוש בק', נו, התנגדו. הם חשבו שאני חי בבועה. אבל בסוף זה הביא לנו המון סיפוק. החדר שלי בבית משמש היום המון שליחים ישראלים וההורים שלי כל כך גאים בי. בסדר האחרון הם אירחו אולי 30 נציגים מישראל. אז כולנו התקרבנו לישראל כתוצאה מהתהליך שלי".

כשאדם ישתחרר הוא יחזור לקולג' שהתחיל באטלנטה כדי לסיים את הלימודים, אבל כל הסימנים מראים שאחר כך יחזור לחיות כאן. הוא לא מנסה להעמיד פנים ש"הבית הכי אחי" מחליף את ההורים

החדר של אדם בבית מעוטר בדגל היחידה ובמטרה צבאית שעליה תלויים כרטיסי ברכה שקיבל במהלך השירות. הוא מתגעגע לבית שבאמריקה, אבל בדרך כלל משתלב היטב בהוויה הישראלית. "אתה מתרגל לרעיון הישראלי, אבל כל דבר טיפה יותר קשה בשבילך.

"אני חייב לעשות את הכביסה שלי והחברים הישראלים שלי משתגעים מזה. הם באים הביתה, הולכים למיטה וכשהם קמים הכביסה מחכה להם מקופלת".

אתה הרבה יותר תרבותי ובוגר מהישראלי הממוצע. בדיבור, בהתנהגות.
"אני משקיע בזה. לפעמים אני מכניס איזה 'חיים שלי' או 'כפרה' לדיבור שלי. אבל זה ידוע שאני אמריקאי וכמה שאני אדבר עברית שוטפת… שוטף? שוטפת? מייד יודעים".

כשאדם ישתחרר הוא יחזור לקולג' שהתחיל באטלנטה כדי לסיים את הלימודים, אבל כל הסימנים מראים שאחר כך יחזור לחיות כאן. הוא לא מנסה להעמיד פנים ש"הבית הכי אחי" מחליף את ההורים.

"משפחה היא עדיין משפחה, אבל זה הדבר הכי קרוב לבית שיש בשבילי כאן, בארץ. ומה שיפה שאין שום כפייה בתהליך הזה. כולם רוצים בישראל לעזור לחיילים בודדים, ולפעמים זה קצת יותר מדי – כולם מזמינים אותך לעשות שבת אצלם, למשל. אבל כאן זה הכי טבעי, בלי להרגיש שאתה אורח אצל מישהו.

אצל אדם הלבטים עד כמה להיחשף הפכו לאחרונה מעשיים. כשיסיים את השירות הצבאי הוא שוקל להתחיל לפרסם סרטוני וידיאו שנותנים הדרכה לחיילים בודדים ולספק מידע חשוב על תהליכי החיול

"כשקרן מראיינת אותך היא רוצה לראות שאתה אדם טוב ומסוגל לחיות עם אנשים אחרים. אם מישהו משדר 'וייב' עברייני אז הוא לא יתקבל. כדאי לזכור שלא כולם פה מגיעים מפרברי ניו יורק, לא כולם גדלו בבתים מוקפים בגדרות לבנים כמו באגדות. אבל זה מה שיפה בבית, שנוצרה פה הרמוניה מוזרה של אנשים שבאים מרקע שונה לגמרי – וכולם איכשהו ביום שישי בבוקר יושבים יחד, כמו משפחה".

החיילים בבית לא מתראיינים בשמם ולא מצטלמים בפנים גלויות. זה לא רק בגלל שהם בסדיר או כדי לעקוף את הטרחה באישורים מדובר צה"ל. החו"לניקים מודעים לסכנה בזיהוי תמונות חיילים באמצעות בינה מלאכותית, במיוחד בכניסה למדינות עוינות לישראל, ולחשש ממעצר בעקבות זיהוי כזה. הדתל"שים מצדם צריכים להיזהר מזיהוי בקהילות הלא סובלניות שהותירו מאחור. וכך האיום הטמון בעתיד הבינלאומי הפתוח מצטלב עם הסכנות של העבר השטעטלי הסגור.

אצל אדם הלבטים עד כמה להיחשף הפכו לאחרונה מעשיים. כשיסיים את השירות הצבאי הוא שוקל להתחיל לפרסם סרטוני וידיאו שנותנים הדרכה לחיילים בודדים ולספק מידע חשוב על תהליכי החיול המורכבים, אך חושש שהזיהוי יסכן אותו.

ההורים שלי שונאים אותי

הצפיפות בטנק ברצועת עזה לא כל כך זרה למני, שעד לפני כמה שנים חלק שלושה חדרים בבית במאה שערים עם 12 אחים ואחיות. החדר ב"הבית הכי אחי" בהרצליה זה הכי לוקסוס שהכיר עד כה. מכל השבט הבריסקרי העצום שמגיע מליטא – מהקהילות הקיצוניות והאנטי־ישראליות ביותר שעדיין מקפידות על בדלנות מוחלטת – רק מעטים שומרים איתו על קשר.

"יצאתי בשאלה מאלף סיבות. אני השתכנעתי מזמן שאין אמונה ואין אלוהים. הפכתי אתאיסט בישיבה, וההורים שלי ניתקו איתי קשר ושנאו אותי"

עד לפני שנה הוא לא דיבר עברית שאינה מהמקורות, לא ידע ABC. שפות החובה בבית הספר שבו למד היו יידיש וארמית. בבית לא החזיקו אפילו טלפון נייד כשר. במשך שנים אפילו קו של בזק לא היה.

"יצאתי בשאלה מאלף סיבות. אני השתכנעתי מזמן שאין אמונה ואין אלוהים. הפכתי אתאיסט בישיבה, וההורים שלי ניתקו איתי קשר ושנאו אותי כי הפסקתי להיות חלק מהזרם שלי.

"הפסקתי לשמור שבת בסביבות שבעה באוקטובר. בשבת בבוקר שמעתי שיש מלחמה אז קניתי טלפון חכם ובדקתי בשירותים מה קרה. התקשרתי לפיקוד העורף ושאלתי אם הם צריכים עזרה. אמרו לי ללכת לחמ"ל ביישוב אלעד כדי לעזור להוציא אנשים מבית הכנסת.

"הייתי כל כך תמים – חשבתי שלהיות חייל זה פשוט לקום בבוקר ולהתגייס. החלטתי קודם לצאת בשאלה. אז יום אחד הלכתי ברגל מאלעד לפתח תקווה, קניתי כמה ג'ינסים וטי־שירטים, החלפתי בתחנת דלק את הבגדים לבגדים צבעוניים וזהו. הפכתי חילוני".

"יום אחד הלכתי ברגל מאלעד לפתח תקווה, קניתי כמה ג'ינסים וטי־שירטים, החלפתי בתחנת דלק את הבגדים לבגדים צבעוניים וזהו. הפכתי חילוני"

מהעולם שהיית בו לחיל השריון זה בטח כמו לעבור מכדור הארץ למאדים?
"היום אני כבר פחות בהלם, אבל לפני חצי שנה לא ידעתי כלום על צה"ל. לא ידעתי מה זה לוחם, מה זאת חטיבה, מה זה שריון. היה מאוד קשה. בטירונות אתה שבועיים בלי מקלחת, בלי טלפון, בלי כלום. אז כאן אתה יוצא לאוכל חם, למיטה, לבית.

"אם הייתי שוכר דירה לבד ומגיע לבית ריק וחייב להתחיל לרדת לסופרמרקט לבשל לעצמי אחרי שבועיים בעזה לא חושב שהייתי שורד. ועדיין זה מוזר. יצאתי אתמול עם חבר מהיחידה בשיזפון, הוא מתקשר לאימא שלו: 'אימא, אני מגיע עוד חמש שעות' והיא אומרת לו, 'אני מכינה לך ארוחה'. ואני אומר לעצמי: למי אני אמור להתקשר עכשיו להודיע שאני מגיע?"

פה ושם מני עוד עושה ניסיונות לתקשר עם המשפחה, שלא צולחים. "פגשתי חבר שלי שלמד איתי פעם ליד הישיבה שלנו. אז הוא הציע לקרוא בשבילי לאחי. אמרתי, 'תנסה'. ברגע שאחי שמע את השם שלי הוא נעל את עצמו בחדר וצעק, 'לא רוצה לראות אותך, לא רוצה להכיר אותך'".

נעלבת?
"זה לא מעליב אותי כי אני יודע שהם מטומטמים. ברור שאני אתגעגע תמיד, אבל ברור לי גם שהם מטומטמים ברמת שיא. הדברים שהם עושים לא נתפסים. היה לי חבר בישיבה שיצא כמוני בשאלה והרב של הישיבה נתן הוראה שמותר לגנוב לו את כל הציוד – כי אבא שלו קנה לו אותו כחרדי, ולא כחילוני".

"הדברים שהם עושים לא נתפסים. היה לי חבר בישיבה שיצא כמוני בשאלה והרב של הישיבה נתן הוראה שמותר לגנוב לו את כל הציוד – כי אבא שלו קנה לו אותו כחרדי, ולא כחילוני"

בדרך לשירות הקרבי גם אביגיל התוססת והסקרנית עברה גיהנום קטן. "גדלתי ברמת אשכול ויצאתי מהבית בגיל 15. יותר נכון, העזיבו אותי מהבית בגלל העדר צניעות ושירים שאני שומעת. עברתי למאה שערים לגור אצל סבא שלי.

"זה היה קיצוני, הסתובבתי תקופה ברחובות, אחר כך אצל דודים ואצל חברות. תקופה מסוימת פשוט גרתי ברחוב. יש בפארק ספסל והייתי בעצם הומלסית – תופעה מאוד מקובלת אצל יוצאים בשאלה בירושלים. ולפעמים ביקרתי בעמותות כאלה זולות שאפשר לישון שם בחורף. אחותי בת השש כתבה את השם שלי על הלוח בכיתה וכל בוקר היו מתפללים עליי שאני אחזור למוטב".

ההורים לא התעניינו אם קר לך, חם לך?
"ההורים שלי התייאשו ממני בגיל 14. אבא שלי היה אלים ואימא שלי עשתה המון מניפולציות. זה היה בית מאוד בעייתי. אז במשך הרבה זמן פשוט חייתי חיים כפולים. הייתי מגיעה עם חצאית עד הרצפה לבית ספר, ואחר כך מתלבשת עם בגדים שהטמנתי בארון החשמל ויוצאת לבלות. אלו היו שנים ארוכות של אי יציבות.

"כל הכיתה שלי ניתקה איתי קשר, נידו אותי, חרם מוחלט. הם כתבו מכתב להנהלה שלא רוצים להיות איתי בכיתה. אבל גם כשהייתי מסתובבת ברחובות ידעתי שאני מצפה מעצמי ליותר. הצלחתי אפילו להשלים בגרות. זאת הייתה תקופה קשה, אבל היא נגמרה. עברתי סופית לצד השני".

"ההורים שלי התייאשו ממני בגיל 14. אבא שלי היה אלים ואימא שלי עשתה המון מניפולציות. זה היה בית מאוד בעייתי. אז במשך הרבה זמן פשוט חייתי חיים כפולים"

חגית גדלה במשפחה ספרדית קלאסית, 12 ילדים, היא כמעט הקטנה מכולן – והכי טרבל מייקרית כמובן. "אף פעם לא התחברתי לדת. הייתי מציקה למורות שלי עם שאלות, והתעצבנתי שאין להן תשובות.

"הם היו מביאים רבנים להרצות לנו וכל שאלה של מדע או הגיון שהייתי שואלת בהקשר לתורה היו עונים בציטוט מהתורה, כמו מעגל סגור. או שהיו עונים, 'חשבונות שמיים' או 'יש דברים שלא שואלים'. הבנתי שהם מזיינים את השכל. שאין להם תשובה לכלום.

"בכיתה ט' המורה נתנה הוראה לבנות לא להתקרב אליי יותר. וכל הזמן רציתי לעוף ולעוף ולעוף. כשהתחילה הקורונה סיימתי בגרויות ועזבתי את הבית של ההורים לגור לבד בפתח תקווה. אבל מרוב פחד המשכתי לשמור שבת. באמת שפחדתי, שהשמיים יפלו עליי.

"אחרי חצי שנה הייתי בבית והייתה לי פיתה קפואה שרציתי לחמם במיקרו. אמרתי, 'נו, מה כבר יקרה לי אם אני אחמם אותה?' ובאמת לא קרה כלום. ואז במוצ"ש התקשרה חברה טובה שסיפרה שסבא שלה נפטר. הייתי צריכה לעבוד חזק כדי לשכנע את עצמי שזה לא בגללי".

"בכיתה ט' המורה נתנה הוראה לבנות לא להתקרב אליי יותר. וכל הזמן רציתי לעוף ולעוף ולעוף. כשהתחילה הקורונה סיימתי בגרויות ועזבתי את הבית של ההורים לגור לבד בפתח תקווה. אבל מרוב פחד המשכתי לשמור שבת"

אביגיל משרתת כסימולטורית קרב בחיל אוויר, חגית כמד"גית ("מד"סית קראו לזה בתקופה שלך") בצנחנים. אל "הבית הכי אחי" הן הגיעו ממרכז הלל בירושלים. בדרך היו צריכות לריב על התואר "חיילת בודדה", כי למרבה האירוניה הצבא דורש חתימת אישור של כמה מבוגרים שונים המכירים את החיילת ויכולים להעיד שהיא אכן בודדה.

"מה לעשות שאין לי מבוגרים בחיי", אומרת חגית. "הם ניסו להתקשר לאימא שלי והיא ניתקה להם כל פעם מחדש".

מה המעבר לבית עשה לך?
"זה המקום הכי פתוח שגרתי בו בחיים שלי. העובדה שאת לא צריכה להתנצל על מי שאת, לא צריכה להתאים את עצמך לאחרים. וככה לאט, לאט אתה לומד להכיר את עצמך. פתאום יוצאים בשבתות, פתאום כיף בסוף השבוע. לא הכרנו את החיים האלה. והחיים עם עוד חיילים וחיילות בודדים – פתאום מגיעים עוד דתל"שים ודתל"שיות כמוני, שמבינים מה עברתי בחיים".