ייצוגיות היא אחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה. עיקרון הייצוג קובע שהאזרחים, אשר מפקידים את כוחם בידי נבחרי הציבור, מצפים שאלו יפעלו למען האינטרסים והערכים שלהם.

ייצוג תקין הוא שמעניק לציבור תחושת השפעה, מעורבות ואחריות משותפת לגורל המדינה. כאשר תחושת הייצוגיות מתערערת, מתערער גם האמון במערכת הפוליטית, ההשתתפות הפוליטית יורדת, והדמוקרטיה כולה ניצבת בסכנה.

ייצוג תקין מעניק לציבור תחושת השפעה, מעורבות ואחריות משותפת לגורל המדינה. כשתחושת הייצוגיות מתערערת, מתערער גם האמון במערכת הפוליטית, ההשתתפות הפוליטית יורדת והדמוקרטיה בסכנה

דווקא בישראל – מדינה שבה שיטת הבחירות יחסית פתוחה, עם ריבוי מפלגות ואחוז חסימה מתון – נדמה שתחושת הייצוגיות נשחקת. מסקרי המכון לחירות ואחריות עולה תמונה מדאיגה: הציבור הישראלי מרגיש פחות ופחות מיוצג.

באפריל 2022, בזמן ממשלת בנט-לפיד, 41% מהנשאלים בסקר המכון העידו שאין מפלגה או פוליטיקאי שמייצגים אותם. עד מרץ 2023, בעקבות סערת הרפורמה המשפטית, הנתון טיפס ל-46%. אך קפיצה משמעותית בתחושת חוסר הייצוגיות חלה במרץ 2024, לאחר חודשים ארוכים של מלחמת "חרבות ברזל", כאשר 52% מהאזרחים חוו תחושת חוסר ייצוג. גם כשנרשמה התאוששות מסוימת במרץ 2025, שיעור הלא-מיוצגים נותר גבוה.

התמונה חמורה עוד יותר כשבוחנים שאלה אחרת הבודקת את תחושת הייצוגיות מהמערכת הפוליטית בכללותה: כבר באפריל 2022, 59% חשו שהמערכת אינה מייצגת אותם. עד מרץ 2025, הנתון הזה זינק ל-65%. כלומר, כמעט שניים מכל שלושה אזרחים אינם מאמינים שהמערכת הפוליטית מייצגת אותם.

שיעור החשים לא מיוצגים, טבלה

המגמות הללו אינן מקריות. הן מחוברות ישירות למשברים הפוליטיים והביטחוניים שפקדו את ישראל בשנים האחרונות: חוסר יציבות שלטונית, מאבקי זהות חריפים, קרע חברתי, והתרחקות ניכרת של האליטות הפוליטיות מהציבור הרחב.

חמור מכך, הנתונים מראים שהתחושות האלו חוצות מגזרים וקבוצות: יהודים וערבים, גברים ונשים, חילונים ודתיים כאחד – כולם חשים במידה כזו או אחרת שנבחרי הציבור רחוקים מהם.

דווקא בישראל – בה שיטת הבחירות יחסית פתוחה, עם ריבוי מפלגות ואחוז חסימה מתון – נדמה שתחושת הייצוגיות נשחקת. מסקרי המכון לחירות ואחריות עולה תמונה מדאיגה: הציבור הישראלי מרגיש פחות ופחות מיוצג

התחושות הקשות הללו אינן מתקיימות בוואקום. הן מושפעות מהאופן שבו השיח הציבורי מתנהל, ובעיקר מהפער ההולך וגדל בין ההבטחות שמושמעות בקמפיינים פוליטיים לבין המציאות התפקודית של המערכת לאחר הבחירות.

רבים מהאזרחים חווים שוב ושוב תחושת אכזבה או בגידה, כאשר פוליטיקאים שהם סמכו עליהם בוחרים בקואליציות לא צפויות, נוטשים עמדות קודמות או מקדמים סדר יום שמנותק מהבעיות הבוערות של הציבור. כך נבנה מעגל שמזין את עצמו: ככל שהאמון יורד – תחושת הניכור גוברת, וככל שהניכור גובר – קשה יותר להחזיר את האמון.

יתרה מכך, חוסר הייצוגיות אינו רק רגש אישי, אלא תופעה בעלת השלכות מבניות. הוא עלול להוביל לעלייה בתמיכה באלטרנטיבות אנטי-ממסדיות, לירידה בהקפדה על נורמות דמוקרטיות ואף להצדיק בעיני חלק מהציבור אמצעים קיצוניים לשינוי השלטון. במצב כזה, גם רעיונות מסוכנים – כמו שלטון חזק שאינו כפוף לביקורת ציבורית או משפטית – עשויים למצוא אוזן קשבת.

הדרך לשיקום הדמוקרטיה מתחילה בהכרה בכך שחיזוק תחושת השותפות וההשתתפות הפוליטית הוא לא מותרות – אלא תנאי הכרחי ליציבות שלטונית ולחברה בריאה.

אם מגמה זו תימשך, אנו צפויים לראות את המשך הירידה בהשתתפות פוליטית, את התחזקות הניכור הציבורי, ואף את הערעור של יסודות המשטר הדמוקרטי עצמו. כאשר הציבור אינו מרגיש חלק מהמערכת – הוא מפסיק להילחם עליה.

רבים מהאזרחים חווים שוב ושוב תחושת אכזבה או בגידה, כאשר פוליטיקאים שהם סמכו עליהם בוחרים בקואליציות לא צפויות, נוטשים עמדות קודמות או מקדמים סדר יום שמנותק מהבעיות הבוערות של הציבור

האחריות לתיקון המצב מוטלת לא רק על האזרחים, אלא בראש ובראשונה על המערכת הפוליטית. הפוליטיקאים צריכים להפסיק להתבצר במחנותיהם ולהתחיל להקשיב באמת. דרוש שינוי עמוק באופן שבו מתקבלות החלטות, תוך החזרת תחושת השפעה לציבור: חיזוק הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית, קידום שיתוף ציבור רחב יותר בהחלטות מהותיות, ושקיפות אמיתית במעשים ולא רק בדיבורים.

תחושת חוסר הייצוג אינה בעיה שולית – היא אינדיקטור ברור לכך שהדמוקרטיה שלנו חולה, ושהגיע הזמן להתחיל בריפוי.

ד"ר שחף זמיר הוא חוקר בכיר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן. מתמחה בחקר מוסדות, מפלגות ופוליטיקה השוואתית. מחקריו עוסקים בפרסונליזציה של הפוליטיקה, פוליטיקה מקוונת ובמחקרים יישומיים אחרים בפרט בפוליטיקה הישראלית.