את בנימין נתניהו שלאחר ה-7/10 לא מעניינת דעתו של העם, אלא רק התחזוק של גוש נאמניו "הביביסטים". גוף שההצלחה לשמור על ליכודו הפנימי היא זו שתאפשר לו לשקם ברבות הימים את מעמדו.

לצורך כך, מה שנדרש ממנו הוא לספק לאותו הגוש רציונל נוגד, לסתור את חיצי האשמה הברורים כל-כך שמופנים כלפיו ומצביעים על אחריותו לקטסטרופה. ואת זה הוא עושה בכישרון אומנותי של ממש.

מה שנדרש מנתניהו הוא לספק לגוש נאמניו רציונל נוגד, לסתור את חיצי האשמה הברורים כל-כך שמופנים כלפיו ומצביעים על אחריותו לקטסטרופה. ואת זה הוא עושה בכישרון אומנותי של ממש

קשה להתווכח עם האינטליגנציה של נתניהו, אבל כשהעובדות הטורדות מפריעות לו מלתפור לעצמו את חליפת המנהיג הנעלה בחוכמת ההובלה שלו את העם, הוא נאלץ לפנות אל "האמת האחרת" כמצע, ומשם להצמיח את מבנה ההיגיון לטיעוניו. כך, מראית העין שמתקבלת היא של מבנה יציב בעל היגיון מוצק. מבנה, שכדי לזהות את הבעייתיות שלו צריך לחפור עמוק ליסודות עליו הוא עומד, ולהגיע לבעייתיות הקרקע עליה הוא נבנה.

לבעייתיות היסודות בטיעוניו של נתניהו דוגמאות רבות. דוגמאות שכדאי לחפור בהן מעט.

דוגמה טובה לבניין לוגי מוצק שכזה, המונח על יסודות כזב, היא התמודדותו עם שאלת ועדת החקירה. לכאורה, לקח ועדת מירון היה אמור ללמדו כי כדאי לו למנות ועדת חקירה שכזו, משום שאת כתב ההסמכה המציב את גבולות החקירה קובעת הממשלה.

לכאורה, בהימנעות מהקמת ועדת חקירה כזו, נתניהו עלול להעביר את הסמכות לקביעת גבולות החקירה לממשלה עוינת שעשויה לבוא אחריו, ושתקים ועדה עם מנדט רחב שידרוש לבדוק גם אותו. רציונל דומה הביא את גולדה מאיר למהר ולהקים ועדת חקירה למחדל יום-כיפור, עם מנדט שהגביל אותה לחקר מחדלי הצבא בלבד.

עם זאת, כפוליטיקאי וכמנהיג ותיק, ברור לנתניהו המונח האנגלי loose cannon (תותח משוחרר), מונח שנלקח מהווי ספינות המלחמה בתקופת מלחמות נפוליאון בונפרטה, שם הספינות צוידו בעשרות תותחים נגררים, שאם אחד מהם נשכח לא קשור בעת סערה, הוא היה עלול להחריב סיפון שלם בטלטוליו חסרי השליטה. המונח הזה הושאל לאמרת אזהרה מאדם ללא שליטה, אנשים מהם נתניהו חושש יותר מכל. ועדת חקירה המורכבת מאנשים שכאלו – היא סיוט עבור נתניהו. סיוט שצריך למנוע, לשיטתו, בכל דרך.

מראית העין שמתקבלת מטיעוניו של נתניהו היא של מבנה יציב בעל היגיון מוצק. מבנה, שכדי לזהות את הבעייתיות שלו צריך לחפור עמוק ליסודות עליו הוא עומד, ולהגיע לבעייתיות הקרקע עליה הוא נבנה

כך נבנה אותו מבנה לוגי שבו בקומה הראשונה נטען כי נדרשת ועדת חקירה המקובלת על כל חלקי העם, בקומה מעליה מוצג הטיעון כי חצי העם לא סומך על השופט העליון יצחק עמית, נשיא בית המשפט העליון, שימנה את חברי הוועדה (כפי שנדרש מחוק ועדות החקירה), ובקומה העליונה מוצג הפתרון בדמות פנייה לנבחרי הציבור מהקואליציה והאופוזיציה בדרישה שהם ימנו באופן בילטרלי את נציגיה. אז מה הבעיה כאן?

ובכן, בניגוד לנשיא בית המשפט העליון – גופים פוליטיים, ובייחוד אלו שבשלטון, מחזיקים ביכולת לשפות את נציגיהם בוועדה במשרות, מעמד, ואפילו בהטבות כלכליות כאלו ואחרות (וראה את מקרה שלמה פילבר כדוגמה) – כך שקשה יהיה לסמוך על אובייקטיביות הוועדה.

בנוסף על-כך, אם נרד לשורש ההיגיון הזה, נמצא הנחה סמויה הטוענת לסימטריה בין הקואליציה לאופוזיציה. זו הנחה כוזבת, משום שבעוד שהקואליציה היא גוש הומוגני, המאוחד סביב קווי היסוד של הממשלה – הרי שהאופוזיציה בהגדרה אינה מאוחדת סביב שום דבר, ובדמוקרטיה בריאה אף אסור לנו לצפות לאופוזיציה הומוגנית שכזו. משום כך, קשה לצפות לאיזה שהוא איזון משקלים אמיתי בוועדה.

ועניין אחרון לעקמומיות בסיס ההיגיון של הצעת נתניהו, נעוץ בביטול ההפרדה בין מנסח כתב המינוי, זה שקובע את תחום החקירה וגבולותיה, דהיינו ממשלת ישראל – ובין זה שקובע את זהות חברי הוועדה, כלומר נשיא בית המשפט העליון. זוהי הפרדה שקיומה אמור להבטיח את אובייקטיביות הוועדה, ואילו ביטולה מבטל את אותה אובייקטיביות נדרשת.

אם נרד לשורש ההיגיון הזה, נמצא הנחה סמויה הטוענת לסימטריה בין הקואליציה לאופוזיציה. זו הנחה כוזבת, כי בעוד שהקואליציה היא גוש הומוגני – האופוזיציה בהגדרה אינה מאוחדת

דוגמאות נוספות לטיעונים לוגיים של נתניהו הבנויים על קרקע טובענית, אפשר למצוא בניסיונות שלו להרחיק עצמו מאחריות לקטסטרופה של השבעה באוקטובר.

כך, הטיעון שלו כי אילו רק העירו אותו בזמן אמת הקטסטרופה הייתה נמנעת, הוא טיעון שמבליע בתוכו הודאה למעשה בכישלונו בקרוב ל-20 שנות שלטונו כמנהיג, לבנות מערכת מתפקדת שתייתר את התלות בו בזמן אמת.

מה שנתניהו למעשה טוען הוא, כי הוא ניכשל בבניית מערכת בריאה שיודעת להגיב למקרי חירום, וליזום תגובה מהירה ואפקטיבית גם ללא הוראות מלמעלה. כי הרי לא יתכן שמנגנון בריא בן עשרות ומאות אלפי אנשים כמו מערכת הביטחון – לא ידע לנהל את עצמו ולהגיב לשעת חירום.

טיעון נוסף שנתניהו הציג בניסיון להרחיק את עצמו מהאחריות הוא הטענה לאימפוטנטיות הגמורה של ראש השב"כ רונן בר בתגובה לקטסטרופה. זהו טיעון בו הוא משתמש כדי להצדיק את פיטוריו של בר.

אבל אם אנחנו יורדים לבסיס הטיעון, הרי גם פה אנחנו מוצאים את אותה קרקע רעועה. הרי אחת משתיים – אם אכן תפקודו של בר היה כה קטסטרופלי – הרי שנתניהו נכשל בכך שנמנע מלפטרו באופן מיידי, ונתן לאדם כושל להמשיך ולהוביל את המערכת לאורך כל שלביה הקריטיים של המלחמה. ואם אכן הוא סמך על בר לאורך תקופת המלחמה, ותחת פיקודו של בר אכן חוסלה צמרת חמאס בהצלחה רבה, מדוע לפטרו עכשיו?

הטיעון שלו כי אילו רק העירו אותו בזמן אמת הקטסטרופה הייתה נמנעת, הוא טיעון שמבליע בתוכו הודאה בכישלונו בקרוב ל-20 שנות שלטונו כמנהיג, לבנות מערכת מתפקדת שתייתר את התלות בו בזמן אמת

כך, בבואנו לבחון מצגת כלשהי מטיעוניו של נתניהו, אם אנחנו רואים מבנה בעל היגיון פנימי מוצק שמשום-מה לא מסתדר בתמונת נוף המציאות – אל לנו לחפש את הבעיה בלוגיקה של המבנה, אלא בקרקע של הנחות היסוד עליהן מושתת המבנה כולו.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.