השבוע חווינו את מה שהיה כנראה ל"ג בעומר הקלוש אי פעם. לדעיכה המתמשכת של ליל המדורות בשנים האחרונות, מטעמים סביבתיים ובריאותיים, נוספה השנה – באדיבות האקלים המקצין – גם סכנת בטיחות מיידית. ההיגיון אומר שכדאי להמתין לשנה "רגילה" כדי להבין לאן פניו של ל"ג בעומר, אך לא בטוח אם ומתי תחזור אלינו שנה כזו.
בעוד המדורות האמיתיות דועכות, מדורת הטינה שבין החילונים לחרדים עבדה שעות נוספות. בתפקיד פח הבנזין: ההילולה במירון, ובעיקר מערך ההסעות שהעמיד משרד התחבורה לרשות ההמונים שנהרו לקבר הרשב"י.
הציבור החילוני המותש, שנושא על גבו את המלחמה, את המשק ואת הממשלה שמשתינה עליו בקשת בכל תחומי החיים, נדהם לשמוע על צמצום שירות הרכבות והאוטובוסים ביום הכי לחוץ בשבוע (חמישי) לטובת חרדים שנוסעים לחגוג.
עבור רבים – בעיקר הורים לחיילים – העדפת הצרכים של הציבור שאינו משרת על אלה של הלוחמים המבקשים לחזור מהדרום הביתה לשבת הייתה חצייה מובהקת של קו אדום
עבור רבים – בעיקר הורים לחיילים – העדפת הצרכים של הציבור שאינו משרת על אלה של הלוחמים המבקשים לחזור מהדרום הביתה לשבת הייתה חצייה מובהקת של קו אדום. כלומר, עוד חצייה של עוד קו אדום.
אחד הדברים המצערים שהמלחמה הזו – גם החיצונית וגם הפנימית – גרמה לנו, זה אובדן כל יכולת לנהל דיון ענייני, נטול מטענים רגשיים ודעות קדומות. כי בבחינה עניינית של הדברים, מבצע מירון של משרד התחבורה, על אף המחירים שהוא גבה, היה בגדר התנהלות סבירה ובמבחן התוצאה אפילו מוצלחת.
הנחת העבודה הבסיסית היא שתפקידה של התחבורה הציבורית הוא לזהות את צורכי הציבור ולשרת אותם. בדומה לחדר מיון, התחבורה הציבורית אמורה להיות עיוורת להשתייכות פוליטית, לאמונה או למוצא אתני.
כשרבבות ישראלים מבקשים להגיע לפארק הירקון להופעה של נועה קירל, או למשחק כדורגל באצטדיון סמי עופר, על מערך התחבורה הציבורית לסייע בכך – למשל, באמצעות תגבור רכבות (וזה אכן קורה). זה נכון גם לגבי הפגנות, משמאל או מימין: כל אירוע שמושך קהל גדול – ובלבד שהוא עומד בדרישות החוק – צריך לקבל תמיכה ממערך התחבורה הציבורית בשינוע ההמונים.
ההילולה במירון היא אירוע חריג גם בגלל היקף הקהל – כ־150 אלף איש במצטבר – וגם בגלל ההיסטוריה המזעזעת. ההיערכות של משרד התחבורה היא למעשה יישום של מסקנות הביניים של ועדת החקירה לאסון מירון
כשזה לא קורה – כמו באחת מהפגנות הענק בירושלים נגד ההפיכה המשטרית, שבה הרכבות כמעט לא תוגברו – זו שערורייה ומעילה של משרד התחבורה בתפקידו. לאנשי ימין שטענו אז שאין להשתמש בתחבורה ציבורית לטובת אירוע פוליטי אין מושג מהי דמוקרטיה ומהו תפקידה של תחבורה ציבורית בדמוקרטיה.
ההילולה במירון היא אירוע חריג גם בגלל היקף הקהל – כ־150 אלף איש במצטבר – וגם בגלל ההיסטוריה המזעזעת. ההיערכות של משרד התחבורה היא למעשה יישום של מסקנות הביניים של ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון שאומצו על ידי הממשלה.
מסקנות הביניים, אגב, אומצו על ידי ממשלת בנט–לפיד, כשהיישום הוטל על שר הדתות מתן כהנא ושרת התחבורה מרב מיכאלי. בשנה הראשונה לאחר האסון, משרד התחבורה בראשות מיכאלי גיבש תוכנית בתקציב של כ־16 מיליון שקל, שכללה 2,300 נסיעות מ־19 יעדים בכל רחבי הארץ ועוד 320 רכבים שהסיעו את המבקרים ממסופי הענק שהוקמו למרגלות ההר אל המתחם ובחזרה.
"כמו שעשינו באירועים המוניים אחרים", אמרה שרת התחבורה מיכאלי ערב ההילולה, "גם הפעם נקצה את מירב המשאבים על מנת לאפשר למתפללים ולמתפללות להגיע ולחזור בבטחה".
על פי מסקנות הביניים, המפתח למניעת אסון נוסף טמון בוויסות הגעת הציבור אל המתחם, ועל הוויסות להיעשות באמצעות שליטה ריכוזית בדרכי ההגעה והתעבורה
על פי מסקנות הביניים, המפתח למניעת אסון נוסף טמון בוויסות הגעת הציבור אל המתחם, ועל הוויסות להיעשות באמצעות שליטה ריכוזית בדרכי ההגעה והתעבורה.
למעשה, מדובר במבצע הלאמה ענק: כל קווי האוטובוס וההיסעים שמגיעים לאזור מירון, וכל הרכבות, נשלטים באופן מוחלט על ידי משרד התחבורה. מי שרוצה לנסוע בהם צריך להזמין כרטיס מראש, שכולל גם כרטיס חזרה אחרי שהייה של חמש שעות לכל היותר על ההר. כרטיס הנסיעה הוא גם היתר השהייה בהר, ומספר הכרטיסים שנמכר לכל שעה מוגבל בהתאם להנחיות המשטרה.
ברור שבישראל כמו בישראל לא כולם ירדו מההר בתום הזמן הקצוב, אבל בסך הכול המערך הזה מאפשר למשרד התחבורה ולמשטרה לדעת בדיוק רב למדי כמה אנשים הגיעו למתחם.
כך, למשל, ביום שישי ב־8:00 בבוקר משרד התחבורה ידע לדווח על 2,499 אוטובוסים ו־104,377 מבקרים. המבקרים יכלו גם להגיע באופן פרטי לחניונים ברדיוס של כמה קילומטרים מההר ולהמשיך משם בשאטלים – גם הם תחת המטריה של משרד התחבורה.
אם יש כאן הפתעה, זו העובדה שמשרד התחבורה באמת הצליח להוציא לפועל ולנהל את המערך המורכב הזה. אנחנו מדברים על משרד התחבורה שלנו, זה שבימי שגרה לא מסוגל לגרום לאוטובוס להגיע בזמן
אם יש כאן הפתעה, זו העובדה שמשרד התחבורה באמת הצליח להוציא לפועל ולנהל את המערך המורכב הזה. אנחנו מדברים על משרד התחבורה שלנו, זה שבימי שגרה לא מסוגל לגרום לאוטובוס להגיע בזמן או לעצור בתחנה, מה הפלא שהציבור החילוני מביט בהשתאות על המערך המתוקתק של ההילולה ושואל את עצמו לאן כל היעילות הזו נעלמת בשאר ימות השנה.
ובכל זאת, לטעמי זהות הנוסעים היא לא מה שעושה את ההבדל. הרי גם בימי שגרה החרדים הם משתמשי התחבורה הציבורית המובילים בישראל, וגם הם סובלים מתחלואיה. ההבדל נובע מהיכולת המפורסמת שלנו להצטיין במבצעים, באתגרי קצה, לעומת הקושי לתחזק שגרה אפורה. זה נכון בצבא, זה נכון גם בתחבורה הציבורית.
בימים שקדמו להילולה התמלאו התקשורת והרשתות החברתיות בזעקות שבר על הגזרות שיהפכו את יום חמישי הגדול לסיוט. אי נוחות ופגיעה באיכות השירות אכן נרשמו, אבל בפועל הממדים היו קטנים מהאזהרות.
לפי נתוני משרד התחבורה, בחמישי האחרון בוצעו 97% מנסיעות האוטובוס שמבוצעות ביום חמישי רגיל. הרכבת מבאר שבע לתל אביב לא הושבתה, החיילים לא נאלצו להישאר בבסיסים הדרומיים. אחד משני הקווים (למרבה הצער זה המהיר יותר) שבין באר שבע לתל אביב הושבת בשעות השפל (09:00–13:00) וחזר לפעול לקראת שעות העומס. הקו המערבי פעל בלי הפסקה.
המחירים ששולמו בחלקים אחרים של מערך התחבורה הציבורית נובעים גם מהשוליים הצרים מדי של המערך הזה. הרכבת מוגבלת בקטרים, וברגע שהיא נדרשת להקצות כמה מהם למשימה אחת, יהיו חוסרים
כמו כן, תחנת הרכבת בכרמיאל הושבתה והומרה בשאטלים. זה אף פעם לא נוח, בעיקר כי איכשהו בישראל שאטלים חלופיים תמיד מיתרגמים לפרטאץ'. אל תחנת כרמיאל הגיעו 11 רכבות עם נוסעים שפניהם למירון בעיקר מערי הדרום, והיא נסגרה לפעילות אחרת משום ששורה של רכבות הוצבו שם בכוננות למקרה שיהיה צורך בפינוי המוני במצב חירום.
כשיותר מ־120 אלף איש מבקשים להגיע בתוך כמה שעות לתא שטח קטן יש לזה השפעה אדירה על המרחב. המדינה יכולה לקחת על זה אחריות ולנהל מערך ענק של תחבורה ציבורית – שחייב לבוא גם על חשבון התפקוד הרגיל – או להשקיף מהצד.
התוצאה הבלתי נמנעת במקרה כזה הייתה כאוס, שבו רבבות רכבי הסעות ורכבים פרטיים היו מנסים להגיע לאזור ההר ויוצרים פקקי ענק שהיו סותמים חצי מדינה. למעשה, זה פחות או יותר מה שקרה עד האסון. נדמה שהמצב הנוכחי עדיף לכולם.
המחירים ששולמו בחלקים אחרים של מערך התחבורה הציבורית נובעים גם מהשוליים הצרים מדי של המערך הזה. הרכבת מוגבלת בקטרים ובצוותים, וברגע שהיא נדרשת להקצות כמה מהם למשימה אחת הם יהיו חסרים במקום אחר. חברות האוטובוסים גייסו נהגים ורכבי הסעה מהגורן ומהיקב, אבל גם בשגרה חסרים אלפי נהגי אוטובוס בישראל.
משרד התחבורה בהנהגת מירי רגב הוא משרד כושל, והכישלון הצורב ביותר שלו עולה בחיי אדם ומתבטא בשיאים שנשברים מדי שבוע במספר ההרוגים בדרכים
משרד התחבורה בהנהגת מירי רגב הוא משרד כושל, והכישלון הצורב ביותר שלו עולה בחיי אדם ומתבטא בשיאים שנשברים מדי שבוע במספר ההרוגים בדרכים. עד 18 במאי נהרגו השנה 172 בני אדם בתאונות דרכים, עלייה של 6% לעומת התאריך המקביל אשתקד (164 הרוגים), שהייתה כזכור שנת שיא של יותר משני עשורים.
לא חסרות סיבות לתקוף ולבקר את משרד התחבורה ואת הממשלה, לא חסרות לציבור החילוני סיבות להרגיש שהממשלה מקפחת אותו ומתעדפת את הבייס החרדי.
החילוניים יכולים רק לקנא בחרדים שנהנים משרותיו של סגן שר התחבורה אורי מקלב, איש יהדות התורה, שנאבק על כל אוטובוס והופך עולמות כדי להרחיב את שירותי התחבורה הציבורית בערים החרדיות גם כשתקציב האוטובוסים הכללי מוקפא. איך זה שבין כל חברי הקואליציה מהליכוד אין ולו אחד שמוכן להיאבק למען תחבורה ציבורית טובה יותר לבוחריו?
ובשולי הדברים: בשביל מה יש גם משרד ירושלים ומסורת ישראל (שר: מאיר פרוש) שאחראי על ההילולה במירון וגם משרד המורשת (שר: עמיחי אליהו), אם משרד הדתות הוא בכלל זה שמנהל בשוטף את המתחם במירון?
אם את הכסף שהיה נחסך מסגירת לפחות שניים מהמשרדים המיותרים הללו היו משקיעים בתשתיות ותוספות שירות בתחבורה הציבורית, כל הנוסעים מכל המגזרים היו יוצאים נשכרים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מה שעבד במירון – תכנון קפדני, ויסות קהל, תגבור משמעותי של קווים ותחבורה ציבורית מתפקדת – צריך להיות הסטנדרט, לא היוצא מן הכלל.
הבעיה אינה ההשקעה בהילולה. הבעיה היא שהמדינה יודעת לתת שירות מעולה כשיש לה אינטרס ברור – אבל ברוב ימות השנה, הציבור הכללי מקבל שירות לקוי ומפורק.
הכתבה מתעלמת מכמה נקודות קריטיות:
רוב הציבור החרדי מתנייד בתוך הערים החרדיות, שבהן יש קווים תדירים וקצרים. לעומת זאת, רוב שאר האוכלוסייה נאלצת לעבור בין ערים, פרברים ואזורים כפריים – מרחבים שבהם התחבורה הציבורית דלילה, לא צפויה, ולעיתים פשוט לא קיימת.
היעדר תחבורה ציבורית בשבת מאלץ חלק גדול מהאוכלוסייה להחזיק רכב פרטי – בעלות גבוהה, בזיהום ובפגיעה במרחב הציבורי.
מגוון המגורים של אזרחים שאינם חרדים (כפרים, יישובים קטנים, עיירות פיתוח) הופך את הנסיעה בתחבורה ציבורית לא רלוונטית – כי אין בכלל תחבורה בשעות קריטיות, או שהיא עוברת בתדירות מגוחכת.
מירון הוכיחה שזה אפשרי. אם המדינה יכולה להפעיל תחבורה יעילה, מתואמת ובטוחה למאות אלפי נוסעים באירוע אחד – היא יכולה וצריכה לעשות את זה למען כל אזרחיה, כל השנה.
לא מתוך קנאה – אלא מתוך דרישה בסיסית לצדק, לשוויון ולתחבורה ציבורית אמיתית.