באטמן הוא דמות קומיקס קלסית, אבל הוא גם ייחודי וחריג. קודם כל, אין לו "כוחות" מיוחדים והוא בנאדם רגיל לחלוטין. הוא חד וחכם, אבל אף תכונה שלו איננה פנטסטית. הוא בעיקר מאוד נחוש – סגפן, בעל משמעת עצמית וריסון, והוא מאוד עשיר. משום שהוריו נרצחו מול עיניו בהיותו ילד קטן, הוא ירש את ההון של אביו ופיתח אישיות סתגלנית, סגפנית ומתבודדת.
באטמן פועל בעיר גותהם, שהיא גרסה קודרת, ענייה ומוכת פשע של ניו-יורק, ויש לו רשימה ארוכה של אויבים – אבל הג'וקר הוא המפורסם שבהם. גם לג'וקר אין יכולות על טבעיות או פנטסטיות. גם הוא בנאדם רגיל, וגם הוא, בדרכו, מאוד נחוש. כלומר, הוא נטול רסן וחסר מעצורים. אין לו עכבות, ושום תוצאה איננה הרסנית מדי בעיניו. אין קו אדום שאותו לא יחצה, והוא לא מפחד מדבר.
גם לג'וקר, כמו לבאטמן אין יכולות על טבעיות או פנטסטיות. גם הוא בנאדם רגיל, וגם הוא, בדרכו, מאוד נחוש. כלומר, הוא נטול רסן וחסר מעצורים ועכבות, ושום תוצאה איננה הרסנית מדי בעיניו. אין קו אדום שהוא לא יחצה
ההקבלה הזו, הסימטריה הזו, בין באטמן לבין הג'וקר, מייצרת קומיקס מעניין, מורכב, עמוק וקודר. הג'וקר הוא סוכן כאוס. אין לו אינטרסים, אין לו מטרות, הוא לא מונע משיקולים אגואיסטיים או חומריים – הוא פשוט רוצה להסב נזק ולפורר את המרקם החברתי. באטמן הוא סוכן של סדר. הוא קיבל על עצמו את המאבק בפשיעה ובאלימות, את ההגנה על החוק והצדק ואת האחריות לשלומו של האזרח הקטן.
אלא שכאן העניינים מסתבכים. הג'וקר רוצה להוכיח שהסדר החברתי איננו אלא מעטה דק ופריך, שתחתיו גועשת לבה של אלימות, אגואיזם ונכונות להרע. הוא רוצה להוכיח שמספיק לערער, ולו במעט, את הקרקע ולדחוק את הקהל לקיר, כדי שכל אדם ישיל מעליו את הקליפה המהוגנת, את כללי הנימוס והמוסר, ויפעל בדרכים אכזריות ואינטרסנטיות.
הג'וקר עושה מאמץ חוזר ונשנה לדחוק את הקהל לקיר, על מנת לשחרר את החיה שאורבת בפנים. חפים מפשע שמשלמים על כך בחייהם הם נזק אגבי שמשעשע אותו. לעצמו הוא איננו מייחס שום חשיבות, ואין לו פחד להיפצע או למות. שוב ושוב הוא מבקש מבאטמן להרוג אותו, רק כדי להוכיח שגם באטמן הוא רוצח בפוטנציה.
באטמן מתנגד, כמובן, לפגיעה בחפים מפשע ועושה מאמץ לצמצם אותה. ואולם, הוא כפוף להיגיון הסטנדרטי, שנכון להכיל "נזק אגבי בלתי נמנע", כשהמטרה המבצעית היא ראויה וצודקת.
באטמן מתנגד, כמובן, לפגיעה בחפים מפשע ועושה מאמץ לצמצם אותה. ואולם, הוא כפוף להיגיון הסטנדרטי, שנכון להכיל "נזק אגבי בלתי נמנע", כשהמטרה המבצעית היא ראויה וצודקת
אבל גם באטמן, כמו הג'וקר, נחוש מאוד, חסר עכבות, לא רגיש ולא מפחד. גם הוא מוכן למות כדי להשיג את המטרה, וגם הוא מוכן לכופף את הכללים, למתוח את הגבולות ולשבור את המוסכמות. הסימטריה הזו מייצרת קווי עלילה מורכבים, שמעלים שאלות מוסריות קשות ונוקבות.
בהכללה, השאלה שמאתגרת את באטמן היא האם, ואם כן – מתי ועד כמה – המטרה מקדשת את האמצעים? כמה "נזק אגבי", כמה פגיעה בחפים מפשע, הם נסבלים, כשהמטרה ראויה וצודקת. איך ניתן להביס את הג'וקר מבלי להוכיח שהוא צודק? איך לנטרל את האיום, מבלי לשחרר את החיה? איך למנוע את הנזק, מבלי לייצר עוד אלימות ואכזריות?
מפעם לפעם באטמן נכשל. כלומר, הוא מצליח לרסן את הג'וקר, אבל בדרך נוהג באלימות ובאכזריות בעצמו. הג'וקר מייצר לו דילמות שאין להן פתרון ושאין מהן מוצא.
ועכשיו לעזה: מצור הוא לא פשע מלחמה. אדרבא, נהוג להחשיב מצור לפרקטיקה לוחמתית מומלצת. הסיבה היא, שכשנחתמו אמנות אודות כללי לחימה, הניחו שאם צד אחד מצליח להטיל מצור הרמטי ואפקטיבי על הצד השני, לא תהיה לצד השני ברירה אלא להיכנע. כניעה בדרך כזו תחסוך תקיפה אלימה, וממילא תצמצם למינימום פגיעה בבני אדם, מעורבים ובלתי מעורבים גם יחד. מצור אפקטיבי מייתר את הקרבות, את הפצועים ואת ההרוגים שהם מנת חלקה של לוחמה קונוונציונלית.
השאלה שמאתגרת את באטמן היא האם, ואם כן – מתי ועד כמה – המטרה מקדשת את האמצעים? כמה "נזק אגבי", כמה פגיעה בחפים מפשע, הם נסבלים, כשהמטרה ראויה וצודקת. איך ניתן להביס את הג'וקר מבלי להוכיח שהוא צודק?
אלא שכשנלחמים בחמאס, ההיגיון המסורתי הזה איננו עובד. חמאס לא מעוניין לקדם את האינטרסים של העם בעזה, והוא לא דואג לרווחתם ולשלומם של האנשים שבהם הוא שולט. כל שלטון מוכן להקריב אנשים מעטים, לוחמים, על מזבח האינטרס הקולקטיבי. כל שלטון שולח אנשים לקרב בידיעה שחלקם ייפצעו וימותו, כדי להבטיח את המטרות של האומה בכללותה – אבל חמאס מוכן להקריב את כלל האומה בשם מטרות דתיות ופונדמנטליסטיות.
לחמאס אין עכבות, אין לו קווים אדומים שאותם לא יחצה, אין לו כבוד לכללי המוסר – ולכן, במידה רבה, הוא מעמיד אותנו, כפי שהג'וקר מעמיד את באטמן, עם הגב לקיר, ואומר, כביכול: עכשיו זה בידיים שלכם. בואו תוכיחו שגם לכם אין מוסר, אין עכבות, ואין קווים אדומים שלא תחצו. בואו תוכיחו שגם אתם מוכנים להרוג מיליון חפים מפשע כדי להשיג את המטרות שלכם.
מצור הוא לא פשע מלחמה כיוון שהוא מחייב את האויב להיכנע, וחמאס נמצא כבר ממש מזמן, ועכשיו באופן חד משמעי, בעמדה שאין לו שום ברירה אחרת. הוא חייב להיכנע, וללא תנאים. אני אפילו לא מדבר על מוסר, אלא רק על אסטרטגיה ועל הגיון לוחמתי: הוא הפסיד מזמן, ואין לו ברירות. הוא לא יכול לנצח, והוא מוכרח להיכנע. ואף על פי כן, כמובן, הוא לא נכנע, ולא ייכנע לעולם. גם אם מיליון עזתים ימותו ברעב. זה מחיר שלא אכפת לו לשלם.
אז מה עושים? זה דורש טור נפרד. אבל אפשר לומר מה לא עושים – המטרה, צודקת וראויה ככל שתהיה, לא יכולה להכשיר מעשים שדוקרים את העין ופוצעים את הלב, ושדגל שחור מתנוסס מעליהם.
לחמאס אין עכבות, קווים אדומים, או כבוד לכללי המוסר – ולכן הוא מעמיד אותנו, כפי שהג'וקר מעמיד את באטמן, עם הגב לקיר. הוא אומר, כביכול: עכשיו זה בידיים שלכם. בואו תוכיחו שגם לכם אין מוסר או עכבות
את חמאס אי אפשר להביס בלוחמה קונוונציונלית, ולכן הלוחמה הזו מיותרת, מזיקה ואכזרית מלכתחילה. לא נותנים לחמאס להוכיח שגם בתוכנו נחבאת חיה אלימה ורצחנית, שמוכנה להקריב את כל כללי המוסר, כי ככה הרעים מנצחים בכל קומיקס. זה כל כך ידוע שזו כבר קלישאה.
נירוס כנען הוא מורה דרך תל אביבי, בוגר החוגים ללימודי ארץ ישראל, היסטוריה וחקר הדתות באוניברסיטת חיפה, עסק בעריכת תוכן ובעריכת ספרים וכתב טורים במסגרות שונות (מאקו, הפנקס, שיחה מקומית, העוקץ ועוד).
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אם כבר משווים קומיקס שהוא גם סדרה בנטפליקס וכותב המאמר חי בסרט אז ברשות הכותב המלומד נמשיך עם ההשוואה.
ישנה סדרה על בזמן הצעיר בנטפלעקס שנקראת גותהאם בה דמות הרשע מכונה אלגול. בסוף העונה הראשונה אלול כלוא במתקן ומסיבה מסויימת יש סכנה לחייו. בטמן המוסרני מחליט לשחרר אותו למרות הסיכון הרב ובלבד שלא לפגוע ברשע שכבר ביצע מעשי רצח וזדון רבים במקום להשאיר אותו בכלאו ולהסתכן במותו.
המוסרנות של בטמן יצרה את העונה הבאה בה נפגעו רבים נוספים והעיר כולה עמדה בסכנה
האם המסקנה היא שצריך לתת לחמאס לנצח? האם המסקנה היא שלכוח פונדמנטליסטי שנבחר בבחירות דמוקרטיות מותר לעשות הכל?
האם לעיר שבנויה על מערכת מנהרות טרור יש זכות קיום בשם המוסר?
על פי המוסר הנאור אל לו לאדם המוסרי למגר טרור פונדמטליסטי ולהגן על עצמו.
הנאור המלומג לא חושב שגם לאוכלוסייה יש יכולת להתנגד ולהוקיע את הטרוריסטים ושהם למעשה הקורבנות של הטרוריסטים.
אולי על מנת לגאול את אוכלוסיית עזה יש להמשיך ולהילחם למען יחלש חמאס ואוכלוסיית עזה התמימה והנאורה תוכל לשוב ולבחור את מנהיגיה ולדעת שאם היא בוחרת בפונדמטליזם – פונדמנטליסטים יבחרו את גורלה.
זאת המציאות, לא קומיקס לצערי, מה שמכאיב לי את הלב זה לראות ראשים קרותים לילדים והתינוקות שלנו ואת האמהות שלהם אנוסות, בהתחשב בזה שהם התחילו, ודוקר לי את העין שרוב האזרחים בעזה רקדו וחילקו ממתקים כאשר זה קרה למרות שידעו וראו את כל הדברים, רבים מהם עשו את הדברים בעצמם כאזרחים ולא כחמאס או הג'יהד האיסלאמי. האם זה מוסרי לחכות עד שיוותרו את תינוקות שלנו בשם אללה? ואם לחזור לקומיקס, כמה חפים מפשע בטמן היה מציל אם היה מוחק את הג'וקר? בטמאן הינו רוצח עקיף של אין ספור קורבנות בגלל שהוא ידע שהג'וקר יברח מהכלא, יתחיל לשחוט, בטמאן יתפוס אותו וככה במעגל שבטמאן יכול לשבור אבל בוחר להקריב עוד חפים מפשע לטובת "מוסר", אבל לאם שהוציאו את העובר מהבטן כנראה לא כל כך אכפת עם בטמאן מוסרי או לא, היא רוצה שלא יחתכו לה את הבטן ויוציאו לה את האובר, הגיוני? ואני יזכיר שחמאס ובתחילת המלחמה רוב הציבור העזתי אמר שהוא יבצא 7/10 עשרות פעמים, רק תנו להם אפשרות. זה נכון שצריך לתת לחפים מפשע בעזה את הזכויות שמגיע להם, אבל אם הם בוחרים בעצמם שהם שונאים את הזכויות אז איך נוכל לתת להם אותם? אבל בזמן האחרון יותר ויותר עזתים מתחילים להראות שנאה לחמאס, זו תוצאה ישירה של הקשיחות שישראל מראה במלחמה, נגד הנאצים והגרמנים החפים מפשע נלחמו הרבה יותר אכזרי…