המושג "דיפסטייט", שנכנס לעולמנו בעת האחרונה, מגלם תהליכים שמדינת ישראל עוברת עתה. העובדה שמדובר במונח מעורפל מאפשרת להשתמש בו לפי נוחיות המשתמשים – דהיינו, להתייחס באמצעותו לקבוצה שהם רוצים להציגה כבעייתית. אבל אם ננסה לחפש איזה מכנה משותף בשימוש במונח זה, נגלה שהוא מתייחס לארץ ישראל היפה והטובה של פעם. זו שמנסים עתה להעביר מהעולם.

אלה שמנסים בכל כוחם להגן על המודל המקורי של המדינה רואים בכך מחטף: הם חשים ש"גונבים" להם את מדינתם. אולם עבור העומדים מולם כל זה נראה כהתקדמות: הדחה מהשלטון של אליטה מתנשאת. מבחינתם, המודחים טועמים עתה מה שהיה מנת חלקם זמן ממושך בעבר (בראייה סובייקטיבית כמובן), דהיינו התחושה של להיות בשוליים.

אלה שמנסים בכל כוחם להגן על המודל המקורי של "ארץ ישראל הישנה והטובה" חשים ש"גונבים" להם את מדינתם. אולם עבור העומדים מולם כל זה נראה כהתקדמות: הדחה מהשלטון של אליטה מתנשאת

למען הדיוק, חלק מאנשי השלטון החדש הם מאנשי האליטה הישנה – פשוט רוכבים על הגל הזה ומנצלים אותו לצרכיהם. מציגים עצמם כלוחמים בדיפסטייט – שהוא כאמור מושג מעורפל – כדי להתנגח באויביהם הפוליטיים.

בנימין נתניהו וגם חלק מאנשיו הבכירים היו תמיד "למעלה" ועכשיו משחקים את הנלחמים באליטות.

נתניהו, כידוע, הוא כל כולו שחקן פוליטי, ובתור שכזה הוא משתמש בכל אמצעי שיכול לעזור לו להישאר בשלטון. עתה, לאחר שננטש ע"י הקבוצות המרכזיות והמובילות בחברה הישראלית, הוא רוכב על הגל הפופוליסטי הזה של מלחמה באליטות.

מפלגת הציונות הדתית

לאנשי מפלגת הציונות הדתית יש אג'נדה התקפית משלהם כנגד "ארץ ישראל הטובה והישנה". הם במלחמה עם השמאל הפוליטי, שהיה בשליטה פה עם הקמת המדינה וגם עוד עשורים רבים אחרי כן. למען האמת ההיסטורית, הגוף הפוליטי שקדם להם, המפד"ל, היה דווקא שותף קרוב של המרכז-שמאל דאז, עם מנהיגים מתונים כמו משה חיים שפירא, ד"ר יוסף בורג וזרח ורהפטיג.

מפלגת הציונות הדתית היום עלתה על דרך אחרת. בעיניה, הגופים שהובילו בתחילת המדינה את המפלגה אינם פטריוטים צרופים כמותם, אלה שיש להם קשר עמוק לדת ולתורה, ועם זאת הם בעלי מחויבות עמוקה לארץ ישראל התנ"כית.

כך למשל, בעוד שה"שמאל" מתייחס ברגישות למצב הפלסטינים בשטחים, הרי שלאנשי מפלגת הציונות הדתית אין שום סנטימנטים כלפיהם. בעיניהם, הללו רק מטרד לפרויקט הציוני, ומתווה אידיאלי מבחינתם היה שכל הפלסטינים יסתלקו מפה. הם, כללית, רואים בהם אויבי-נצח למדינת ישראל ולכן אין להם עניין או איזושהי אמפתיה למצבם, אפילו אם הוא קשה.

בעוד שה"שמאל" מתייחס ברגישות למצב הפלסטינים בשטחים, לאנשי מפלגת הציונות הדתית אין שום סנטימנטים כלפיהם. בעיניהם הם רק מטרד לפרויקט הציוני, והמתווה האידיאלי הוא הסתלקותם מפה

בית המשפט

לכל הקבוצות לעיל יש אויב משותף, שהוא גם הכי דיפסטייט שאפשר להיות – השופטים. הם המעוז העיקרי האחרון של "אנשי העבר", כבלם לשליטים החדשים במימוש ללא הגבלה של החלפת הידיים השלטונית.

השופטים הפכו למושא מרכזי למאבק אצל אנשי השלטון החדש – בכל הכוח והנחישות האפשריים – וזה המצב גם ביחס לגורמים משפטיים אחרים כמו היועמ"שית ובכירי הפרקליטות. הם כולם נופלים בקטגוריה של מכשול לתוכנית ההשתלטות ללא מעצורים על המדינה ע"י השליטים החדשים ול"שחרורה" המלא מהשפעת "אנשי העבר".

התנועה הקיבוצית

חלק לא קטן מצמרת המדינה של פעם באו מהקיבוצים. הקיבוצים היוו אז בסיס התיישבותי בארץ ישראל, אך מעבר לכך הם גם גילמו בצורה הכי חותכת את דמות "היהודי החדש". עובדי כפיים ואדמה, חיילים וגם עם אג'נדה סוציאליסטית שוויונית. הם היו בלב ליבה של "ארץ ישראל הישנה והטובה".

הקיבוצניקים מילאו תפקיד מרכזי בקליטת העליות הגדולות שהגיעו מיד אחרי הקמת המדינה, מאירופה של אחרי השואה ומהעולם הערבי. הם גם היו עמוד השדרה, או לפחות גורמים מרכזיים ומובילים, ב"הגנה" ובפלמ"ח ולאחר הקמת המדינה בצה"ל.

היום, הקיבוצים ואנשיהם הם תחת סטיגמה של "שמאלנים" ו"חילונים" בעיני השלטון החדש. גם הם עדיין נתפסים, עקב מרכזיותם בעבר, כחלק מהדיפסטייט.

חלק לא קטן מצמרת המדינה של פעם באו מהקיבוצים. היום, הקיבוצים ואנשיהם הם תחת סטיגמה של "שמאלנים" ו"חילונים" בעיני השלטון החדש. גם הם עדיין נתפסים, עקב מרכזיותם בעבר, כחלק מהדיפסטייט

ההיבט הדתי

ההיבט הדתי הוא, כללית, מאפיין מרכזי בניסיון לשינוי דמותה ודרכה של מדינת ישראל, שמתחולל עתה פה. בקואליציה הנוכחית יש כמה מפלגות שנושאות פורמלית את הדגל הזה, וגם בתוך הליכוד יש אנשים שהם חלק מהמחנה הדתי הכללי.

הצד הדתי הוא בבירור הבדל חותך במודל של מדינת ישראל מתחילת דרכה. הוא גם מאפיין מרכזי של איך שמצטייר הדיפסטייט בעיני הגופים בשלטון הנוכחי. דהיינו, "שמאל", שיש לו זיקה מועטה לשורשים ומסורת דתית של היהדות.

החרדים

הגידול הדמוגרפי העצום של האוכלוסייה החרדית מאז תחילת המדינה הביאם לעמדה של מרכזיות בפוליטיקה הישראלית. המפלגות החרדיות השכילו לנצל זאת לקידום קהילתם – וזה בעצם העניין העיקרי, אם לא היחיד (לפחות עבור חלק מהם) מבחינתם. זה כך בייחוד בממשלה הנוכחית, שבה הם כמעט שליש מבחינת מספר המנדטים בכנסת ולכן בעלי משקל רב.

החרדים הם חלק מרכזי מההיבט הדתי לעיל, אך בעת ובעונה אחת הם גם אב-טיפוס של "היהודי הישן". כך שעלייתם למרכזיות שלטונית בישראל היא עוד היבט מרכזי בפרידה של השלטון החדש מ"ארץ ישראל הישנה והטובה" – זו, שמודל "היהודי החדש" היה דומיננטי בה.

סוף דבר

ישראל נקלעה לקרע פנימי קשה, שהוא גם משבר זהות. הממשלה, בניסיונה לעשות שינוי רדיקלי במהותה של מדינת ישראל, מתנהגת כמי שבעיניה הרוב שלה בכנסת הוא חזות הכל של דמוקרטיה – מעניק לה חופש לחוקק כרצונה, כולל בעניינים ששנויים במחלוקת פנימית קשה.

ישראל נקלעה לקרע פנימי קשה, שהוא גם משבר זהות. הממשלה, בניסיונה לעשות שינוי רדיקלי במהותה של מדינת ישראל, מתנהגת כמי שבעיניה הרוב שלה בכנסת הוא חזות הכל של דמוקרטיה

פוטנציאלית, זה עלול להביא למשבר חוקתי במדינה. לעימות חזיתי בין הממשלה ובין הרשות השופטת, שזה מצב מסוכן מאין כמוהו לשלום החברה הישראלית ותקינות התנהלותה. זה מצב שעדיין ללא היינו בו ולכן אין אף לדעת לאן הוא יכול להובילנו.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.