כשראש הממשלה בנימין נתניהו היה ילד קטן, הוא נהג ללכת מדי שבת עם אחיו יוני מבית הוריהם ברחוב עין גדי שבשכונת תלפיות בירושלים, אל בית המורה הנערץ של אביהם, פרופ' יוסף קלוזנר, שהתגורר לבדו במעלה הגבעה הסמוכה לביתם.

פרופ' קלוזנר היה היסטוריון של תקופת בית שני שזכה לשם עולמי בזכות ספריו המכוננים על ראשית הנצרות – "ישו הנוצרי" ו"מישו עד פאולוס".

"כילדים קטנים כמובן לא ידענו יוני ואני דבר מכל זה", כתב נתניהו לימים באוטוביוגרפיה שלו "ביבי – סיפור חיי", "בדרך לביתו היינו חוצים שדה סמוך ואוספים פרחים, שנהגנו להעניק לפרופסור בטקס קבוע.

"קלוזנר היה פותח עבורנו את הדלת – איש טוב לב, עדין, מזוקן וממושקף, בשנות השבעים המאוחרות לחייו, אלמן שחי בגפו. לא היו לו ילדים משלו והוא תמיד קיבל את פנינו בחום"

"קלוזנר היה פותח עבורנו את הדלת – איש טוב לב, עדין, מזוקן וממושקף, בשנות השבעים המאוחרות לחייו, אלמן שחי בגפו. לא היו לו ילדים משלו והוא תמיד קיבל את פנינו בחום… מזמין אותנו לחדר האורחים ומוציא מהארון האירופי הכבד קופסה של שוקולדים, שמתוכם בחרנו את אלה שרצינו".

ביתו של פרופ' יוסף קלוזנר בירושלים אחרי שנפגע בפרעות תרפ"ט (1929). מעל הדלת כתוב "יהדות ואנושיות" (צילום: הארכיון הציוני המרכזי, ויקיפדיה)

נתניהו זכר גם כעבור עשורים רבים, כי על משקוף דלת הכניסה לביתו בחר קלוזנר לחרוט בגדול את המילים "יהדות ואנושיות". המוטו של חייו.

"יהדות ואנושיות" היה שם ספרו של קלוזנר מ-1905 שבו הוא ניסה להוכיח שאין ולא יכול להיות פער בין שני המושגים. שאין עוד צורך להיות "יהודי בביתך ואדם בצאתך" כמו שהיה נהוג לומר באירופה בתקופת ההשכלה. שיהדות היא אנושיות והאנושיות חבה חוב היסטורי ליהדות.

היהדות, טען קלוזנר, מעמידה את המוסר ואת האנושיות בראש סולם הערכים שלה. היא לא רק דת של שמירת מצוות, אלא גם דתם של הנביאים, השואפת לתיקון מוסרי של העולם. זו המהות האמיתית של "אור לגויים". ולכן היהדות היא אוניברסלית.

אנושיות, טען קלוזנר ב-1905, היא לא רק תכונה פאסיבית של לב טוב ונדיב, אלא מחויבות פעילה לעשיית צדק, להפגנת חמלה ולחתירה מתמדת לשיפור מצבם של הסובלים והמדוכאים בעולם. אנושיות היא לא רק תכונה פרטית אלא שאיפת לב אוניברסלית, שלא רק שאינה מנוגדת ליהדות – אלא מהווה את ליבה האמיתי.

אנושיות, טען קלוזנר ב-1905, היא לא רק תכונה פאסיבית של לב טוב ונדיב, אלא מחויבות פעילה לעשיית צדק, להפגנת חמלה ולחתירה מתמדת לשיפור מצבם של הסובלים והמדוכאים בעולם

קלוזנר עוד ישנה את דעתו מהקצה אל הקצה, אבל על כך בהמשך.

פסיכוזה קולקטיבית

האנושיות מחייבת אותנו לשאוף להרבות טוב בעולם, גם כשהרוע מרים ראש. היא חיונית מתמיד במיוחד בתקופות אפלות, שבהן הרוע משגשג. ובשבעה באוקטובר הרוע התפרץ במלוא כיעורו.

מחבלי הנוח'בה לא ראו מולם בני אנוש אלא מטרות להגשמת תוכניותיהם הרצחניות. תינוקות, קשישים, נערות במסיבה, בדואים ואפילו פועלים תאילנדים שנקלעו לדרכם – כולם היו בני מוות, מופקרות לאונס, חטופים למיקוח. לא בני אדם.

מחבלי חמאס בדרך לישראל מעזה, 7 באוקטובר 2023 (צילום: SAID KHATIB / AFP)

בשבעה באוקטובר חווינו את המתקפה האיומה ביותר בימי חיינו על האנושיות. למרבה הזוועה, היא נתנה את האות ואת האישור להתפרקות מוחלטת מהאנושיות – או ממה שנשאר ממנה – גם בצד שלנו. מתקפת ה"אין חפים מפשע בישראל" נענתה מיד ב"אין חפים מפשע בעזה". ההתפרקות מאנושיות של חמאס הובילה להתפרקות מאנושיות בישראל.

בשבעה באוקטובר חווינו את המתקפה האיומה ביותר בימי חיינו על האנושיות. למרבה הזוועה, היא נתנה את האות ואת האישור להתפרקות מוחלטת מהאנושיות – או ממה שנשאר ממנה – גם בצד שלנו

הניסיון מלמד שהתפרקות מאנושיות הופכת לפסיכוזה קולקטיבית. אתה יכול להיות אנושי גם כשאתה בחוג המשפחה או עם חברים קרובים. כשאתה מתפרק מהאנושיות, אתה נמשך בכוח האלימות המתפרצת אל ההמון. אל העדר השועט קדימה, לרמוס, להרוג, להרוס, לנקום, להשמיד.

המחזה "קרנפים" של אז'ן יונסקו מתאר בצורה מבריקה את התהליך הזה, שבמהלכו בני אדם מתפרקים מהאנושיות והופכים לעדר קרנפים.

זה מתחיל תמיד כשהמופרעים האלימים וגסי הרוח בחברה מקבלים לגיטימציה – או בלשון זמננו "מנורמלים" – והופכים לקרנפים אלימים. הם מושכים אחריהם בהדרגה גם את הבורגנים התרבותיים והמעודנים, אנשי המרכז האנינים, שהופכים בזה אחר זה לקרנפים בעצמם.

יש מהם שנמשכים לעוצמה של הקרנף השועט קדימה באלימות ורומס את כל מה שנקרה בדרכו. יש מי שמפנה את דחפיו המיניים המודחקים אל הקרן הזקורה.

הפקה של המחזה "קרנפים" בברביקן בלונדון ב-2013 (צילום: theatrepix / Alamy)

יש מי שמשקרים לעצמם, שאם הם יגיעו להתראיין בערוץ הטלוויזיה של הקרנפים הם יצליחו לשנות אותם מבפנים. יש מי שנמשכים לפרנסה שהקרנפים מספקים. ויש מי שנרתעים מהקרנפים הגסים, אבל פוחדים להישאר לבד ומעדיפים להצטרף לרוב.

יש מי שמשקרים לעצמם, שאם הם יגיעו להתראיין בערוץ של הקרנפים הם יצליחו לשנות אותם מבפנים. יש מי שנמשכים לפרנסה שהקרנפים מספקים. ויש מי שנרתעים, אבל פוחדים להישאר לבד

כל אלה, כתב יונסקו, מגלים בהדרגה את ההנאה האירוטית "לחרוג מכל הלאווים והאיסורים האנושיים ולהצטרף ל'הן' העליז והפראי של הקרנפים". או בלשון ימינו: לשיר עם הקרנפים בעליזות ובפראות "יהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב".

בדרך מתפרקים כולם משאריות המוסר ומשאריות האנושיות. או כמו שאומר במחזה אחד המתקרנפים לשמע המילה "מוסר": "המילה הזו מביאה אותי לידי בחילה. הטבע! עלינו לחזור לטבע. התרבות אין בה עוד צורך, מיושנת היא. אחרי שנהרוס אותה ייטב לכולנו".

ככה נראים החיים אחרי שנפטרים מהתרבות המעודנת שכבר אין בה צורך, מזדכים על החמלה והרצון להרעיף טוב על העולם וחוטפים בחילה מהמילה מוסר:

"להשמיד, לנתץ, להכרית, למחוק, לרסק, לנפץ, לשרוף, להתאכזר, להעניש, להחריב, למחוץ, להשמיד!" (השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר)

השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר בישיבת סיעת עוצמה יהודית בכנסת, 10 ביוני 2024 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

"למחוק את עזה. שום דבר אחר לא יספק אותנו… לא להשאיר שם ילד. לגרש את כל הנותרים בסוף. שלא תהיה להם תקומה"(סגן יו"ר הכנסת, ח"כ ניסים ואטורי)

"אין חצי עבודה. רפיח, דיר אל בלח, נוסייראת – השמדה מוחלטת"(שר האוצר בצלאל סמוטריץ')

"כולם התרגלו שאפשר להרוג מאה עזתים בלילה אחד במלחמה וזה לא מעניין אף אחד"(ח"כ צבי סוכות)

"עזה צריכה להימחק עכשיו"(ח"כ גלית דיסטל אטבריאן)

"פצצת אטום על עזה? זו אחת האפשרויות"(שר המורשת עמיחי אליהו)

"אין לי בעיה שילדים בעזה ימותו"(ח"כ משה סעדה)

ח"כ משה סעדה (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"כל ילד וכל תינוק בעזה הוא האויב. שלא יישאר שם ילד עזתי אחד"(ח"כ לשעבר משה פייגלין)

"להפציץ בלי הבחנה. לא להבחין בין מעורבים ובלתי מעורבים"(יעקב ברדוגו בערוץ 14)

"עזה זה עמלק וצריך להשמיד את העמלקים. את עזה מצווה להשמיד"(שמעון ריקלין בערוץ 14)

"אנחנו נבוא להשמיד אתכם. ל-ה-ש-מ-י-ד"(שי גולדן בערוץ 14)

"למחוק את עזה לגמרי. לא להשאיר שם בן אדם אחד"(אייל גולן)

"עכשיו זה צריך להיות השמדה טוטאלית. לא לפחד ממילים כמו אסון הומניטרי. ניצחון יהיה כאן בתנאי אחד: שהיהודים ישמידו את החולדות האנטישמיות. פשוט להדביר אותם"(איתמר פליישמן בערוץ 14)

איתמר פליישמן (צילום: צילום מסך, ערוץ 14)

"כל חטוף הוא שטוף מוח. כל חטוף אומר את מה שחמאס משמיע לו"(ח"כ טלי גוטליב, השבוע)

"זו טרגדיה פרטית של 22 אנשים"(עירית לינור, השבוע, על החטופים הישראלים ברצועת עזה)

כמובן שאי אפשר למצוא ציטוט של נתניהו שייכנס לרשימה. כמו תמיד, הוא עצמו שומר מרחק ולא ייתפס אומר משהו כמו "אין חפים מפשע בעזה", כדי שבעתיד יוכל להרחיק את עצמו ולטעון שהוא רק חתר לניצחון המוחלט ולא דיבר על השמדה.

כמו שלמדנו מהסערה התורנית השבוע סביב ההתבטאות של יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן – כל הקרנפים השועטים שדוחפים בכל הכוח לפתיחת שערי הגיהינום בעזה ולהרוג ילדים ותינוקות, הם בדיוק אלו שמזדעזעים עד עמקי נשמתם כשמעיזים להזכיר להם כמה ילדים ותינוקות מתו כששערי הגיהינום נפתחו.

כל הקרנפים השועטים שדוחפים בכל הכוח לפתיחת שערי הגיהינום בעזה ולהרוג ילדים ותינוקות, הם בדיוק אלו שמזדעזעים עד עמקי נשמתם כשמעיזים להזכיר להם כמה ילדים ותינוקות מתו כששערי הגיהינום נפתח

שלא במפתיע, אלה אותם אנשים שמכחישים שהייתה נכבה (ואפילו הוציאו את המילה מחוץ לחוק) אבל מאיימים עכשיו בנכבה שנייה.

והם ממש במקרה אותם אנשים שמשוכנעים שזוועות שקורות לנו הן תמיד פשע נגד האנושות, אבל זוועות שאנחנו מחוללים לאחרים הן לא יותר מנזק אגבי.

אישה מנחמת אם המחזיקה בגופת בנה התינוק שנהרג בהפצצת צה"ל בבית לאהיא, 28 באפריל 2025 (צילום: BASHAR TALEB / AFP)

הם גם אלה שממשיכים להאמין שנתניהו הוא ליגה אחרת, ענק בין גמדים, גם כשכל הראיות מוכיחות ההיפך.

"עם חצי פראי"

אם פרופ' יוסף קלוזנר היה בחיים, יכול מאוד להיות שהוא היה אורח קבוע ואהוב בערוץ 14. 30 שנים בדיוק אחרי שכתב את "יהדות ואנושיות" הוא הסביר במכתב פומבי לחבר מדוע שינה את עמדתו מהקצה אל הקצה.

אם פרופ' יוסף קלוזנר היה בחיים, יכול מאוד להיות שהוא היה אורח קבוע ואהוב בערוץ 14. 30 שנים בדיוק אחרי שכתב את "יהדות ואנושיות" הוא הסביר במכתב פומבי לחבר מדוע שינה את עמדתו מהקצה אל הקצה

ברקע היו מעשי הטבח הנוראיים של ערבים ביהודי חברון, צפת ומקומות נוספים (השבעה באוקטובר של תרפ"ט). קלוזנר נשאל איך זה שהוא נעשה מתנגד גמור לכל אלה שמאמינים שאפשר להשכין שלום בין הערבים ליהודים? "היכן היא האנושיות שלך והוקרת ישו ואפלטון וכל ההומניות העולמית?" תהה החבר.

קלוזנר השיב באריכות במאמר "בהתאבקות על תפיסת עולם" שפורסם בכתב העת "התקופה" ב-1935. מאמר שאפשר לסכם בשתי מילים: הפכתי לציוני.

"אם לא הייתי ציוני הייתה התרעומת מוצדקת", כתב קלוזנר, "ואולם הרי ציוני אני. וציונות פרושה קודם כל שינוי ערכים ושינוי מרכז. מאירופה הולכים הציונים לאסיה, מארץ תרבותית ונושבת לארץ חצי תרבותית וחצי מיושבת.

פרופ' יוסף קלוזנר בביתו בירושלים, 1945 (צילום: אברהם מלבסקי, ארכיון קרן קיימת לישראל)

"הציוני הוא בן אדם שהחליט וגמר בנפשו לילך ולישב בין חצי פראים ולשנות את כל סדרי החיים של הארץ האסייתית. לעבד את הקרקעות העזובים והשוממים, להפיץ תרבות… אירופיים שבאו לדור בין חצי-פראים אינם יכולים להשלות את נפשם שיעבדו עבודה תרבותית תמה ושלווה… הדבר אינו אפשרי בלא מלחמה ארוכה וממושכת.

"איזו מלחמה אפשרית היא לאומה שרצון הקיום שלה נתרכך עד כדי ויתורים בלא סוף? כל התרפסות מצמחת בעל כורחה בצד השני הרגשה של תקיפות יתרה. ואם זהו עם חצי פראי כעם הערבי, הרי תקיפות זו מתבטאת בהתגאות ויחסנות מחוצפות, שהן מביאות לידי תביעות מופרזות ובלתי מוצדקות.

"וכשתביעות ממין זה אינן מתמלאות – הרי יש פגיונים וסכינים ואקדחים ורובים, וביחוד כשהרצח שכרו בצידו… חלוצים בארץ של חצי-פראים אינם יכולים להיות לא וותרנים ולא ענוותנים".

או בקיצור ובעברית של ימינו: ציונים, להבדיל מיהודים, לא יכולים להרשות לעצמם להיות אנושיים. הם חייבים להיות אכזריים. ואם צריך, גם להרוג אלפי ילדים ותינוקות.

או בקיצור ובעברית של ימינו: ציונים, להבדיל מיהודים, לא יכולים להרשות לעצמם להיות אנושיים. הם חייבים להיות אכזריים. ואם צריך, גם להרוג אלפי ילדים ותינוקות

בדיוק תשעים שנה אחרי שפרופ' יוסף קלוזנר כתב את המניפסט הקולוניאליסטי הגזעני הזה על בני התרבות שנאלצים לחיות בין פראים צמאי דם, הילד הקטן ביבי – שהיה מגיע עם אחיו יוני מדי שבת לבקר אותו בביתו בירושלים – עומד בראש האומה שיצאה לעוד מלחמת חורמה בפראים.

נתניהו וחסידיו כבר לא מסוגלים לראות שבמרוצת הזמן הם שכחו מה זה להיות אנושיים.