שוב חוזר הניגון, ושוב – מוחות מבריקים בורחים ממדינתנו. שוב אנו עדים לאותה תופעה מוכרת וכואבת: צעירים וצעירות מצטיינים, שבחרו לעבור לחו"ל לצורך לימודים או עבודה, אינם ממהרים לחזור.

מוחות שנטשו את הארץ אינם מתגעגעים, אינם חשים מחויבות, ולעתים אף מרגישים ניכור. ובינתיים, פרנסי המדינה מתרוצצים בבהלה – יוזמים סיורים ומשלחות, מקיימים פגישות עם אותם מוחות שברחו, ומנסים לשכנע אותם לשוב ארצה.

מוחות שנטשו את הארץ אינם מתגעגעים, או חשים מחויבות, ולעתים אף מרגישים ניכור. ובינתיים, פרנסי המדינה מתרוצצים בבהלה – יוזמים סיורים, משלחות ופגישות עם אותם מוחות שברחו, מנסים לשכנעם לשוב

הם רוקחים תכניות תמרוץ כלכליות שמטרתן לפתות את המוחות לעשות פרסה ולחזור. אך מתברר, משיחות עם רבים מהם, שזה מעט מדי ומאוחר מדי. אותם מוחות לא שוכחים שלאורך כל מסלול חייהם, המדינה לא רק שלא תמכה – אלא לרוב פשוט התעלמה מהם. לא הייתה יד מושטת, לא הייתה מדיניות תומכת. מנגד, הם רואים כיצד המדינה מתמרצת מגזרים לא יצרניים, בעוד מהם מצופה להצליח בכוחות עצמם ולשאת את המערכת על גבם.

לא צריך תקציבי עתק כדי לשמר את מאגר המוחות הלאומי. מה שצריך באמת הוא זיקה. זיקה חיובית, רגשית, שמתחילה כבר בשלבים מוקדמים, הרבה לפני תארים והצעות שכר. זיקה כזו נבנית מתוך תחושת שייכות, הכרה, גאווה אזרחית. היא לא נוצרת כשמציעים מיליונים למי שכבר עזב – אלא כאשר משדרים לאורך הדרך שהמדינה רואה, מעריכה ומאמינה. לאחרונה נתקלתי בדוגמה למדינה קטנה שהצליחה להבין את זה היטב – טאיוואן. והיא בחרה לפעול בצורה חכמה במיוחד מול תכנית יוקרתית של האיחוד האירופי: ארסמוס מונדוס.

תכנית ארסמוס מונדוס היא מיזם דגל של האיחוד האירופי, המציע מסלולי לימודים מתקדמים – בעיקר תארי מסטר – המתקיימים בשיתוף בין אוניברסיטאות ברחבי אירופה ולעיתים אף מעבר לה. מטרתה היא לעודד מצוינות אקדמית, ניידות בינלאומית, וחוויה לימודית ורב-תרבותית מעשירה. הסטודנטים בתוכנית לומדים לפחות בשתי מדינות שונות, זוכים לתואר כפול או משותף, ומקבלים מלגות נדיבות שמכסות שכר לימוד, מחייה, ונסיעות. התוכנית פתוחה לסטודנטים מכל העולם, ומקדמת חילופי תרבויות ושיתופי פעולה בין מוסדות אקדמיים.

אותם מוחות לא שוכחים שלאורך כל מסלול חייהם, המדינה לא רק לא תמכה – אלא לרוב פשוט התעלמה מהם. לא הייתה יד מושטת או מדיניות תומכת. מנגד, הם רואים כיצד המדינה מתמרצת מגזרים לא יצרניים

התכנית לא רק מקדמת אקדמיה, אלא גם בונה רשת בינלאומית של אנשי מקצוע עם מבט גלובלי ויכולת פעולה בין-תרבותית – תכונות הנדרשות היום יותר מתמיד בשוק העבודה העולמי.

זו תכנית מבוקשת מאוד: עשרות אלפי מועמדים מדי שנה מתחרים על כ-2,500 מלגות בלבד. לדוגמה, מעל 900 מועמדים מכ-100 מדינות התחרו השנה על 15 מלגות בתוכנית המסטר במדעי המוח ומדעי הנתונים של המרכז לחקר המוח באוניברסיטת בר-אילן. תכניות אחרות מקבלות אלפי מועמדים מכל רחבי העולם – אירופה, אסיה, אפריקה, אמריקה – הודות למוניטין האקדמי, החוויה הלימודית, וההזדמנויות העתידיות.

תכנית ארסמוס מונדוס מושכת במיוחד סטודנטים ממדינות מתפתחות, אך גם מאירופה, אסיה ואמריקה, הודות למוניטין האקדמי הגבוה, המלגות האטרקטיביות וההזדמנות לחוות לימודים בסביבה בינלאומית. במסגרת התכנית אפשר ללמוד תואר שני בעיתונאות, מדיה וגלובליזציה, תואר שני בסיכונים חופיים, שינוי אקלים והסתגלות והחביב עלי ביותר, תואר שני בתיירות יין. בקטלוג התכנית ניתן לצפות כיום ב-214 תכניות מסטר מכל תחומי הידע. סופרמרקט מדהים לכל החפץ ללמוד ולהתקדם.

ומה קורה כשסטודנט מתקבל אך לא זוכה במלגה? מה שקורה הרבה כש-900 מועמדים מתחרים על 15 מלגות. כאן נכנסת טאיוואן לתמונה. ממשלת טאיוואן מציעה לסטודנטים מצטיינים שלא קיבלו מימון מטעם האיחוד מלגה ממשלתית משלה, שמאפשרת להם להצטרף לתוכנית הנחשקת. מדובר במלגה מקיפה – היא מכסה את עלויות הלימודים והמחייה – וניתנת ללא התחייבויות רבות מצד הסטודנט. לא דרישה לחזור, לא חוזה שירות – רק הזדמנות.

האם טאיוואן עושה זאת כדי לוודא שכולם יחזרו? ממש לא. רוב הסטודנטים אכן ממשיכים לדוקטורט באירופה או בארה"ב, ורק מעטים מהם ישובו למולדתם. ובכל זאת – הממשלה משקיעה. כי היא מבינה את ערכה של השקעה ארוכת טווח. בעוד שבישראל סטודנט כזה היה עלול לזכות לתיוג כ"בוגד", "יורד" או "נטול שורשים" – ביטויים שהפכו פופולריים להכעיס – בטאיוואן רואים בו נכס.

רק מעטים מהסטודנטים ישובו למולדתם, ובכל זאת – ממשלת טאיוואן משקיעה במלגה, כי היא מבינה את ערכה של השקעה ארוכת טווח, בעוד שבישראל סטודנט כזה היה עלול לזכות לתיוג "בוגד" או "יורד"

למה? כי זו השקעה בתודעה. סטודנט שטופל בכבוד ובתמיכה על ידי ממשלתו לא שוכח את זה. גם אם יישאר בחו"ל, הוא יהיה שגריר רצון טוב. גם אם לא יחזור, הוא יישא עמו זיכרון חיובי מהמדינה, ויפיץ את דימויה באופן חיובי. וחוץ מזה – חלק כן יחזרו. החוזרים יישאו איתם ניסיון, קשרים, פרספקטיבה בינלאומית – ויתרמו חזרה למדינה שלהם כשיבשילו לכך.

כך פועלת מדינה עם ראייה אסטרטגית. לא בהיסטריה, לא עם קמפיינים מאוחרים מדי, לא כאשר המוחות כבר ברחו ואין להם שום זיקה חיובית למדינה. אלא בשקט, באמון, בחזון. בשעה שעוד ועוד מדינות בעולם מזהות את הפוטנציאל ומשקיעות בצעירים עם כישרון ומוטיבציה, אצלנו ממשיכים להילחם טלאי על טלאי. אסטרטגיה ארוכת טווח? זו מילה גסה בישראל. והמחיר – כרגיל – גבוה. גבוה מדי.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.