ג' עבד בישראל במשך 23 שנה, לאחרונה באתר בנייה באזור באר שבע. הוא השתכר כ־8,000 שקלים בחודש, מתוכם שילם 2,500 שקלים למתווך.
הוא בן 46 מחברון, אב לשלושה ילדים בוגרים – שאף אחד מהם לא עובד כיום – והמשפחה נאלצת להסתמך על סיוע. ג' משך את חסכונותיו, מכר תכשיטים, ובני משפחתו מכרו אדמות שירשו מההורים. למרות זאת, אין בידיו די כסף לתשלום חשבונות, והוא בקושי מצליח לרכוש אוכל ובגדים.
לדבריו, המצב בגדה המערבית גרוע מאוד. המחירים גבוהים, לאנשים אין כסף, ילדים לא נשלחים לבית הספר, רבים מתקשים לעמוד בתשלומי שכר דירה ומפונים מהבתים. הוא מוסיף כי זוגות רבים התגרשו, כ־90% מהתושבים סובלים מהמשבר ומצבם התדרדר.
"בקושי יוצאים מהבית, אפילו לא לשתות קפה. מצב הרוח גרוע כל הזמן", אמר. לדבריו, התפתחה תופעה הולכת וגוברת של גניבות – של כבשים, מזון וכלי רכב.
הוא מספר כי רבים ממכריו נכנסים לישראל בהיחבא ברכבי הובלה, או מטפסים על הגדר בעזרת אדם שמחזיק עבורם סולם – תמורת תשלום – ויורדים באמצעות חבל
הוא מספר כי רבים ממכריו נכנסים לישראל בהיחבא ברכבי הובלה, או מטפסים על הגדר בעזרת אדם שמחזיק עבורם סולם – תמורת תשלום – ויורדים באמצעות חבל. לדבריו, הם מסתכנים בפציעות קשות כתוצאה מנפילה, או מירי אפשרי של חיילים. אם לא יוכל לשוב ולעבוד בישראל, הוא מקווה למצוא עבודה בחקלאות בגדה, אף שטרם הצליח בכך. כמו כן, יש מחסור חמור במי השקיה.
מ' מאבו דיס עבד לפני המלחמה כנהג מחפרון באזור ירושלים, השתכר כ־11 אלף שקלים בחודש, ומתוכם שילם 2,400 שקלים למתווך. השכר הזה פרנס את אשתו ושלוש בנותיו הקטנות. מאז פרוץ המלחמה הוא אוסף גרוטאות ומנסה למכור כל דבר שמוצא. כמפרנס יחיד, הוא מתאר את המשבר האישי שלו כעצום: אין כסף לתשלומים, המשפחה חוששת מניתוק חשמל, וחוסכת אפילו במים.
בתו נפצעה לפני כמה שנים בתאונה, והטיפול בה עולה אלפי שקלים בחודש – ללא כל סבסוד מהרשות הפלסטינית. הוא מכר את כל הרהיטים בבית, ניסה לעבוד בענף הבנייה בגדה אך לא קיבל שכר ועזב, כפי שקורה לדבריו לרבים. בסביבתו הוא מדווח על עלייה בגניבות ופריצות לרכבים, שעוני מים וחפצים בעלי ערך, לצד מסחר גובר באמצעי לחימה. לדבריו, גם שיעור הגירושים נמצא בעלייה.
א' מטולכרם עבד ב־20 השנים האחרונות בחממות פרחים בנתניה ובמרכז הארץ, והשתכר כ־7,000 שקלים בחודש – ללא תשלום דמי תיווך. לדבריו, המעסיק הישראלי הקפיד להעניק לו את מלוא זכויותיו ולמנוע את ניצולו בידי מתווכים. לאחר פרוץ המלחמה פוטר מהעבודה, וקיבל פיצויים. מאז הוא מובטל, מכר את רכבו והפסיק לשלם שכר לימוד לבתו הלומדת באוניברסיטת א־נג'אח.
לדבריו, רבים ממכריו נאלצים למכור רהיטים, טלפונים ותכשיטים, וחלקם אף התגרשו. הוא מתאר עלייה בגניבות ופריצות לבתים ולחנויות, ומוסיף כי רבים אינם מצליחים לממן בתי ספר
גם הוא מתקשה לשלם חשבונות מים וחשמל, ולרכוש מזון ובגדים לבנו הצעיר ולבתו הסטודנטית. לדבריו, רבים ממכריו נאלצים למכור רהיטים, טלפונים ותכשיטים, וחלקם אף התגרשו. הוא מתאר עלייה בגניבות ופריצות לבתים ולחנויות, ומוסיף כי רבים אינם מצליחים לממן את בתי הספר. הוא מכיר עובדים רבים שממשיכים לעבוד בענף הבנייה בישראל ללא היתר, ונאלצים ללון בדירות שבנייתן טרם הושלמה – בתמורה לשכר דירה מופקע.
שליש משכורת בלי תלוש
א' מחברון ממשיך לעבוד במפעל באזור מישור אדומים, שבו הועסק בעשור האחרון. אלא שמאז פרוץ המלחמה חלה הרעה בתנאים: העובדים מקבלים פחות משמרות – רק בשעות הבוקר, ללא שעות נוספות, ללא זכויות סוציאליות וללא תלוש שכר. שכרו החודשי ירד מ־6,000 שקלים לפני המלחמה ל־2,400 כיום. כמו כן, העובדים משלמים 70 שקלים ביום עבור הסעה משותפת, ולעיתים מתעכבים עד שעתיים במחסום בעזריה.
הוא בן 30, אב לשלושה ילדים קטנים, ובוגר לימודי הנדסה וחקלאות באוניברסיטת אל־קודס – אך מתקשה למצוא עבודה בתחום. לדבריו, המצב הכלכלי קשה מאוד, ובינתיים מי שעדיין עובד משתדל לסייע למובטלים. הוא מביע תקווה שישראל תאפשר בקרוב לפועלים פלסטינים לשוב לעבודתם.
ת', בן 30 משועפאט, אב לארבעה ילדים קטנים, התגרש בעקבות הקשיים הכלכליים. לפני המלחמה עבד כרתך בבת ים והשתכר כ־9,000 שקלים בחודש. מאז שאיבד את עבודתו, התקשה לשלם חשבונות ושכר דירה, ובהמשך הפסיק לשלם גם עבור חינוך ילדיו. לאחר שפונה מהדירה, עבר להתגורר בבית הוריו. כעת הוא שוקל למכור קפה בצד הדרך כדי לנסות לפרוע את חובותיו.
מאז שאיבד את עבודתו, התקשה לשלם חשבונות ושכר דירה, ובהמשך הפסיק לשלם גם עבור חינוך ילדיו. כעת הוא שוקל למכור קפה בצד הדרך כדי לנסות לפרוע את חובותיו
על סף פיצוץ ואינתיפאדה
אלה שלושה סיפורים מתוך 25 ראיונות עם עובדים פלסטינים תושבי הגדה, שאיבדו את עבודתם בהיתר עם פרוץ המלחמה ומאז נאסר עליהם לשוב לישראל. 115 אלף גברים הפכו למובטלים בבת אחת, ורק כמה אלפים קיבלו אישור לחזור. העוני מחפיר, הייאוש הולך וגובר, והעדויות חוזרות על עצמן בוואריאציות שונות.
הסיכוי למצוא עבודה בגדה – ולקבל עליה תשלום – נמוך. רבים מושכים תחילה את חסכונותיהם, ולאחר מכן נאלצים למכור רכוש: מרכבים ותכשיטים ועד הסרת פאנלים סולאריים מגגות הבתים. חלקם אוספים גרוטאות, בקבוקים ומתכות למכירה. ברי המזל מצליחים להיעזר בבני משפחה מחו"ל או בארגוני צדקה. במקביל, נרשמת עלייה בגניבות – מכבשים וציוד חקלאי ועד רכוש ביתי וכלי רכב.
נרשמת עלייה בעבירות מרמה, שימוש בסמים, אלימות ונטילת הלוואות חוץ־בנקאיות. רבים מנסים להיכנס לישראל, חלקם נתפסים ומתנהלים נגדם הליכים. אין פעילות פנאי או חגיגות, ואנשים נמנעים מהבאת ילדים נוספים. רבים מתקשים לשלם עבור חינוך ילדיהם בבתי הספר ובאוניברסיטאות.
כמו ישראלים לא מעטים, גם בגדה יש מי שנוקטים צעדים מעשיים לקראת הגירה. בינתיים, סיר הלחץ החברתי מבעבע. אחד המרואיינים מבית לחם אומר: "אנשים על סף פיצוץ. אני חושש שתפרוץ אינתיפאדה. ייתכן שהמצב יתדרדר, ולא יתאפשר יותר שיתוף פעולה. אני חושב על הגירה – אבל לא יודע איך ולאן".
"אנשים על סף פיצוץ. אני חושש שתפרוץ אינתיפאדה. ייתכן שהמצב יתדרדר, ולא יתאפשר יותר שיתוף פעולה. אני חושב על הגירה – אבל לא יודע איך ולאן"
הסיכון הביטחוני גובר
רבים מפונים מבתיהם לאחר שלא הצליחו לעמוד בתשלומי שכר הדירה, וגם טיפולים רפואיים הפכו לבלתי נגישים עבורם. השבר הכלכלי מפרק משפחות, מגביר סכסוכים פנימיים ומערער את המרקם החברתי. ואם לא די בכך – האלימות מצד תושבים יהודים גוברת, והתנועה בין אזורים הפכה לקשה ומסוכנת בשל החמרת הבידוק והכבדה במחסומים. גם פעילות צה"ל המוגברת במחנות הפליטים הובילה לפינוי אוכלוסיות ולשיבוש חמור של שגרת החיים.
אם בתחילת המלחמה ניתן היה להבין את ההצדקה הביטחונית לאיסור כניסת עובדים פלסטינים לישראל, הרי שמזה זמן היא כבר אינה רלוונטית. גורמי המקצוע במערכת הביטחון – לרבות השר הקודם, יואב גלנט – המליצו להחזיר את העובדים בהדרגה, והבהירו כי המניעה אינה נובעת משיקולים ביטחוניים. להפך: האבטלה ההמונית רק מגבירה את הסיכון הביטחוני לכולנו, ואף עלולה להוביל להתקוממות חדשה – שיש מי שמייחל לה.
גם שר הפנים משה ארבל קרא לראש הממשלה להשיב את המצב לקדמותו, והזהיר מפני הצפת אתרי העבודה בשוהים בלתי חוקיים, שהעסקתם אינה נתונה לפיקוח.
בזמן שכל העיניים על עזה
האיוולת זועקת לשמיים כאשר דווקא בהתנחלויות עצמן הותר ל־32 אלף עובדים פלסטינים לשוב לעבודתם – כשני שלישים מכוח העבודה שפעל שם לפני המלחמה. זו הוכחה חותכת לכך שאין הצדקה לאיסור הכניסה לישראל, ומשקפת את המוסר הכפול של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. בכך הוא גם מעמיק את המחסור בשוק העבודה הישראלי – ומגביר את הלחצים האינפלציוניים.
גם בהתאחדות הקבלנים התריעו כי קצב הבאת העובדים נמוך משמעותית ביחס לגודל המחסור, וכי היעדרם של הפועלים הפלסטינים מסכן את פרנסתם של כ־250 אלף משקי בית ישראליים התלויים בהם
הממשלה ממשיכה בשלה, ואישרה את הכפלת מכסת העובדים הזרים ל־330 אלף – גם מחוץ להסכמים הבילטרליים. ההחלטה מגבירה את הסחר בבני אדם, ומביאה לישראל עובדים הנושאים חובות כבדים, שמתקשים להסתגל לתרבות העבודה המקומית. גם בהתאחדות הקבלנים התריעו כי קצב הבאת העובדים נמוך משמעותית ביחס לגודל המחסור, וכי היעדרם של הפועלים הפלסטינים מסכן את פרנסתם של כ־250 אלף משקי בית ישראליים התלויים בהם.
מעבר לגדר ההפרדה, הפגיעה בכלכלה הפלסטינית אנושה יותר. העובדים הללו היוו כחמישית מהתוצר הפלסטיני, ושנה לפני פרוץ המלחמה הכניסו כארבעה מיליארד דולר למחזור – כשני שלישים מתקציב הרשות הפלסטינית. שכרו היומי של עובד בישראל עמד על כ־300 שקלים, לעומת 115 שקלים בלבד בגדה. הנתונים והעדויות מופיעים בדוח מיוחד של ארגוני קו לעובד, גישה ו־LEAP.
תשומת הלב של העולם, ובמידה מסוימת גם של הציבור בישראל, מתמקדת כעת בקריסה ההומניטרית בעזה, אך המצב שעולה מהדוח לגבי הגדה אינו פחות מטריד ומדאיג. בשונה מעזה, ברור לכל שישראל היא הגורם השולט בגדה, ולכן גם נושאת באחריות למימוש זכותם – ולמעשה לצורך הקיומי – של הפלסטינים להתפרנס בכבוד ולא להסתנן לישראל כגנבים חסרי זכויות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כלכלת ישראל צריכה להיגמל מהתלות שלנו בפלסטינים, בפרט בענף הבנייה. זה לא טוב לנו ולא טוב להם. ויש לנו מספיק אפשרויות אחרות: אפשר לייבא עובדים זמניים דרך מעסיק ספציפי, כפי שעושים בחקלאות ובסיעוד. אפשר לפנות ישירות לחברה בינלאומית ולתת לה מכרזים. אפשר להכשיר שירות לאומי לצרכים מסויימים. אפשר לשלב זאת עם הכנסת החרדים לשוק העבודה. יש מספיק פתרונות, ואם הייתה לנו ממשלה קצת פחות חדלת-אישים, הבעיה הזו כבר מזמן הייתה נפתרת.
מי שכתב את המשפט "ישראל נושאת באחריות לזכותם של הפלסטינים להתפרנס בכבוד" צריך לקבל סטירה. טוב שהוא לא דרש מישראל לשאת באחריות גם לכלכלת סוריה, לאבטלה בירדן, להצפות במצרים, ולאיידס באפריקה. ישראל נושאת באחריות הכלכלית אך ורק לאזרחיה שלה. לפלסטינים יש כלכלה משלהם ורשות שמנהלת אותה. אף אחד לא מונע מהם לפתוח מחר בבוקר מפעל לעיבוד שבבים ולמכור את התוצרת בחו"ל. אף אחד לא מונע מאוניברסיטת רמאללה להקים מרכז יזמות עסקית. הגיע הזמן שהפלסטינים יעשו משהו בעצמם במקום לבקש תרומות בחו"ל, ועוד לאיים במפורש – כפי שנעשה כאן – שאם לא נכניס אותם לארץ הם יעשו אינטיפאדה. לפי רגשות הציבור בישראל הנוכחית, ממש לא כדאי לפלסטינים ללכת בכיוון זה. אחרת רמאללה תיראה כמו רפיח.