"רשות הרבים" הוא כתב העת המשפטי של "הפורום הישראלי למשפט וחירות" – גוף המבקש "לשנות את השיח המשפטי בישראל" לכיוון של שמרנות קיצונית. יש שיאמרו רגרסיבית, בדומה לארגונים ליברטריאניים בארה"ב, או לפורום קהלת הפועל בישראל.
לפני כחודש בחר שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון לפרסם בו מעין מאמר אקדמי, בעניין "שיקול הדעת השיפוטי בשעת מלחמה" ובו עדכן את הציבור ש"צלילי ההתראות של 'הצבע האדום', כמו גם רעש המטוסים הבאים והולכים, נשמעים היטב גם מבעד לחלונות לשכתו של השופט".
המאמר היה יריית הפתיחה בפנייתו של אלרון אל הקהילה המשפטית והזירה הציבורית כולה. נאומו בכנס לשכת עורכי הדין באילת אתמול (רביעי) כבר הפך לפצצת מצרר אידיאולוגית, שבה תקף חזיתית את חבריו לבית המשפט העליון – ובראשם את הנשיא יצחק עמית, עימו יש לו יריבות ארוכת שנים. כל זאת בעודו מכהן כשופט מן המניין, ארבעה חודשים לפני שיפשוט את גילמתו.
שופט רשאי להחזיק בעמדה שיפוטית שונה, לחלוק על עמיתיו ואף לשאת נאומים פומביים, אך אינו אמור לגלוש לעמדת פרשן או פובליציסט, ולהתנצח בפומבי עם פסקי דין
אלרון ניסה לעטוף את נאום התוכחה שלו במעטפת עניינית, כמעט פילוסופית. כותרת ההרצאה – "בין הקצוות: האם קיימת דרך אמצע במשפט החוקתי בישראל?" – ניסתה לשוות לנושא חזות עניינית. ואכן, שופטים רבים נשאו לאורך השנים הרצאות בסוגיות משפטיות בכנסים מקצועיים, וביסודו של דבר מדובר בתופעה חיובית.
אך בניגוד לאלרון, שופטים מכהנים הקפידו להימנע מלבקר פסק דין מסוים או להביא אל הבמה הציבורית את המחלוקות בינם לבין שופטים אחרים, שנדונו במסגרת פסקי דין. שופט רשאי להחזיק בעמדה שיפוטית שונה, לחלוק על עמיתיו ואף לשאת נאומים פומביים, אך אינו אמור לגלוש לעמדת פרשן או פובליציסט, ולהתנצח בפומבי עם פסקי דין של בית המשפט העליון, גם אם הוא חולק עליהם.
אין פלא, אם כך, שנאומו של אלרון נתפס בקרב חלק משומעיו לא רק כנקודת פתיחה של מאבק פומבי חשוף בינו לבין עמית, אלא גם כאזהרה לפלג הליברלי בבית המשפט העליון: אם תמשיכו בקו הזה – הוויכוחים כבר לא יישארו הרחק מעינו של הציבור.
דבריו של אלרון כללו ביקורת כה חריפה, עד שהוא נאלץ לפתוח את נאומו בהבהרה כי הדברים נכתבו עוד בטרם פורסמו שני פסקי הדין החשובים האחרונים של העליון – בעניין הדחת ראש שב"כ רונן בר ובעניין הליך מינויו של נציב שירות המדינה.
מעבר למילים היפות של אלרון, לא מסתתר שום פתרון אפשרי. במציאות של ההפיכה המשטרית, לא ניתן מצד אחד "לשמור על ריסון ואיפוק" של ביהמ"ש, וגם להמשיך להגן על "זכויות יסוד ועקרונות דמוקרטיים"
המסרים העיקריים של אלרון מוכרים לעייפה, ומשקפים במובהק את גישת לוין–קהלת–רוטמן כלפי בג"ץ: בית המשפט העליון הרחיב בשנים האחרונות את סמכויותיו, מתערב באופן גובר בעניינים חוקתיים, עילות הסף הולכות ונשחקות, והעליון נראה כמי ששש אליי קרב ונכנס במכוון אל זירת המאבק הציבורי.
אל מול גישתו ההולכת ומקצינה של העליון, כך לשיטתו של אלרון, הוא מציע משהו אחר – גישה מתונה, "דרך אמצע". הינה המתכון של אלרון:
"דרך המכירה בסמכות בית המשפט העליון, אך מבקשת לעשות בה שימוש מרוסן, מצומצם ומאופק; דרך אמצע שאינה מבקשת להחריף את עוצמת המאבק בין הרשויות אלא להפחית את המתח ביניהן; כזו שאינה מובילה להתנגשות חריפה אלא למיתון השיח; כזו המבטאת ריסון ואיפוק של בית המשפט העליון, ובד בבד אינה מקריבה שמירה על זכויות יסוד ועקרונות דמוקרטיים ועומדת על קיומם".
לו היה נוחת אתמול חייזר בבית המלון האילתי שבו נשא אלרון את נאומו, הוא היה אולי מתבשם מהבגרות, המתינות וההכלה שמגלה גישתו של השופט אל מול ההתנגשות הסוערת שבין המערכת הפוליטית לבית המשפט. אך במציאות הישראלית הנוכחית מתעורר ספק האם אלרון הוא החייזר המתעקש לייצר נתיבי פשרה מלאכותיים בין בית המשפט לבין אלה הבאים לעלות עליו עם D9.
זאת משום שמעבר למילים היפות של אלרון, לא מסתתר שום פתרון אפשרי. במציאות שבה הממשלה והכנסת מצויות בעיצומו של אמוק ההפיכה המשטרית, ומקדמות עוד ועוד דברי חקיקה שמטרתם ריסוק העצמאות השיפוטית, לא ניתן מצד אחד "לשמור על ריסון ואיפוק" של בית המשפט, ומצד שני להמשיך להגן על "זכויות יסוד ועקרונות דמוקרטיים". זה יפה אולי באגדות, לא כאן. לפעמים אין מנוס ממאבק ומעמידה נחושה על עקרונות יסוד.
בנאומו אלרון הזהיר מפני עתירות חוקתיות המוגשות לבג"ץ בדרישה לבטל דברי חקיקה של הכנסת. דבריו בעניין זה מעוררים דאגה חמורה, מאחר שקריאה פשוטה שלהם מוליכה למסקנה שלשיטתו בג"ץ אמור להימנע כליל מלבחון את חוקתיותם של חוקים שהכנסת מחוקקת, ומידת פגיעתם בזכויות יסוד חוקתיות.
"עותרים רבים מתדפקים על דלתות בית המשפט ומבקשים כי ימחק בפסק דינו את חקיקת הכנסת", אמר אלרון, "באופן זה, עתירות אלו מבקשות להביא את בית המשפט אל תוך המגרש הפוליטי, ויהיה מי שיאמר, לגרום לו להתערב בעניינים המצויים באחריות נבחרי הציבור, אשר הם החבים הסברים לבוחריהם".
ייתכן שהאמירה המדאיגה ביותר בדבריו של אלרון הייתה הקביעה – שנאמרה בקלות דעת – שלפיה אילו חוק הסבירות לא היה מבוטל, "ספק גדול אם היה מתרחש שינוי כלשהו במערך האיזונים הקיים"
מדובר בטענות מסוכנות, שכן אלרון מתעלם לחלוטין מהשאלות המשפטיות הנוגעות לחקיקת חוקים, ומתמקד בטיעונים פשטניים ברמת בית ספר יסודי: הכנסת מחוקקת – ולכן אסור להתערב בתוצריה.
אלרון, כזכור, התנגד לשימוש שעשו שופטי הרוב בפסק הדין בעניין ביטול עילת הסבירות, בסמכות לבטל סעיף בחוק יסוד – וכעת, כמעט שנה וחצי לאחר מתן פסק הדין, הוא ממשיך להילחם את אותה מלחמה. את שופטי הרוב, שתמכו בביטול הסעיף שאיין את עילת הסבירות בביקורת השיפוטית כלפי מעשי הממשלה, הוא מכנה "ששים אליי קרב".
אולם, ייתכן שהאמירה המדאיגה ביותר בדבריו של אלרון הייתה הקביעה – שנאמרה בקלות דעת – שלפיה אילו חוק הסבירות לא היה מבוטל, "ספק גדול אם היה מתרחש שינוי כלשהו במערך האיזונים הקיים".
הנימוק העיקרי לשיטתו לצורך של בית המשפט העליון להתרחק מפסיקה כזו איננו נעוץ בהנמקות משפטיות, אלא בתגובה הציבורית. "בית המשפט שם עצמו במרכז השיח הציבורי ומוכתם כמי שמוטה, שנוטל צד, בוויכוח ציבורי פוליטי, שמן הראוי כי ירחיק עצמו ממנו".
מוטב לשופט אלרון להמתין עד פרישתו בטרם ייצא במסע ציבורי הנראה כמכוון ללבות את האש כלפי יריביו בעליון. הזמן הזה גם יאפשר לו לחשוב מחדש על הדברים
כלומר, בית המשפט צריך לגבש את עמדתו בהתאם לעוצמת הביקורת שתוטח בו. אלה טיעונים פופוליסטיים, שלא מקובל לשמוע מפיו של שופט עליון, לא משנה באיזו אג'נדה הוא תומך.
מוטב לשופט אלרון להמתין עד פרישתו בטרם ייצא במסע ציבורי הנראה כמכוון ללבות את האש כלפי יריביו בעליון. הזמן הזה גם יאפשר לו לחשוב מחדש על הדברים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם