אחת השיטות השכיחות שבהן פוליטיקאים משתמשים כדי להתמודד עם הביקורת על הנטל הכלכלי שמטילה החברה החרדית על המדינה היא להתמקד במספרים שבתוך תקציב המדינה.
זו גם השיטה המועדפת על ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאשר הוא מתבקש להתייחס לחלוקת הכספים לאותה חברה. הסיבה לכך פשוטה: ההוצאה התקציבית על החברה החרדית מסתכמת בכמה מיליארדים בודדים – סכום שנחשב זניח יחסית לגודל תקציב המדינה.
הדיון הזה נוח למקבלי ההחלטות, משום שהוא מסיט את תשומת הלב מהבעיה האמיתית. אותם מיליארדים, גם אם הם בודדים, מהווים את התשתית להחרבת יסודות המדינה. הם מאפשרים למערכת החינוך החרדית להנציח בורות, ולמנוע מהלומדים בה לצאת לשוק העבודה.
מחקר של משרד האוצר הצביע על כך שהעלות הכלכלית הכוללת למשק, בשל הנטל המוגבר על משרתי המילואים, גבוהה ב־21 אלף שקל בחודש לכל מילואימניק לעומת חייל בסדיר
אותה חברה, במוקדם או במאוחר, תהפוך לנתח משמעותי באוכלוסייה. מדינת ישראל תידרש אז להתמודד עם מציאות שבה רוב אזרחיה – או לפחות חלק גדול מהם – יהיו חסרי כישורים בסיסיים להשתלבות במקצועות חיוניים ונדרשים כמו רפואה, פיתוח ומדעים. זו נוסחה שעשויה להחזיק במדינות נחשלות, אך לא במדינה מוקפת אויבים, שתלויה בטכנולוגיה כדי לשרוד.
ואולם, גם אם נשים לרגע בצד את השאלות הקיומיות על עתיד המדינה, נגלה שהמספרים המופיעים בתקציב הם רק קצה קצהו של הקרחון, שתחתיתו הולכת ונחשפת בחודשים האחרונים.
ממשלת ישראל אישרה לאחרונה הוצאה של עד 450 אלף צווי 8 למילואימניקים, לתקופה של שלושה חודשים. מעבר לעלות הישירה הכרוכה בתשלום שכר למשרתי המילואים, גיוס רחב היקף מטיל גם עלויות עקיפות על המדינה ועל המשק – בעיקר בשל אובדן פריון ושיבושים בפעילות העסקית.
עלות יום מילואים למדינה מוערכת בכ־1,000 שקל בממוצע. בוועדת הכספים אף העריכו בשבוע שעבר כי העלות המשקית של משרת מילואים מגיעה לכ־50 אלף שקל בחודש.
לעומת זאת, שירות חובה צבאי – בהיותו חובה אזרחית – כרוך בעלויות ישירות נמוכות בהרבה לאדם, המתמקדות בעיקר בשכר בסיס ובהוצאות תפעול.
בחישוב גס, אילו 50 אלף מילואימניקים היו מוחלפים בחיילים חרדים – המדינה הייתה יכולה לחסוך יותר ממיליארד שקל בחודש
מחקר של משרד האוצר הצביע על כך שהעלות הכלכלית הכוללת למשק, בשל הנטל המוגבר על משרתי המילואים, גבוהה ב־21 אלף שקל בחודש לכל גבר משרת מילואים לעומת חייל בסדיר.
נכון לעכשיו, אין נתונים רשמיים על מספר משרתי המילואים שגויסו בפועל מתוך 450 אלף צווי הגיוס שאושרו. עם זאת, בחישוב גס, אילו 50 אלף מילואימניקים היו מוחלפים בחיילי סדיר חרדים – המדינה הייתה יכולה לחסוך יותר ממיליארד שקלים בחודש.
לפי מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שהוכן השנה, כ־80 אלף חרדים מחזיקים כיום בדחיית שירות. פחות מ־3% מהם מתגייסים מדי שנה. מדובר בפוטנציאל חיסכון אדיר למדינה בעת מלחמה – מיליארדי שקלים בשנה – שנמצא במרחק החלטה אחת בלבד.
המצב כיום, לעומת זאת, מוגדר כפארסה של ממש. ההערכה היא שההוצאה הביטחונית צפויה לחרוג ביותר מ־15 מיליארד שקל מעבר לתכנון המקורי, ובראש החריגה – עלויות מימון המילואימניקים. משמעות הדבר היא שתקציב 2025, שאושר רק לפני כחודשיים, כבר אינו רלוונטי.
לו הממשלה הייתה פועלת לגיוס חרדים כבר ב־8 באוקטובר, לצה"ל היו יותר מ־600 ימים להקים תשתית מתאימה, להכשיר את המתגייסים ולשבץ אותם למשימות קרביות כבר בסבב הנוכחי
זו הפעם הרביעית מאז פרוץ המלחמה שתקציב המאושר על ידי הממשלה הופך ללא רלוונטי. באוצר מתפללים כעת שהתחזיות האופטימיות שלהם יתממשו, והגידול הצפוי בהכנסות המדינה השנה יכסה את הגירעון הענק שנפער בתקציב. רק כך ניתן יהיה להימנע מקיצוצים נוספים במשרדי הממשלה – לא כולל כמובן משרדים מיותרים, למי שדואג.
ועד שנס ההכנסות יתממש, אם בכלל, הממשלה הפעם לא תוכל לגלגל את האחריות. בתחילת המלחמה עוד נטען כי גם אילו החרדים היו מתגייסים – לא היה בכך כדי להקל על העומס במערך המילואים, בשל זמן ההכשרה, הקליטה וההסתגלות. הטענה הזו כבר לא תקפה.
לו הממשלה הייתה פועלת לגיוס חרדים כבר ב־8 באוקטובר, לצה"ל היו יותר מ־600 ימים להקים תשתית מתאימה, להכשיר את המתגייסים ולשבץ אותם למשימות קרביות כבר בסבב הנוכחי.
לצה"ל יש ניסיון בעמידה במשימות מורכבות בהרבה, בזמן קצר יותר. גם הטענה שלפיה מדובר בלוח זמנים לא ריאלי אינה עומדת במבחן – הממשלה לא נדרשה לחוקק חוק חדש, אלא רק ליישם את הקיים.
הסאגה הזו ממחישה שגיוס חרדים איננו רק עניין של שוויון בנטל, אלא הכרח פיסקלי קריטי למדינה, במיוחד בתקופה של צרכים ביטחוניים גוברים ותקציבים לאומיים מוגבלים
כל זה היה יכול למנוע את הצורך בגיוס נוסף של מילואימניקים, בסבב המי יודע כמה שלהם. מהלך כזה אולי לא היה הופך את תקציב 2025 לרלוונטי, אך היה מפחית במידה ניכרת את החריגה ממנו.
הסאגה הזו ממחישה שגיוס חרדים איננו רק עניין של שוויון בנטל, אלא הכרח פיסקלי קריטי למדינה, במיוחד בתקופה של צרכים ביטחוניים גוברים ותקציבים לאומיים מוגבלים. חיסכון משמעותי שכזה יכול היה להיות מופנה לשירותים ציבוריים חיוניים, לחיזוק מערך ההגנה, או להפחתת החוב הלאומי.
במקום כל אלה – מה שנותר הוא מינוס תקציבי עמוק ואי־שוויון שזועק לשמיים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם