לפני מספר חודשים נסעתי לבקר אצל הרוקח דני סיבוני מבית המרקחת שבמושבה הקטנה. דני סיבוני ידוע בהיותו מסוגל לרקוח – או לפחות לנפק ללא מרשם – את הגלולה הקסומה היודעת להפוך כל אקדח לתותח.

הזמנים הם זמנים קשים, אמנם, אבל לא בכל דבר ולא בכל פרט מצוי הקושי הזה, במיוחד בגילי המתקדם, על כן החלטתי שסיבוני שווה ביקור.

הכול היה מתוכנן לפרטי הפרטים הקטנים. הייתי אמור להגיע בחשאי עד למרכז המושבה, להיכנס בלי שאיש יבחין בי מתגנב פנימה, ולרכוש בעילום שם את הגלולה.

כמו הרבה תוכניות מוצלחות, גם זו התחרבנה.

הכול היה מתוכנן לפרטי הפרטים הקטנים. הייתי אמור להגיע בחשאי עד למרכז המושבה, להיכנס בלי שאיש יבחין בי מתגנב פנימה, ולרכוש בעילום שם את הגלולה. כמו הרבה תוכניות מוצלחות, גם זו התחרבנה

ברגע שפתחתי את הדלת, פעמון נסתר השמיע מאי שם צליל "גלינג-גלינג" רם, ואני מצאתי עצמי מול הרוקח, אשתו, ושתי אימהות צעירות עם עגלות ילדים שבהן תינוקות, ועם ילד וילדה תלויים לזו ולזו על שולי שמלותיהן.

נצמדתי למדפים וניסיתי להיראות אקמול, אבל עינו החדה של הרוקח סיבוני כבר קלטה אותי.

"ומה בשבילך, ידידי?" הוא שאל.

"זה בעניין חבר שלי", אמרתי בקול ענות חלושה, "יש אפשרות להתייעץ איתך בצד?"

שתי האימהות הצעירות החליפו גיחוך קל והעלו סומק על לחייהן.

אמרתי לכם פעם שאימהות צעירות לילדים קטנים הן הדבר הכי לא סקסי בעיניי? תמיד תלויה מעליהן איזו עננה כבדה של עייפות ולאות דוויה, וכמו טירון בצבא, גם הן נותנות לך את ההרגשה שאם רק תניח אותן על טרשים, קוצים, ערמת קיטבגים או על המיטה, הן מיד תעלינה קול נחרה קלה ותישַנה למשך נצח קטן.

גידלתי חמישה ילדים – האמינו לי שאני יודע.

אבל אני, יש לציין, נקטתי בגישה שאומרת: חכה בסבלנות, עד שהזמן יבשיל.

ואכן כך היה: הילדים גדלו וסיימו את הגן, ואחר כך את בית הספר היסודי והתיכון והצבא, וזכו כל אחד מהם לדירה משלו בקיבוץ שהפך למושב, והלכו להתגורר בביתם, ויום אחד חניה ואני מצאנו את עצמנו בבית לגמרי לבד.

נקטתי בגישה: חכה בסבלנות עד שהזמן יבשיל. ואכן הילדים גדלו וסיימו את הגן, ואז את היסודי והתיכון והצבא, וזכו לדירות משלהם בקיבוץ שהפך למושב, ויום אחד חניה ואני מצאנו את עצמנו בבית לגמרי לבד

בשלב הזה כבר לא כל כך זכרתי לְמה חיכיתי כל הזמן, שהרי גם הזיכרון עם השנים נעשה מעומעם.

ואז סיפר לי מישהו על הגלולה.

"היא לא רק עובדת כמו המשאבות האלו שמנפחים בהן מזרן ים", אמר לי מכר ותיק, "היא גם מזכירה לך למה אתה צריך את הנפיחוּת", עיניו נצצו. "היא לא זולה, אבל שווה כל גרוש".

ראיתי את עצמי יושב מול ד"ר אירנה בסניף הכללית בעיירה הסמוכה, מסביר לה שאני צריך מרשם למשאבה כדי לנפח את מזרן הים, ונעשה לי לא נעים, אבל מכרִי הוותיק אמר: "אתה לא צריך את כל השטויות האלה. לך לרוקח סיבוני, הוא כבר ידאג לך ללא מרשם. רק תגיד שיוסי שלח אותך".

וכך מצאתי את עצמי בבית המרקחת הקטן שבמושבה.

"אני בעניין התותח", אמרתי לדני סיבוני בלחישה מעל הדלפק הצדדי, לשם פרשנו שנינו למען הדיסקרטיות. האימהות הצעירות עשו אוזנן כאפרכסת גדולה.

כשראיתי שהוא עדיין לא קלט, אמרתי: "הגלולה שתהפוך את האקדח לתותח, אתה יודע. הגלולה שתנפח את מזרן הים, נו".

"אה", אמר סיבוני ונשם לרווחה, "אתה בעניין הגלולה".

"לא צריך לצעוק בקול רם כל כך", אמרתי בלחש, "כן, אני בדיוק בעניין הזה".

"זו פעם ראשונה?" סיבוני שאל.

"אהה".

"אז אולי תעדיף להתחיל עם משהו מהטבע?" חקר סיבוני, "משהו טבעי?"

שאלתי במה מדובר. טבעי תמיד נשמע לי בריא. גם את הירקות והפירות שלי אני קונה רק אצל מי שהבטיחו לי שהם רוססו בזרחן אורגני, כי קראתי שאורגני זה מאוד בריא.

סיבוני הראה לי בקבוק פלסטיק שקוף בגודל כוס שתייה, מלא בגלולות.

"את הגלולות האלה מייצרים מעשבים שנקטפים באזור האמזונס", סיבוני אמר. "אתה לוקח שלוש ביום, ותוך שלושה שבועות אתה מרגיש באפקט. מכאן והלאה אתה לוקח אותן בקביעות וההשפעה שלהן תמידית".

"את הגלולות האלה מייצרים מעשבים שנקטפים באזור האמזונס", סיבוני אמר. "אתה לוקח שלוש ביום, ותוך שלושה שבועות אתה מרגיש באפקט. מכאן והלאה אתה לוקח אותן בקביעות וההשפעה שלהן תמידית"

עשבים מהאמזונס נשמע לי משהו בריא וטבעי. החבר'ה האלה שם מסתובבים כל היום ערומים ונהנים מהחיים, לא?

ראיתי את זה פעם באיזה סרט עלילתי צרפתי. הבחורות שם נראו בכלל לא רע, לבושות ביקיני סקסי מעלי-חסה או משהו ודוברות ג'יבריש של ילידים במבטא צרפתי.

"עשבים מהאמזונס זה בדיוק מה שאני צריך", אמרתי לסיבוני, "אני אקח שני בקבוקים".

בדרך הביתה עצרתי וקניתי בקבוק מים מינרליים. שלושה שבועות נראו לי המון זמן לחכות. עד שהגעתי הביתה, חצי בקבוק כבר היה ריק.

באמצע הלילה מצאתי עצמי ער פתאום. בלב המיטה ראיתי משהו שנראה כמו אוהל הודי, אוהל שכמותו לא ראיתי מאז הצבא. ניסיונות להשטיח את התורן גרמו לו לקפוץ חזרה. התחלתי לשחק נחום-תקום, רק בגלל הידיעה שאני יכול.

אם אלו העשבים שיש להם שם באמזונס, חשבתי, לא פלא שהם כל הזמן מתרוצצים ערומים. הם צריכים להיות כל הזמן מוכנים. אילו חייתי שם הייתי תוקע יתד בקרקע, קושר את עצמי עם חבל ליתד, ויוצא כל שעות היום למרעה.

חניה נחרה קלות, ונחרותיה נשמעו לי הכי סקסיות שבעולם. ניסיתי להעיר אותה, אבל היא התהפכה אל הצד השני. שכבתי שם בחשכה עם אוהל הודי מונח על התורן, וניסיתי למצוא פתרון. ראיתי שככה אני לא יכול לחזור לישון.

בסופו של דבר נאלצתי לנקוט יד קשה.

לא ארחיב על זה את הדיבור, אבל אומר זאת כך: אילו הייתי טרומפלדור, הייתה לי באותו לילה בעיה.

*  *  *

"תשמע", אמרתי ליוסי ידידי למחרת היום, "איזה דבר זה – לא ייאמן. כל היום אני הולך כפוף, כי אתה יודע – לא נעים. הבליטה והכל".

"מה לקחת?" יוסי שאל, "את החומה או את הכחולה?"

"את אלה מהעשבים של האמזונס", אמרתי, "הגלולות מהטבע".

"אה, עזוב," אמר יוסי. "אלו לא שוות כלום. כל האפקט שלהן פסיכולוגי בלבד".

ברגע שהוא אמר את זה נעלם כל האפקט והאוויר יצא מהבלון. קיללתי אותו בשקט. למה הוא מתערב בדברים לא לו?

"מה לקחת? את החומה או הכחולה?" "את אלה מהעשבים של האמזונס", אמרתי, "הגלולות מהטבע". "אה, עזוב", אמר יוסי, "אלו לא שוות כלום. האפקט שלהן פסיכולוגי בלבד". ברגע שאמר את זה נעלם האפקט

נסעתי שוב לסיבוני במושבה הקטנה.

"הפעם אני מבקש את הגלולה המקצוענית", אמרתי, והוא הושיט לי קופסת קרטון קטנה ובה ארבע גלולות בצבע תכלת.

ספרתי שוב כדי לוודא שלא טעיתי – ארבע גלולות. ממתי הסקס נכנס למוצרים בקיצוב?

רק כשהוא אמר לי את המחיר הבנתי את פשר הכמות הקטנה. והבנתי גם שמעכשיו נעשה תמיד סקס בשלישייה: אשתי ואני ומנהל הבנק שלנו, שגם אם לא יהיה איתנו ממש במיטה, רוחו תרחף מעלינו בכל כניסה ויציאה, רושמת אוברדרפט בפנקס קטן.

"ואם לקחתי את הגלולה ומתברר שלאשתי היה יום כביסה, אתה יודע? לא בא לה?"

"אז הלכו שבעים שקלים", סיבוני אמר, "לא נורא, בהתחשב בקסמים שהיא מחוללת".

עשיתי חשבון שבשבעים שקלים כפול ארבע אני יכול להזמין את צ'יקו ודיקו בכבודם ובעצמם לחולל קסמים במיטה שלי. בסך הכול רציתי לטעום מהכיף של להיות שוב בן שמונה-עשרה, לפחות במובן הזה, אבל לקחת משכנתה כדי לממן את זה?

"אני צריך לחשוב על זה", אמרתי לרוקח סיבוני. הוא משך בכתפיו ונפרדנו כידידים.

כשנכנסתי הביתה חניה ישבה על הספה. "איזה יום היה לי, שלא תדע", היא אמרה. "אני הולכת לישון".

"הנה", חשבתי, "הרגע חסכתי שבעים שקלים".