המחשבה לנקום במי שפגע בנו נראית כמעט טבעית, מוצדקת, אולי אפילו מוסרית. "עין תחת עין" משדר הוגנות, שוויון, צדק. אבל מה אם הדחף הזה לא נובע מתודעה מוסרית אלא מהצורך הפחות מרשים שלנו להרגיש טוב – גם במחיר של כאב לאחרים, ולעיתים, גם לעצמנו?

מחקרים מהשנים האחרונות מגלים, שנקמה מפעילה את אותם אזורים במוח שאחראים על תגמול ועונג – כן, ממש כמו סמים והימורים. במילים פשוטות, המוח שלנו מתייחס לנקמה כמו לפרס: משהו ש"שווה" להשיג.

מחקרים מהשנים האחרונות מגלים, שנקמה מפעילה את אותם אזורים במוח שאחראים על תגמול ועונג – כן, ממש כמו סמים והימורים. במילים פשוטות, המוח שלנו מתייחס לנקמה כמו לפרס: משהו ש"שווה" להשיג

אלא שכמו עם כל התמכרות, ההנאה רגעית – והנזק, מתמשך. הפוסט הזה נכתב בהשראת פרק בפודקאסט Hidden Brain שעוסק בדיוק בזה. המלצה: שמרו לשמיעה בפקק של יום ראשון בבוקר. עדיף מסמים.

אחת מנקודות הפתיחה של הפרק היא מחקר שווייצרי, שבדק מדוע אנשים מוכנים לעיתים להעניש אחרים – גם כשזה עולה להם ביוקר. החוקרים כינו זאת "ענישה אלטרואיסטית": תגובה לפגיעה או חוסר הוגנות, ללא תועלת אישית.

המשתתפים שיחקו במשחק בו יכלו להעניש שחקנים שהתנהגו באופן לא הוגן, וכל הזמן הזה – המוח שלהם נסרק. התוצאות: בזמן הענישה הופעל הסטריאטום האחורי – אותו אזור שפעיל גם כשאנחנו מקבלים פרס, אוכלים שוקולד, או בוהים באפליקציית קניות באחת בלילה. וככל שהאזור הזה פעל חזק יותר – כך גבר הרצון להעניש, גם במחיר אישי. כלומר, המוח פשוט נהנה מהנקמה. החוקרים מסיקים: לעיתים אנחנו פוגעים באחרים גם כשזה פוגע בנו, כי התחושה שהחזרנו – מתגמלת, מספקת, ממכרת.

מחקר אחר בדק מה קורה כשאנחנו חשים מושפלים. למה העלבון גורם לנו להגיב באגרוף ולא בשיחה? החוקרים מצאו שאצל רבים, תחושת העלבון מפעילה את גרעין האקומבנס – אזור שקשור לעונג והתמכרות. ככל שהפעלתו גברה, כך עלתה הנטייה לתגובה תוקפנית. כמו עם קוקאין, גם כאן יש הקלה רגעית, ואחר כך – חרטה, או לפחות דו"ח מהמשטרה. מעניין במיוחד: כאשר אזורים הקשורים לשליטה עצמית ושיקול דעת היו פחות פעילים – הסיכוי לתגובה אלימה עלה. כלומר, נקמה היא רגש, לא תוצאה של חשיבה רציונלית. וכמו בכל התמכרות, הדרך החוצה מתחילה בזיהוי, הכרה, ובנשימה עמוקה.

משתתפי המחקר שיחקו במשחק בו יכלו להעניש שחקנים שהתנהגו באופן לא הוגן, ובזמן הזה מוחם נסרק. התוצאות: בזמן הענישה הופעל הסטריאטום האחורי – הפעיל גם כשאנו מקבלים פרס או אוכלים שוקולד

הנקמה אינה מוגבלת ליחידים. היא מדבקת. היא הופכת לאידיאולוגיה, לדת אזרחית, למצע בחירות. ההיסטוריה עמוסה בדוגמאות של נקמה קולקטיבית. למשל, מלחמת העולם השנייה. היסטוריונים רבים טוענים שהיא החלה בפצע של השפלת גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובנאומיו הראשונים של אדולף היטלר – שהציע לא חזון אלא חשבון. את גרמניה הוא לא ניסה להרים – אלא "לנקות" מעלבון.

וגם יוזף סטלין, שאמר ש"ההנאה הגדולה ביותר היא לתכנן נקמה ולהוציא אותה לפועל", או מאו דזה-דונג, שתיאר את האלימות שהפעיל כלפי בעלי הקרקעות כ"תחושת אקסטזה" – כולם פעלו מתוך דפוס דומה: תחושת עוול, אמיתית או מדומיינת, שמובילה לרצון לשרוף את העולם. נקמה, כך מתברר, היא לא רק שאלה של מוסר – אלא של מבנה מוחי שמזמין צרות.

ומה בימינו? הביטו בעזה, הביטו באוקראינה. לא חסרות שם תלונות היסטוריות, תחושות עלבון, והבטחות לנקמה. כל צד רואה את עצמו כקורבן, והתגובה שלו – מוצגת כהכרח. כך נוצרת לולאה סגורה של כאב, תסכול, והסלמה אינסופית. אף אחד לא נולד רשע – רק מתמכר לצד האפל.

בישראל, הדינמיקה הזו מקבלת ביטוי בוטה במיוחד. בימין הקיצוני, ההתמכרות לנקמה הפכה לדלק פוליטי. "צריך למחוק את עזה", אמר ח"כ צבי סוכות. "אין חפים מפשע בעזה", הוסיפה ח"כ לימור סון הר-מלך. אלו אינם רק ביטויים קיצוניים – אלו ביטויים נהנתניים. הם לא מדברים על צדק – אלא על ההנאה שבהרס.

הנקמה אינה מוגבלת ליחידים. היא מדבקת. היא הופכת לאידיאולוגיה, לדת אזרחית, למצע בחירות. ההיסטוריה עמוסה בדוגמאות של נקמה קולקטיבית. בימין הקיצוני בישראל ההתמכרות לנקמה הפכה לדלק פוליטי

על פעולות "תג מחיר" בשטחי יהודה ושומרון אין מה להכביר, אלו פעולות המחוברות לרגשות הנקמה האפלים ביותר שלנו ומציגות התמכרות ברורה לאלימות.

ולא רק במלחמות. גם במאבק הפנים ישראלי. אחרי ההכרזה על הרפורמה המשפטית של יריב לוין, שמעתי שוב ושוב טיעונים כמו "צריך לנקום בבג"ץ בגלל ההתנתקות". באחד החוגים שאליהם הוזמנתי, ביקשו ממני "להבין את הרגש נגד הרשות השופטת". הבנתי – רגש של נקמה. בוער. לא תמיד מנומק.

וגם במחנה שלי, השמאל, לא חסרות פנטזיות נקמה. בואו נודה בזה: חלק לא קטן מהמחאה נגד בנימין נתניהו מונע מרגש נקמני. בעוד שבועיים עתיד בנו של ראש הממשלה להתחתן, ויש מי שמתכנן לשבש את האירוע. זו לא מחאה – זו נקמה בגרסה טבעונית.

ומנגד – הסליחה. אותה תכונה שנראית לנו כאילו נלקחה מספרי ילדים מצוירים, מתגלה במחקרים כאחד התהליכים המרשימים של המוח. כשאנחנו אפילו רק מדמיינים סליחה – קליפת המוח הקדם-מצחית נכנסת לפעולה, אזורי הדחף וההתמכרות נרגעים, ואנחנו חווים תחושת הקלה ושליטה. גם אם לא סלחנו בפועל – עצם המחשבה על סליחה כבר מתחילה "לכבות" את מעגלי ההתמכרות. סליחה, במובן הזה, איננה שכחה – אלא שחרור.

אחד המקרים יוצאי הדופן של סליחה קולקטיבית התרחש ברואנדה לאחר רצח העם הנורא של 1994, שבו נרצחו כ־800,000 בני אדם בתוך מאה ימים. בניגוד לציפיות, המדינה בחרה לא בנקמה – אלא בוועדות פיוס קהילתיות, בהן התייצבו הרוצחים בפני קורבנותיהם, הודו, התנפלו בדמעות – וביקשו מחילה. מפתיע? כן. אבל זה עבד. רואנדה לא רק שלא התמוטטה – היא הפכה בתוך עשור לדוגמה עולמית ליציבות. לא בזכות שכחה – אלא בזכות בחירה שלא להיאחז בכעס.

ומנגד – הסליחה. תכונה שנראית ילדותית, מתגלה במחקרים כאחד התהליכים המרשימים של המוח. גם אם רק מדמיינים סליחה – אזורי הדחף וההתמכרות במוח נרגעים ונחווית תחושת הקלה ושליטה

והיום, כשקולות הנקמה משתלטים שוב – אצל ולדימיר פוטין, בחמאס, וגם אצלנו – אולי הגיע הזמן לשאול: האם נמשיך להתמכר לפנטזיה של עונג רגעי, או נבחר במסלול אחר – כזה שמוביל לריפוי? הסליחה, כך מתברר, אינה חולשה. היא פעולה של חוזק, של שליטה, של החלטה מודעת להבריא.

נקמה ממכרת. סליחה משחררת. הבחירה בידינו – וגם המחיר.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.