גנץ נאמן לממלכה כפי שהיא באמת, לא כפי שהיה רוצה שתהיה

יו"ר המחנה הממלכתי, ח"כ בני גנץ, בישיבת סיעה בכנסת, 26 במאי 2025 (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)
נועם רבקין פנטון/פלאש90
יו"ר המחנה הממלכתי, ח"כ בני גנץ, בישיבת סיעה בכנסת, 26 במאי 2025

נאומו של בני גנץ לאחרונה (ב-29 במאי), בכנס השנתי של קרן ברל כצנלסון לא היה רק עוד הופעה פוליטית. זה היה רגע נדיר של אותנטיות, כך לפחות נדמה, שבו פוליטיקאי בכיר עמד מול קהל שלא רצה להקשיב, והגן – לא על עמדותיו – אלא על עצם הרעיון של אחריות לאומית, של שותפות בגורל, של מדינה אחת שאינה שבטית, גם כשהשבטים צורחים.

מי שציפה לשואו של בחירות קיבל דווקא שיעור באזרחות. בתפיסה דמוקרטית אמיתית הרואה בכל חלקי העם בעלי זכות הצבעה שווה. בליברליזם אמיתי שאולי לא מוכרח להסכים, אבל מוכרח להקשיב, לכולם.

מי שציפה לשואו של בחירות קיבל דווקא שיעור באזרחות. בתפיסה דמוקרטית אמיתית הרואה בכל חלקי העם בעלי זכות הצבעה שווה. בליברליזם אמיתי שאולי לא מוכרח להסכים, אבל מוכרח להקשיב, לכולם

מי שבא לצעוק על גנץ ש"הלך עם ביבי", קיבל מונולוג של כאב – אישי וממלכתי גם יחד. "אל תגיד לי הלכת עם ביבי… צעקת? אז תקשיב", ענה גנץ באותו רגע טעון. הייתה שם מגננה, אך לא הייתה התנשאות. עמד שם מנהיג שלא בורח מלתת תשובות לקהל בוחריו בגובה העיניים, מתוך הבנה עמוקה של האחריות המונחת על כתפיו, גם כשהיא לא נעימה, גם כשהיא שנויה במחלוקת.

גנץ לא ביקש אהדה. הוא לא ניסה להיות אהוב. להפך – הוא נעמד מול קהל שברובו איבד בו אמון, והסביר מדוע עשה את מה שעשה. מדוע נכנס לממשלות אחדות עם בנימין נתניהו, מדוע הצטרף לממשלת חירום אחרי 7 באוקטובר, ומדוע הוא סבור שגם אם תהיה אפשרות פוליטית להקים "ממשלת שינוי 2.0", לא בטוח שצריך לעשות את זה.

זו הייתה, אולי יותר מכל, הצהרה של מי שנאמן – לא לממלכה כפי שהוא היה רוצה שתהיה – אלא לממלכה כפי שהיא. גנץ לא דיבר על אוטופיה. הוא דיבר על ריאליה. על אחריות במציאות הישראלית הטעונה, על האתגר לשמור על הרקמה הדקה שמחברת בין ימין לשמאל, בין חילונים לדתיים, בין הקורבן לשותף.

כשהוא מספר על נגה שחזרה מהשבי – ונזכר בבתו שגם שמה נגה – מבינים שמדובר במנהיג שלפחות למראית עין (לעולם לא יהיה לי אמון מוחלט בפוליטיקאים) לא משחק שחמט פוליטי אלא רואה מול עיניו את הבנות, האימהות, והאחים שלנו. "שב בבית ותלחם בביבי?" הוא שואל, ומשיב לעצמו: "לא. אני אלך להציל את המדינה כי זה מה שצריך לעשות".

גנץ לא דיבר על אוטופיה. הוא דיבר על ריאליה. על אחריות במציאות הישראלית הטעונה, על האתגר לשמור על הרקמה הדקה שמחברת בין ימין לשמאל, בין חילונים לדתיים, בין הקורבן לשותף

בשיח שבו כל צד עסוק בהאשמה הדדית, גנץ מדבר על סכנת ההקצנה. על כך שממשלה שתורכב מ-61 מנדטים של צד אחד בלבד, תוביל בהכרח להתפרצות אלימה מהצד השני. ואז – לדבריו – לא רק שהמחאה הנוכחית תיראה כמו טיול שנתי, אלא שאיתמר בן גביר עשוי להכפיל את כוחו. לא איום – אלא אבחנה. לא תעמולה – אלא ניתוח מפוכח.

זאת אולי אחת התכונות הנדירות ביותר בפוליטיקה הישראלית: גנץ לא מציע חלומות, אלא אחריות. לא חזיונות, אלא משמעת. לא אג'נדה פרוגרסיבית או שמרנית – אלא חתירה לשותפות, גם כשהיא מורכבת. ובכך, ייתכן שהוא הפך לאדם האחרון במערכת הפוליטית שנאמן עדיין לרעיון של "המדינה", של דמוקרטיה שהיא לא חד-צדדית ושל ליברליזם אמיתי – לא כאמצעי לקידום עצמי, אלא כערך.

הוא אפילו לא מבקש שתסכימו אתו. הוא רק מבקש שתתנו לו לדבר. ושם, מול קהל שהרבה ממנו רואה בו בוגד, הוא בחר לעמוד ולספק תשובות. לא לברוח. זהו לא כישרון רטורי, זו עמידה עקרונית. הוא היה ברחובות, נאבק למען מערכת המשפט, ונשאר לעשות את הדבר הנכון גם כשהקהל שינה את דעתו. לא קל, לא פופולרי – אבל ממלכתי.

יתכן שגנץ לא יכבוש את פסגת הפוליטיקה הישראלית. יתכן שלא יקבל שוב את אמון רוב הציבור. אבל אולי – רק אולי – ההיסטוריה תזכור אותו כמי שלא ברח מהחובה גם כשהיא לא זיכתה אותו במחיאות כפיים.

בזמן שכולם נלחמים על הממלכה כפי שהם רוצים שתהיה – גנץ, כך לפחות לפי דבריו, נשאר להילחם עליה כפי שהיא. כי מישהו חייב.

יתכן שגנץ לא יכבוש את פסגת הפוליטיקה הישראלית. יתכן שלא יקבל שוב את אמון רוב הציבור. אבל אולי – רק אולי – ההיסטוריה תזכור אותו כמי שלא ברח מהחובה גם כשהיא לא זיכתה אותו במחיאות כפיים

ועל עצם קיום העמדה הזו בשיח הציבורי – גם אם המניעים שלה הם פוליטיים: על עצם ההכרה בקולו הדמוקרטי של הדתי-לאומי, על הליברליזם האמיתי המוכן להקשיב ולהכיר גם בכאבם של אנשים שהם לא אני, ועל ההתנגדות לסתימת פיות באמצעות דמוניזציה – מגיע לו כפיים.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
4
אם אתהכותב דברים חיוביים כאלה על נוכל, רמאי, אינטרסנט, דביל, אדם שהוליך שולל בשקריו שני מיליון בוחרים והוסיף חטא על פשע פעם ועוד פעם, אינך אלא או טיפש מדופלם או נוכל לכל דבר ועניין. התו... המשך קריאה

אם אתהכותב דברים חיוביים כאלה על נוכל, רמאי, אינטרסנט, דביל, אדם שהוליך שולל בשקריו שני מיליון בוחרים והוסיף חטא על פשע פעם ועוד פעם, אינך אלא או טיפש מדופלם או נוכל לכל דבר ועניין. התואר לבחירתך.
ואם התגובה הזו תוסר בידי המערכת כבלתי הולמת, ברצוני לציין שפרסום דברי תמיכה בנוכל בזוי מהווה פשע בפני עצמו וכפיים לחופש הביטוי.

אם נקבל את הגישה של ממשלה רחבה ככל האפשר - נקבל אותה פוליטיקה הקיימת היום שאינה יכולה להביא לשינוי משמעותי . נדרשות היום החלטות גורליות בנושאי דת ומדינה , שיוויון לכולם וגבולות המד... המשך קריאה

אם נקבל את הגישה של ממשלה רחבה ככל האפשר – נקבל אותה פוליטיקה הקיימת היום שאינה יכולה להביא לשינוי משמעותי . נדרשות היום החלטות גורליות בנושאי דת ומדינה , שיוויון לכולם וגבולות המדינה . קואליציות רחבות לא יתנו פתרון ומה שהיה הוא שיהיה .

עוד 683 מילים ו-4 תגובות
סגירה