הסדרה "החברים והשכנים שלך" (Your Friends and Neighbors) שמשודרת כעת ב-Apple TV מגוללת את סיפורו של אנדרו "קופ" קופר – איש עסקים ממעמד גבוה שפוטר מתפקידו כמנהל קרן גידור. מבעד לסיפור המעניין הסדרה מבטאת ביקורת נוקבת על הקפיטליזם הצרכני.

הקפיטליזם כמבוך ללא מוצא

עם פיטוריו, קופר מתמודד לא רק עם אובדן הכנסה, אלא עם קריסת זהותו. הסדרה ממחישה כיצד הקפיטליזם אינו רק שיטה כלכלית, אלא מערכת טוטלית שכמעט אי-אפשר להיחלץ ממנה.

עם פיטוריו, קופר מתמודד לא רק עם אובדן הכנסה, אלא עם קריסת זהותו. הסדרה ממחישה כיצד הקפיטליזם אינו רק שיטה כלכלית, אלא מערכת טוטלית שכמעט אי-אפשר להיחלץ ממנה

רמת החיים הגבוהה מכתיבה ציפיות של בני המשפחה ומחויבות שלך כלפיה. עליו לממן מערכת תופים יקרה לבנו, לשלם על חוגי טניס שיאפשרו לבתו להתקבל לפרינסטון, ולהעביר "תרומה" לבית הספר כדי להבטיח שלא יסלקו את הילד מבית הספר בשל בעיות התנהגות.

כלומר, הקפיטליזם מבסס מערכת שדורשת תצרוכת אינסופית וכופה זאת עלייך על מנת שתוכל לשמר את זהותך בעינייך, בעיני משפחתך ולנוכח השיפוט של הסביבה בה אתה חי. אי עמידה בציפיות החברתיות מלווה בתחושת כישלון. הקפיטליזם הצרכני עומד בסתירה לגישתו של עמנואל לוינס, לפיו אנושיותו של האדם איננה נמדדת במה שיש לו אלא במה שהינו, ביכולתו לומר "הנני" – הנני הנענה לקריאתו של הזולת.

השבת הקסם לעולם

הסוציולוג מקס ובר טען כי בעולם המודרני אבד הקסם. את תחושת הפליאה החליף ההסבר המדעי. הצרכנות השיבה במובן מסוים את הקסם לעולם, אבל זוהי השבה קצרת טווח, שטחית, נרקיסיסטית וממכרת. התמכרות המקשה על גיבור הסדרה להתנתק ממנו.

הסופר ז'ורז' פרק כתב ספר עצוב בשם "הדברים" על המרוץ האינסופי אחרי כל מה שהחברה הקפיטליסטית מציגה לראווה, כפתרון לשעמום ולחוסר הפשר. הספר מסתיים כאשר הזוג המיואש ממסע הנדודים מתיישב לאכול בקרון המסעדה של הרכבת המחזירה אותו לצרפת:

"המפיות המגוהצות, הסכינים והמזלגות הכבדים, שסמל חברת קרונות השינה חרוט בהם, הצלחות העבות המעוטרות יידמו לפתיחה למשתה מפואר. אבל הארוחה שיגישו להם תהיה, יש להודות, חסרת טעם".

הקפיטליזם מבסס מערכת שדורשת תצרוכת אינסופית וכופה זאת עלייך כדי שתוכל לשמר את זהותך בעינייך, בעיני משפחתך ולנוכח השיפוט של הסביבה בה אתה חי. אי עמידה בציפיות החברתיות מלווה בתחושת כישלון

זהו הניגוד בין האינסוף המדומה של חברת הצריכה לבין הנתינה הלוינסית האינסופית.

שטחיות היחסים

העולם הרגשי נמדד במונחים קפיטליסטיים של כדאיות. כל קשר נבחן על פי קריטריונים של יחסי עלות תועלת. היחסים האישיים הופכים להיות דומים יותר ליחסי חוזה עסקי ומתאפיינים פחות בעומק רגשי. הרגש הופך למוצר וגם אינטימיות מתפקדת תחת חוקי השוק. על שינויים אלה כתבה אווה אילוז בהרחבה בספריה "תרבות הקפיטליזם" ו"אינטימיות קרה".

כאשר קופר מצליח כלכלית, האנשים שואפים לקיים עמו יחסי קרבה. כאשר הוא נכשל מגיעה התרחקות של חלק ניכר מהאנשים, מגיעה הרכילות והשמחה לאיד והנידוי מהקהילה והמועדון החברתי. באחד הקטעים בסרט אומר הגיבור: "בעולם שלנו שום דבר לא אמיתי". בעולם מזויף ושטחי ללא עומק רגשי הדברים הם לעולם לא כפי שהם נראים במבט ראשוני.

חשיבות המשפחה

נקודת העוגן היחידה המציעה אולי תקווה וחריגה מהלוגיקה הקפיטליסטית היא המשפחה. אשתו, אף שעזבה אותו, אוהבת ודואגת לו ובאותה מידה גם ילדיו. קשריו של קופר עם אחותו הסובלת מבעיה נפשית מבטאים חמלה, רוך, דאגה ואהבה. רק האתיקה הלוינסית במובן של הדאגה והאחריות לאחר מצילה אותנו במידה מסוימת מהשטחיות והזיוף.

העולם הרגשי נמדד במונחים קפיטליסטיים של כדאיות. כל קשר נבחן בקריטריונים של יחסי עלות תועלת. היחסים האישיים הופכים דומים יותר ליחסי חוזה עסקי ומתאפיינים פחות בעומק רגשי. הרגש הופך מוצר

האם אפשר לצאת נגד המערכת הקפיטליסטית

הקו העלילתי, שיכול להתפרש כאילוץ כלכלי או כמחאה, מייצג מחאה סימבולית, נטולת אחריות מוסרית, שסופה עלול להיות טרגי. האם ניתן למחות נגד המערכת הקפיטליסטית?

תיאודור אדורנו, מההוגים החשובים של אסכולת פרנקפורט, סבר כי אומנות "חורקת" שפועלת מתוך היגיון אסתטי שאינו מתיישב עם ההיגיון המסחרי תועלתני של הסדר הקפיטליסטי – יכולה לשמש סוג של מחאה. זו אומנות שאינה מתיישבת עם תפיסת העולם הצרכני. אומנות שמציגה סוג של "חריקה" ודיסוננס.

זו אינה אומנות הזחיחות. כפי שאומר הבמאי והמשורר יוסי יזרעאלי: אומנות הזחיחות בתיאטרון היא אומנות שבה הקהל נכנס לאולם עם זהותו העצמית ובמקום שתעורער ותועמק הוא יוצא מהאולם זחוח, עם האישור מהבמה לזהותו ולתמונת עולמו.

האומנות עליה מדברים אדורנו ויזרעאלי אמורה להציג את הסתירות הפנימיות של המערכת הקפיטליסטית, כמו גם של נפש האדם. זו אומנות שבאה להרחיב את קיומנו מעבר לכאן ועכשיו המוכר והידוע.

עם זאת, היציאה נגד המערכת היא קשה. גם יוצרי הסדרה והמשתתפים בהפקתה אמורים להרוויח על מנת לשרוד. יתר על כן, ברגע שהמחאה מצליחה היא עלולה להפוך לסחורה ממנה נהנים היוצרים, השחקנים וחברת ההפקה. המחאה מקבלת חיבוק מהמערכת שנגדה היא יוצאת, כפי שאכן קרה למחאת הפאנק.

אדורנו, מההוגים החשובים של אסכולת פרנקפורט, סבר כי אומנות "חורקת" שפועלת מתוך היגיון אסתטי שאינו מתיישב עם ההיגיון המסחרי תועלתני של הסדר הקפיטליסטי – יכולה לשמש סוג של מחאה

ואולי התשובה היחידה טמונה בחינוך לחשיבה ביקורתית, במסגרתה אדם יבחין בסתירות של המערכת הקפיטליסטית, שהוא בהכרח חלק ממנה. וחשוב מכך, באותם רגעים של חמלה, דאגה  ואנושיות בהם אנו פונים לאחר ואומרים "הנני".

ד״ר אלדד שידלובסקי הוא ראש החוג בפועל לכלכלה ושוק ההון במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.