זו כבר השגרה שלנו – בכל פעם שמתפרסמת ידיעה על רצח, האצבע רצה לטלפון לבדוק – האם מדובר במישהו מהמשפחה? חבר ילדות? שכן? הפחד, החרדה המיידית, האנחה הקלה כשזה "לא מישהו שאנחנו מכירים". עד הפעם הבאה.
בשבוע שעבר זה לא היה מישהו זר. זה פגע קרוב מדי – שוב. סעיד שעבאן בן 29 מלוד, מהנדס, אבא לשני ילדים, השלישי בדרך. יחד איתו נרצח גם עודאי בן 28. ביום שישי שניהם ביקרו בחתונה בכפר קאסם, ולאחר מכן הלכו לאכול במסעדה. שם, מחוץ למסעדה, נורו למוות. סרטונים שרצו ברשתות החברתיות תיעדו את רגעי האימה: צעקות, יריות, אנשים שוכבים על הקרקע, אחרים בורחים תוך כדי סעודה.
הפעם זה לא היה מישהו זר. זה פגע קרוב מדי – שוב. סעיד שעבאן בן 29 מלוד, מהנדס, אבא לשני ילדים, השלישי בדרך. יחד איתו נרצח עודאי בן 28. ביום שישי ביקרו בחתונה בכפר קאסם ואז הלכו למסעדה. שם נורו למוות
סעיד הוא האח השני במשפחתה של חברת ילדותי שנרצח. אחיהם הצעיר יותר, עמאד בן ה-20, ואחיינם מוחמד בן ה-9, נרצחו בדצמבר 2023. משפחה אחת, שני אחים וילד, תוך פחות משנתיים. והמדינה? שותקת.
זו לא המשפחה היחידה. רק בשבוע שעבר נרצחו לפחות ששה קורבנות נוספים, והמספרים ממשיכים לטפס. על פי נתוני יוזמות אברהם, בשנת 2024 נרצחו 230 אזרחים ואזרחיות מהחברה הערבית. והשנה כבר 105. עד שהטור הזה יתפרסם קרוב לוודאי שהמספר יעלה.
אנחנו כבר לא מצפים מהמשטרה שתעשה את עבודתה ותחקור. לא מצפים למעצר, ולא לצדק. התרגלנו לראות עוד לוויות, עוד משפחות שמאבדות את יקיריהן. הייאוש שקט, אבל הוא נמצא בכל מקום – בשיחות בסלון, בארוחות ערב וברשתות. התרגלנו לפחד לצאת מהבית, להזהיר את הילדים "לא להסתבך". השאלה המבעיתה שעולה כמעט בכל בית היא: מי הבא בתור?
בזמן שכולנו עדים לנכבה רועשת, מדממת ואכזרית שמתרחשת בעזה, מתרחשת גם כאן – מתחת לאף – נכבה מסוג אחר. היא אולי לא מצטלמת כמו מלחמה, אבל ההשפעה הרסנית באותה מידה.
מדובר ברציחות מתמשכות והרס שיטתי של החברה הערבית מבפנים, תחושת פחד שמחלחלת לתוך הבתים, כנופיות ממלאות את הוואקום שהממשלה משאירה, וילדים גדלים בתוך מציאות של אימה ואלימות. אלה לא רק מספרים – זו קריסה של מרקם חיים שלם. זוהי נכבה שקטה, סמויה, פנימית ושיטתית. שינוי עמוק שמתחולל עכשיו, לנגד עינינו.
מדובר ברציחות מתמשכות והרס שיטתי של החברה הערבית מבפנים, תחושת פחד שמחלחלת לתוך הבתים, כנופיות ממלאות את הוואקום שהממשלה משאירה, וילדים גדלים בתוך מציאות של אימה ואלימות
העובדה שכל זה מתרחש על רקע הזוועות בעזה רק מחדדת את התחושה שדם פלסטיני – בעזה, בגדה או בתוך גבולות המדינה – כנראה שווה פחות. לנו, גם תעודת הזהות הישראלית לא מעניקה ביטחון.
אני זוכרת את ימי המחאה נגד ההפיכה המשפטית – כששוב ושוב עלתה אותה שאלה: "איפה החברה הערבית?"
עבור רבים מאיתנו, השאלה האמיתית הייתה: איפה הדמוקרטיה הזו כשהדם שלנו נשפך? מדוע שלטון החוק אינו פועל גם עבורנו? על מי ועל מה נקראנו להגן?
אכפת לנו מדמוקרטיה, אבל גם ברור לנו שזו דמוקרטיה שמראש לא נבנתה בשבילנו. דמנו מופקר כבר שנים – עוד מהימים שהמערכת המשפטית עוד נחשבה "עצמאית". כשעשרות מאתנו נרצחים מדי שנה ואף אחד לא נותן את הדין, אנחנו לא צריכים הפיכה כדי להבין שהזכויות שלנו תלויות תמיד ברצונה הטוב של המדינה – ולא בזכויות אדם אוניברסליות, או בהגנות חוקתיות.
הנכבה הפנימית שלנו לא תיעצר עד שהמדינה תכיר באחריותה, לא רק למחדלים, אלא גם לשותפות הפעילה שלה בהפקרה. אי אפשר לנהל שתי מערכות מוסר: אחת ליהודים, ואחת לערבים. אי אפשר לדבר על צדק כשעוצמים עיניים לנוכח שפיכות הדמים הזו.
כמו רוב היהודים, גם אנחנו מיואשים מהממשלה הזו, שמפקירה את כלל אזרחיה ומתכחשת לכל חובותיה. שמבצעת טיהור אתני בעזה, כיבוש וגירוש בגדה, ושרואה בנו, האזרחים הפלסטינים, אויב. אבל האם מי שמבקשים להחליף אותה שונים?
בעיר הולדתי, לוד, קשה להתעלם מהקשר בין ההזנחה המתמשכת של השכונות הערביות לבין התחזקות הכנופיות והאלימות. זו לא תוצאה מקרית ובטח לא תהליך חברתי "טבעי" – אלא תוצר של מדיניות מכוונת, שמזינה את מעגל הדמים הארור הזה. והמדיניות הזו אינה מוגבלת רק ללוד – היא מחלחלת לאט ובשקט אל תוך רקמותיה של כל החברה הפלסטינית בישראל.
כמו רוב היהודים, גם אנו מיואשים מהממשלה הזו, שמפקירה את כלל אזרחיה ומתכחשת לחובותיה. שמבצעת טיהור אתני בעזה, כיבוש וגירוש בגדה, ורואה בנו, האזרחים הפלסטינים, אויב. אבל האם מי שמבקשים להחליפה שונים?
ואתם, האזרחים היהודים, לא יכולים להשתמש בנו רק כמאגר קולות לעת צרה. אנחנו לא רק כלי במשחק הפוליטי הישראלי – גם אנחנו עשויים מבשר ודם, עם שאיפות, חלומות, ומשפחות מדממות. וכעת, הבחירה היא שלכם: להמשיך להסיט את המבט – או להתחיל לראות אותנו באמת. מי שרוצה שותפות אמיתית, חייב לקחת גם אחריות. רק אחריהן תגיע גם התקווה המשותפת.
אמל סעד דראושה היא מנהלת פרויקטים טכנולוגיים ואחראית מידע ופרטיות בתנועת ״זזים - קהילה פועלת״, וסטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה מחקרית באוניברסיטת חיפה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
זו לא חברה פלשתינית זו חברה ערבית .
כל עוד תמשיכו עם הזמר של העם הפלשתיני שאינו קיים. כל עוד תאמרו שזה טיהור אתני ולא מלחמת צדק בעזה ומצידי שימחקו כל הערבים שם מקטן ועד גדול אחרי שהם צוהלים כשרוצחים יהודים ומחלקים בקלאוות על הדרך…..אחרי שתבינו שהתיישבות יהודית ביו"ש אינה כיבוש וגירוש. כי מזמן היו חייבים לגרש שם משפחות של מחבלים…..וכל עוד המזמור הזה ימשך….מצידי אתם אזרחים סוג ד' ולא ב' .
כל התארים האקדמים לא מעניינים.
כשדעתך ודעתו של איימן עודה זהות.
יש הרבה אמת בכתוב, ומאידך כמה דברים: במהומות בשנת 2000 והטענות – הלא מוצדקות בעיניי- על אלימות משטרתית מופרזת- מול אזרחים ישראליים שיצאו באלפים נגד המדינה, ופגעו פיזית באזרחים ותקפו שוטרים יש להזכיר- המשטרה יצאה מהישובים הערביים, וכולם, כולל המנהיגות הערבית- מחאה כפיים- שם נזרעו הזרעים לדעתי, ושם השוטר התחיל לחשוב:" אני אעשה עבודתי ואפוטר, אולי אשב בכלא? שיהרגו אחד את השני", על זה תוסיפו שנים של קיצוצים במשטרה והופ, הגענו. שנית וחשוב יותר: אכן היכן האזרחים הערביים? במקום להיכנס בהמוניהם למשחק הפוליטי בהמוניהם ולהוות לשון מאזניים בכנסת, מה עושים? או לא מצביעים, או מצביעים למפלגות שאין להן שום כוונה להשתתף במשחק הפוליטי, חלקן משנאת המדינה, או מצביעים למקורבים. כך נמסרת המדינה והמשאבים שלה איתה לחרדים ולמתנחלים. ותחשבו על זה.
קורבנות לשמה. תקחו חלק במדינה. תצביעו. תשמרו על החוק. האלימות במגזר הערבי גואה כי הכבוד שלכם כל כך גבוה. במשפחה אחת מישהו נרצח ואז נוקמים בהם, ואז נוקמים בחזרה, ושוב, שוב ושוב. אולי תוותרו על הכבוד ותעצרו את מעגל הדמים הזה? בכל מקום שיש אסלאם יש אלימות. המדינות שלכם לא מתפקדות ואז אתם מתבכיינים, ושאתם במדינות מערביות גם שם אתם מתבכיינים. אולי תקחו אחריות על עצמכם, תיהיו אזרחים שומרי חוק, תעבדו, ותפסיקו לנהוג באלימות כלפי כל מי שחושב אחרת מכם?
אכן נכבה פנימית כפי שציינת.אלא שהאצבע המאשימה שלך ראוי שתפני אל המראה שא. מביטה בה.אתם יודעים מי הרוצחים ולמה ואתם מתחסדים ,לא מלשינים ומבקשים שהמשטרה תתפקד כמו מכשפה מהאגדות שיודעת מי הרוצח.זה לא עובד כך כשחברה רוצה טיפול ראוי שתתן לטיפול את האמצעים אחרת תמשיכו לחיות במדינה נאורה על פי חוקים של תקופת האבן ואף אחד לא יוכל לעסור לכם.זאת הבעייה של הערבים ולא רק כאן
שוב הבכי וההאשמה על כולם, חוץ מהאשמים הראשיים, החברה הערבית והאיסלאם. תעשו חשבון נפש מדוע אתם חברה אלימה ואולי יהיה טוב יותר. לגבי נכבה בעזה, זה אפילו לא שווה התייחסות.
רק תזכרו מי התחיל את ה7.10
המשטרה לא חוקרת או שאין איתה שיתוף פעולה? האם אין זה נכון שכל המצלמות" נקיות" כאשר משטרה נכנסת לעיר ערבית ישראלית/ בדואית? האם אין זה נכון שאף אחד לא מוכן לדבר עם המשטרה האם אין זה נכון שאף פעם אין עדים גם כשהרחוב היה מלא אנשים?
בואו תגבירו את המעורבות בחברה הערבית. בואו דברו עם צעירים עם שותפות ושיתוף פעולה עם משטרה כי היא לטובתך. האם משלמים מיסים כיהודים? האם משלמים דוחות חנייה? רואים משטרה רק כשמשהו נרצח. ולמה זה? שאלה מצויינת.
אמל, אם לא שמת לב, יש כמה בעיות "קטנות" עם השלטון במדינת ישראל כרגע. ההפקרות במגזר הערבי הוא חלק מתמונה גדולה יותר של מאבקי הכוחות בתוך החברה הישראלית, והמאבק הזה הוא לא יהודים נגד ערבים.
תמיד אפשר להאשים את המדינה שמפקירה אתכם כי אתם ערבים, אבל אם תשימי לב, הממשלה הזו מפקירה הרבה אחרים, יהודים, ודואגת רק למגזרים מאוד מסוימים. המאבק כאן הוא דמוקרטיה מערבית, מול דיקטטורה דתית – והמגזר הערבי לא עוזר בכלל!
ערביי ישראל מתבכיינים, ואז כשיש בחירות לא מצביעים, או מצביעים לאותן מפלגות ערביות שדופקות אתכם כבר עשרות שנים – כן אחמד טיבי, אני מסתכל עליך! בכך יש לערביי ישראל חלק משמעותי בהקמת ממשלת הימין מלא מלא שאנחנו נהנים ממנה עכשיו.
ההתנגדות להפיכה המשטרית הייתה ההזדמנות של ערביי ישראל לעמוד לצד אחיהם היהודים ולזכות בחלק לגיטימי של הדמוקרטיה הישראלית – ולשם שינוי זה מאבק שלא דרש לפגוע בפלשתינאים. פיספסתם אותה!
תפסיקו להתבכיין וקחו חלק פעיל במדינת ישראל. הצטרפו להפגנות נגד הממשלה, קיראו להחזרת החטופים, הצטרפו למפלגות הליברליות שיקבלו אתכם בשימחה, התנדבו למשטרה – ובשם כל מה שקדוש, כשיגיעו הבחירות הבאות לכו להצביע! ולא למפלגות הערביות המגזריות והמושחתות.