יותר משלוש שנים דביר מחכה למענה. הוא הספיק לחגוג בינתיים את גיל 12, את בר המצווה, את גיל 14 – והפתרון טרם נמצא. אצל ילד עם מגבלות קשות כמו של דביר, הזמן עובר לעיתים בלי אומר ובעצלתיים. נע משמחה לייאוש, מימים טובים לנפילה או אשפוז בלתי צפוי, מנשיקות וחיבוקים – אמצעי התקשורת הבין־אישי היחיד שלו כמעט – לזעקות "צומי" ושעמום.
שלוש שנים חלפו מאז שעיריית רחובות החליטה, בפתאומיות, לשלוף החוצה את דביר (השם המלא שמור במערכת, א"ה) ממסגרת הצוהריים בא למד, ולהחזיר אותו הביתה מוקדם יותר. לא כי לא מגיע לו, לא כי הוא מתנהג לא יפה חלילה או כי הוא לא רוצה, אלא פשוט כי נגמר להם כוח האדם ואין סייעת.
עניי עירנו קודמים, הצהירה העירייה באופן רשמי, והבהירה גם למשפחה של דביר וגם למועצה המקומית מזכרת בתיה הסמוכה בה דביר מתגורר כי ברגע שכוח האדם פוחת, הם קודם כל מוציאים החוצה את מי שמתגורר מחוץ לעיר. אמרה ופלטה את דביר, אז בן 11, החוצה מהמסגרת.
דביר סובל משורה של מוגבלויות קשות מלידה – ובהן קשיים מוטוריים, ליקויים בדיבור, בעיות שיווי משקל, התעלפויות חוזרות ועוד. אך מעבר לכך, דביר אוהב מאוד את החיים
וכך, ילד הזכאי ליום לימודים ארוך עד השעה 17:00 – ובמקרים מסוימים אף עד 19:00 – מצא את עצמו בכל יום בבית כבר ב־14:00. מרותק לספה בסלון, ללא חברים בני גילו, משועמם עד מאוד, ומכביד על יכולתם של הוריו לצאת לעבודה.
דביר אינו המקרה הראשון או היחיד. אבל ההליך המשפטי הסיזיפי שנדרש כדי להשיג עבורו את המעט המגיע לו כדין – הליך שנמשך בבית המשפט המחוזי בלוד קרוב לחצי שנה והסתיים כמעט בביזיון בית משפט נגד מדינת ישראל – מהווה משל מעולה לטענה שהמדינה מתפרקת מנכסיה הציבוריים, פושטת רגל מוסרית ומפקירה את אזרחיה משלמי המיסים לרוחות השמיים. פתאום כל הדיבורים מהשנתיים האחרונות על "אין מדינה" – מקבלים פנים וכתובת ברורה.
דביר סובל משורה של מוגבלויות קשות מלידה – ובהן קשיים מוטוריים, ליקויים בדיבור, בעיות שיווי משקל, התעלפויות חוזרות ועוד. אך מעבר להיותו נכה קשה במיוחד, דביר אוהב מאוד את החיים. כשהוא מתקשה לדבר, הוא מפריח נשיקות בידו. אין כלב שעובר ברחוב שלא זוכה לתשומת לבו, ואין שכן שלא קורא לו בשמחה מעבר לגדר כשהוא מטייל בעזרת ההליכון או כיסא הגלגלים.
בבית הספר לצרכים מיוחדים הוא מקבל את מרבית הדגשים החסרים לו וגם את ההזדמנות היחידה כמעט לבלות עם חברים בגילו ובמצבו. אולם, מהרגע שהוא מגיע הביתה, כל יציאה כבר הופכת מורכבת ומסוכנת יותר.
שלא במפתיע, כולם הסכימו שדביר ומשפחתו צודקים: המדינה והרשויות המקומיות היו תמימי דעים שלדביר מגיע יום לימודים ארוך. אז למה בכל זאת לא קרה דבר במשך שנתיים וחצי? תהתה השופטת פעם אחר פעם
כשאני פגשתי את דביר לראשונה לפני כשנתיים, הוריו כבר בעצם ויתרו על האפשרות שיקבל את המגיע לו. זאת על אף שבמזכרת בתיה, שבה לא קיימים מוסדות מתאימים לחינוך מיוחד, מייד הודיעו שישלימו את החוסר הכספי ויממנו את עלות הסייעת מתקציבם.
פעם אחר פעם פנינו למשרד הרווחה, זה שלפתחו מוטלת החובה החוקית והמוסרית לדאוג לדביר בשאלה פשוטה: מדוע לא ניתן למצוא סייעת לשלוש שעות ביום? ופעם אחר פעם משרד הרווחה – גם בתגובותיו לתוכנית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל שהתגייסה לסייע – פטר אותנו בוורסיות שונות של "מנסים": אין כוח אדם. אף אחד לא רוצה לעבוד בתחום. למה? מייד נגיע לתשובות.
וכך הסיפור המקומם הזה התגלגל לפתחו של בית המשפט. עורך הדין אסף מסדה התנדב לייצג את דביר פרו בונו בעתירה שהוגשה לפני יותר מחצי שנה לבית המשפט המחוזי בלוד. דביר נכנס לאולם בית המשפט בכיסא הגלגלים שלו, מלווה באימו ובאביו, בדרישה לצדק. גם במקרה הזה הוכח כי בית המשפט – על אף כל הביקורת המופנית כלפיו – הוא המחסום האחרון בפני אנרכיה וחוסר אונים.
שלא במפתיע, כולם הסכימו שדביר ומשפחתו צודקים: המדינה והרשויות המקומיות היו תמימי דעים שלדביר מגיע יום לימודים ארוך. עיריית רחובות הסכימה, מועצה מקומית מזכרת בתיה הסכימה, משרד הרווחה הסכים. אז למה בכל זאת לא קרה דבר במשך שנתיים וחצי? תהתה השופטת פעם אחר פעם.
לא אחת נדמה היה שהשופטת עצמה מתחילה להיות מיואשת, זאת כיוון שגם אחרי שקבעה בפסק דין שעל המדינה לעשות הכול כדי למצוא לדביר סייעת – הפכה ההחלטה לאות מתה בשטח
התקיימו ארבעה דיונים שנמשכו שעות – כשהשניים האחרונים היו תחת איום ממשי שהמדינה תואשם בביזיון בית משפט, ובמקום לשלם לסייעת כנדרש, תשלם רבבות שקלים חזרה לקופתה. לא אחת נדמה היה שהשופטת עצמה מתחילה להיות מיואשת, זאת כיוון שגם אחרי שקבעה בפסק דין שעל המדינה לעשות הכול כדי למצוא לדביר סייעת – הפכה ההחלטה לאות מתה בשטח.
כבר בפסק הדין בתום הדיון הראשון בפברואר הדגישה השופטת יעל טויסטר ישראלי את אוזלת היד של המדינה במציאת פתרון לדביר ולבעיות דומות לשלו. "בהינתן כפי שעלה (בדיון) שמדובר בבעיה ארצית", כתבה, "סבורני כי יש למצוא פתרון גם במסגרת הארצית לבעיית העדר כוח אדם מתאים לטיפול באותם חלקים של האוכלוסייה שזקוקים לטיפול מיוחד ולמרבה הצער לא מקבלים אותו.
"אין המשיבה 1 (המדינה) יכולה להתעלם מכך כי הרשויות המקומיות עליהן מוטלת החובה אינן מצליחות לעמוד בחובתן והן נזקקות לסיוע של המדינה כרגולטור על מנת להסדיר את הנושא ולמצוא פתרון מתאים".
"אני לא מאמינה למה שאני שומעת"
ככל שנקפו החודשים והתרבו הדיונים כך טפח גודלה של המשלחת שהגיעה לייצג את משרד הרווחה בבית המשפט: עוד ועוד פקידות ויועצות משפטיות. בהמשך נדרש המשרד להביא גם את הממונה המחוזית והממונה הארצית על תחום החינוך המיוחד.
התשובות שמסרה המדינה לבית המשפט עוררו את חמתה של השופטת, שהביעה בדיון שנערך במאי תחושה ברורה כי מנסים להוליך אותה שולל
אולם מספרם ההולך ומתעצם של הנוכחות עמד ביחס הפוך ליכולתן לתת תשובות לשאלות הפשוטות ביותר שהוטחו בהן שוב ושוב: מי יטפל בדביר? וכך האולם התמלא בנציגי ציבור שאינם יכולים לדאוג לציבור, ובסך הכול מנסים כל הזמן לשוב הביתה בשלום.
התשובות שמסרה המדינה לבית המשפט עוררו את חמתה של השופטת, שהביעה בדיון שנערך במאי תחושה ברורה כי מנסים להוליך אותה שולל. השופטת ציינה כי המדינה מגלה "אוזלת יד", כלשונה, שכן מעבר לפנייה לשתי חברות כוח אדם קבועות עימן היא עובדת, לא נעשה כל ניסיון לפתור את הבעיה.
"אני רוצה לשמוע באיזה ערוצים נוספים חוץ מחברות כוח האדם, שזה כבר שמעתי מהיום הראשון שאני דנה בתיק הזה, אתם מחפשים", גערה השופטת בנציגת משרד הרווחה שהגיעה לא מוכנה לדיון. "ה'אולי' הזה אני כבר שומעת זמן ממושך. מדצמבר אני שומעת את זה. את יודעת באיזה חודש אנחנו? כבר ביוני עוד מעט. עוד מעט חצי שנה וקדמו להן שנתיים וחצי. האם גבירתי מרוצה מהתפקוד של המשרד שלה בעניין הזה?"
הנציגה המשפטית שהגיעה כדי להגן על פקידי המשרד נראתה מבולבלת: "אני חושבת שאני לא רוצה לענות על השאלה הזאת אם אפשר", ענתה והבטיחה: "אנחנו ממשיכים לנסות".
מתברר כי תקרת השכר לשעה עבור סייעת בשירות הציבורי עומדת על כ־60 שקלים. אלא שכשליש מהסכום הזה מועבר אוטומטית לחברת כוח האדם
השופטת לא הסתפקה בכך והמשיכה לחבוט בנציגות המשרד שהגיע בהרכב מלא אך עם אפס תשובות ממשיות: "אני לא מאמינה למה שאני שומעת […] התשובות האלה הן תשובות לא מספקות, וגבירתי מבינה את זה שזה לא תשובות מספקות. יש ילד, אני ראיתי אותו, שהוא לא מקבל את מה שמגיע לו […] שלוש שנים מי מטפל בו? בגלל שהוא לא צועק פה?"
אך ככל שהדיון התקדם, התברר כי לא רק היעדר יצירתיות עומד מאחורי הגישה המצמצמת של המדינה, אלא גם ההנחיות הנוקשות של הממונה על השכר במשרד האוצר, וכן עקרונות ההפרטה, המחייבים את המדינה להעביר חלק ניכר מהתשלום – שמלכתחילה אינו גבוה – לחברות כוח אדם מתווכות. אותן חברות, כך עולה, אינן מצטיינות בהכרח באיתור מועמדות פוטנציאליות.
מתברר כי תקרת השכר לשעה עבור סייעת בשירות הציבורי – תפקיד שכולל עבודה קשה וחלקה אף פיזית, עם ילדים הסובלים מקשיים מוטוריים ותקשורתיים רבים – עומדת על כ־60 שקלים. אלא שכשליש מהסכום הזה מועבר אוטומטית לחברת כוח האדם שזכתה במכרז המדינה.
בסופו של דבר נותר לסייע או לסייעת שכר זעום של כ־40.5 שקלים לשעה – שכר שאינו גבוה בהרבה משכר המינימום, ובוודאי שאינו אטרקטיבי עבור עובדים בוגרים.
השופטת ניסתה לדלג על המשוכה והציעה להגדיל את סכומי השכר או לוותר על חברות ההשמה כגורם מתווך, אך שוב ושוב נתקלה במחסומים בירוקרטיים שהציבה המדינה
השופטת ניסתה לדלג על המשוכה והציעה להגדיל את סכומי השכר או לוותר על חברות ההשמה כגורם מתווך, אך שוב ושוב נתקלה במחסומים בירוקרטיים שהציבה המדינה – מחסומים המעידים על שיטה מיושנת ומערכות שאינן פועלות מתוך חשיבה יצירתית. כך, למשל, התברר כי אחת המועמדות לתפקיד סייעת, שהתראיינה לתפקיד, העדיפה לעבוד במסגרת חב"ד – שם, משום מה, מצליחים לשלם 50 שקלים לשעה, שהם כ־25% יותר ממה שמציעה המדינה.
מנהלת הרווחה הוותיקה של מזכרת בתיה, גאיה בר־קופל, סיפרה על תחושת הייאוש המתמשכת שמלווה את התהליך, ותיארה כיצד, לקראת פרישתה הצפויה לגמלאות בשבועות הקרובים, לאחר קרוב ל־30 שנה בתפקידי רווחה, היא מתקשה לפעול בתוך מערכת שאינה מתגייסת לטובת העובדים שהיא מנסה לגייס. בית המשפט הביע הערכה לתרומתה ולדחיפה שהעניקה לתהליך, ואף הכיר במאמציה בפסק הדין.
אך משום מה, נציגי משרד הרווחה לא ראו בעין יפה את הכנות הזו, ו"נזפו" במנהלת ממזכרת בתיה בתום הדיון – על שחשפה את הבעיות המתסכלות. כך נראית מדינה שמרימה ידיים: במקום להתמודד עם שיטה בעייתית ולנסות לתקנה, היא מעדיפה שכל הגורמים המעורבים יסגרו שורות ויגנו עליה.
אוזלת ידן של המשיבות גרמה לביזיון בית משפט
הגישה שנקט משרד הרווחה במהלך הדיונים הייתה מתעתעת. בתחילה ניסו נציגיו לטעון כי השכר העלוב המוצע לסייעות אינו הגורם המרכזי לקושי בגיוס עובדים. השופטת לא השתכנעה, ושאלה האם נעשה ניסיון להציע שכר גבוה יותר, והאם נבחנה האפשרות לפנות לוועדת חריגים שתאפשר העסקה ישירה?
"אנחנו נמצאים היום ב(הליך של) ביזיון בית משפט, אני יכולה פשוט לקבוע גבירתי ביזיון בית משפט – כי זה ביזיון בית משפט, מה לעשות, זה לא שום דבר אחר"
כאשר המדינה המשיכה להתחמק ולהתפלפל, השופטת התקוממה: "אנחנו נמצאים היום ב(הליך של) ביזיון בית משפט, אני יכולה פשוט לקבוע גבירתי ביזיון בית משפט – כי זה ביזיון בית משפט, מה לעשות, זה לא שום דבר אחר. ואז תשלמו כל יום לקופת המדינה מה שנקרא מכיס לכיס, מה שבית המשפט יקבע במקום לקחת את הכסף הזה ולהשקיע אותו באמת ולעזור למי שצריך לעזור […] לקיים את החובה שלכם על פי דין.
"אז יש שתי אפשרויות: או שאני אקבע שיש ביזיון ותתחילו לשלם אלפי שקלים בחודש לקופת המדינה. מה יצא לכם מזה או מה יצא לנו מזה – לא הרבה, חוץ מאשר חסרון כיס למשרד הרווחה שבלאו הכי אני מבינה נאבק עם תקציבים שלו, שקשה לו איתם.
"האופציה השנייה היא כמו שכתבתי שתפעילו איזשהו, תקיימו דיון עם כל מי שצריך לקיים ותבינו את ההשלכות שיש למקרה הזה, שילד שנתיים וחצי לא מקבל את מה שמגיע לו על פי דין, תצאו מהמחשבה הרגילה של איך לגייס כוח אדם, ותעשו משהו שלא עשיתם עד היום".
בשבוע שעבר אחרי אין־ספור איומים והתניות הגיע סוף חלקי ופושר לבעיה של דביר: נציגות הרווחה במזכרת בתיה מצאה סייעת שתכסה על השעות האבודות בטיפול זמני מביתו ארבעה ימים בשבוע, לפחות עד סיום שנת הלימודים הנוכחית בסוף אוגוסט (בחינוך המיוחד קיים ליווי עד סוף הקיץ) ומשרד הרווחה מצידו ימשיך לחפש פתרון קבע לשנת הלימודים הבאה.
בשבוע שעבר אחרי אין־ספור איומים והתניות הגיע סוף חלקי ופושר לבעיה של דביר: נציגות הרווחה במזכרת בתיה מצאה סייעת שתכסה על השעות האבודות בטיפול זמני מביתו ארבעה ימים בשבוע
אם המשרד לא יצליח בכך (כפי שלא הצליח במשך שנים), דביר ימשיך לקבל סייעת לשעות הצוהריים מהבית. פתרון חלקי – מכיוון שהרעיון של בית ספר לחינוך מיוחד טמון גם באינטראקציה עם ילדים אחרים הסובלים ממצב דומה.
תם ולא נשלם: השופטת טויסטר ישראלי התקשתה להסתיר את התסכול שכולנו חשנו מהמצב של דביר לאורך כל ימי הדיונים. בשלב מסוים היא הזכירה למדינה כי היא הרגולטור, ולא בית המשפט, וכי אין זה מתפקידה של שופטת "לרדוף" אחרי רשות ציבורית שמתרשלת במחויבויותיה לציבור, תהא הסיבה אשר תהא. השופטת הוסיפה כי עיינה בדוחות ציבוריים רבים המעידים שהבעיה רחבה ומוזנחת זה שנים.
"למרבה הצער – וכפי שבא לידי ביטוי בדיונים שנערכו לאחר מכן – לא עמדו המשיבות בהתחייבותן ולמעשה עד עצם היום הזה לא בא עניינו של העותר לפתרון וכולי תקווה כי ישתנה הדבר", כתבה בפסק הדין. "אוזלת ידן של המשיבות ובעיקר המשיבה 1 (מדינת ישראל), גרמה לכך שהעותר נדרש להגיש בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט […]
"עד למועד זה לא הצליחה המדינה להבהיר מהו אותו קושי מתמשך במציאת סייעת, זולת אוזלת יד שעניינה דחיקת דביר לחושך של החצר האחורית"
"אילו היו המשיבות מקיימות את פסק הדין במועד שנקבל לכך היה מתייתר הצורך בהגשת הבקשה […] סבורני שלאור התנהלות המשיבה 1 (המדינה) מן הראוי לשפות את העותר על ההליך שנאלץ לנקוט בו ושרק בעקבותיו, ככל הנראה, קיימה המדינה את הוראות פסק הדין, וגם זאת רק לאחר שנדרשו שלוש ישיבות בבקשה".
את הדברים סיכם עורך הדין מסדה, שלא שיער לרגע שיידרשו יותר משלוש שנים כדי למצוא שלוש שעות סיוע לילד אחד: "נראה שלא זו בלבד שמדינת ישראל החליטה להתפשט מכל חובותיה, אלא שמי מנציגיה התבלבל, ולדעתו העותר אינו אדם אלא תפוח אדמה – שאינו יכול להתבטא ואינו יכול להגן על עצמו.
"עד למועד זה לא הצליחה המדינה להבהיר מהו אותו קושי מתמשך במציאת סייעת, זולת אוזלת יד שעניינה דחיקת דביר לחושך של החצר האחורית. נראה שהקושי האמיתי הוא משקלו של אותו שק תפוחי אדמה, שהמדינה אינה מצליחה למצוא לו מקום באסם".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם