הפוסט הראשון שכתבתי בזירת הבלוגים של זמן ישראל, ב-2019, נקרא בשם הבא: "הבאת ילדים לעולם עדיין לא מוכרת כמעשה פלילי, וחבל שכך". שם קצת ארוך, אבל מבטא את דעתי, המוכרת לכל מי שבזבז מזמנו בשיחה אתי מתישהו.

לאחרונה גם פרסמתי טור כזה בשבועון הקיבוצים, "זמן קיבוץ". הטור נקרא באותה רוח: "מתי לידה תיחשב למעשה פלילי?" והוא מבטא את דעתי הידועה מזה שנים לכל מי שאיתרע מזלו לסבול ולנהל שיחה אתי.

הדעה הזו גורסת כך: לעולם כזה, כמו שהוא היום וכמו שהוא הולך להיות – אסור להביא ילדים. אני באמת חושב כך. אבל רצה המקרה, או אם לדייק בפרטים: רצו בתי ובן-זוגה לחיים להביא לעולם ילדים, וכך לפני כשלושה חודשים נולדה מיכאלה.

לדעתי הידועה, לעולם כזה, כמו שהוא היום וכמו שהוא הולך להיות – אסור להביא ילדים. אבל רצה המקרה, או: רצו בתי ובן-זוגה לחיים להביא לעולם ילדים, וכך לפני כשלושה חודשים נולדה מיכאלה

עכשיו, שימו לב למה שאני רוצה להבהיר כאן, לפני שאגיד את המשפט שאליו התכוונתי להגיע: אני אדם שכלתן, הרואה עצמו רציונלי במידה רבה, ושוקל את מילותיו בזהירות טרם שיאמר אותן, ולא פעם בוחן את המציאות במבט קר, ומשתדל לשמור על אובייקטיביות זהירה ולא לומר דבר של שטות, ואחרי שהבהרתי את כל זה אני רוצה לומר את הדבר הבא:

מיכאלה היא היצירה המופלאה ביותר שיצר האדם אי-פעם.
דעתי בלבד, כן?

וזוהי דעה אובייקטיבית, כאמור, שאינה נגועה בשום הטיות רגשיות או אחרות, והיא תוצאה של מבט מפוכח על מיכאלה ועל המציאות כולה, וכוללת גם ונובעת גם מהידע שצברתי במהלך שבעים ואחת השנים בהן חייתי, ידע לגבי היצור האנושי בכללו.

וכשאני מביט בה, במיכאלה, ומחזיק אותה ביד, ומריח את ריחה, ורואה את עיניה הזכות והתמימות מביטות בי, ומבטן סוקר אותי בחקרנות רבה ותוהה מי היצור המוזר הזה שאוחז אותה בידיו ומדבר אליה במיני קולות ועל פניו מבט מטופש, אני מבין את הדבר הבא:

אם יש הצדקה כלשהי לכך שכדור הארץ נוצר לפני כארבעה וחצי מיליארד שנה, והתפתחו בו חיים שנעשו למולקולות חלבון מורכבות ומהן לאורגניזמים מורכבים עוד יותר, עד שנוצר האדם, שהתפתח במשך שישה מיליוני שנים למה שהוא היום, ההצדקה היחידה שאני רואה לכך כיום היא זו:

מיכאלה.

אם יש הצדקה כלשהי לכך שכדור הארץ נוצר לפני כארבעה וחצי מיליארד שנה, והתפתחו בו חיים, עד שנוצר האדם, שהתפתח במשך מיליוני שנים למה שהוא היום, ההצדקה היחידה שאני רואה לכך כיום היא זו: מיכאלה

*  *  *

כתבתי פעם שהמוניטין שיצאו לי כמיזנתרופ אינם מוצדקים – אני דווקא אוהב מאוד בני אדם, רק לא בצורת אנשים.

רוצה לומר: אני אוהב בני אדם כרעיון מופשט, או כאוסף של הגיגים, אבל לא כמשהו קונקרטי, מעשי. לא כמשהו שגם הולך על שתי רגליים ועושה דברים ומדבר. כי רוב הדברים שבני האדם עושים הם מעשים מטופשים, ורוב הדברים שבני האדם אומרים הם הבלים.

אני לא מדבר עליכם, כמובן. אתם אומרים רק דברים בעלי-טעם והגיוניים.

אני מדבר על הרוב המוחלט והגדול מבין עשרה מיליארד האנשים החיים על פני הכדור הזה, שהם אוסף יצורים שסיבת קיומם לא-ברורה, המתקיימים על פני כדור הארץ במגמה להביא עליו הרס וחורבן, כמו שהם גם מביאים אותם על עצמם.

גם הקומיקאי האהוב עלי, ג'ורג' קרלין, חשב כך.

הוא עדיין הקומיקאי המוערך והאהוב עליי, קרלין, למרות שכבר מת מזמן. הוא עדיין הקומיקאי האהוב עליי, למרות שמה שנשאר לנו ממנו הוא אוסף סרטונים שלו ביוטיוב, אבל בסרטונים הללו אני יכול לשמוע אותו אומר את הדברים שגם אני חושב.

אז אמנם הוא אומר את מה שגם אני חושב – שזה בעיניי, כמו אצל כולם, המבחן האולטימטיבי לדעת אם אדם הוא אינטליגנט וחכם או לא – אבל הוא אומר את הדברים הללו בהרבה יותר חן ובהרבה יותר כישרון ממני.

וג'ורג' קרלין אמר פעם בריאיון טלוויזיוני: "זה לא שיש לי משהו נגד בני אדם, חלילה! כשאתה מדבר עם אדם יחיד פנים אל פנים אתה יכול לגלות לפעמים שיש בני אדם נחמדים מאוד. הבעיה מתחילה כשמתקבצים שניים מהם ויותר יחד".

הרוב המוחלט והגדול מבין עשרה מיליארד האנשים החיים על פני הכדור הזה, הם אוסף יצורים שסיבת קיומם לא-ברורה, המתקיימים על פני כדור הארץ במגמה להביא עליו ועל עצמם הרס וחורבן

אז אני ממש לא מיזנתרופ  – אני סתם לא סובל בני אדם. ובצדק. אני רואה בנו טעות איומה של האבולוציה, ועד לא מזמן לא מצאתי כל הצדקה לקיומו של המין המתועב הזה על פני האדמה.

לאחרונה, החל מלפני שלושה חודשים אם להיות יותר מדויק, מצאתי הצדקה כזו.

קוראים לה מיכאלה.

*  *  *

כשמיכאלה מחייכת אור השמש נראה עמום לידה, עמום ליד הזוהר של החיוך המאיר את פניה.

הפעם אני יודע ומודה שזו אמירה סובייקטיבית לחלוטין. הפעם אני יודע שאת האור שאני רואה בחיוך של מיכאלה אני חווה מתוכי, אבל אור זוהר כזה לא הכרתי עדיין.

היא מביטה בי במבט עמוק, סקרן, בוחן, ופתאום עולה על פניה חיוך, והדבר היחיד שעולה בדעתי באותו רגע הוא הזריחה של השמש בבוקר – הרגע ההוא שנקרא "הנץ": היה לילה, ופתאום צץ האור ושוטף ומאיר את הכל.

והחזה שלי מתרחב ומתמלא, למרות שברור לי שהלב הוא רק משאבה של דם והאושר שאני חווה ברגע זה הוא במוח ובמערכת ההורמונלית המפרישה אוקסיטוצין בסערה. האוקסיטוצין נקרא גם "הורמון האהבה", ואחת מתכונותיו הידועות היא שהוא משפר את עמידותה של המערכת החיסונית בגוף. על כן ברור לי שכל חיוך כזה מאריך את חיי ומשפר את העמידות שלי בפני מחלות.

היא מביטה בי במבט עמוק, סקרן, בוחן, ופתאום עולה על פניה חיוך, והדבר היחיד שעולה בדעתי באותו רגע הוא זריחת השמש בבוקר – הרגע שנקרא "הנץ": היה לילה, ופתאום צץ האור ושוטף ומאיר את הכל

אני לא יודע להגיד אם זה דבר טוב. החיים כמו שחוויתי ואני חווה אותם בכללו לא היו בעיניי אף פעם מציאה גדולה, ולא פעם מצאתי את עצמי מקלל: "סססאממו! מיליון וחצי זרעים – ודווקא אני הייתי צריך לצאת", אבל איכשהו, כשאני עומד ליד מיכאלה, ורואה את החיוך שלה, ומריח את ריחה – המחשבות הללו מתפוגגות ונעלמות.

צ'אט-GPT מסביר לי שחיוך של תינוקת בת שלושה חודשים הוא חיוך חברתי מכוון, ולא רפלקס. התינוקת מזהה פנים מוכרות ומגיבה אליהן בחיוך. החיוך משמש דרך לתקשר – הוא בא להראות הנאה, רצון לקשר ותגובה חיובית לגירוי.

במילים אחרות: מיכאלה רואה אותי, שוקלת בינה לבין עצמה אם אני נחשב גירוי חיובי או לא – ואז מחייכת.

ועל זה המחשבה היחידה שעולה לי בראש היא: זכיתי.

*  *  *

אם תהיתם – אני עדיין חושב שהעולם הזה, על הצד האנושי שבו, אינו ראוי למגוריי ילדים.

ואם פעם חשבתי שהעולם הולך ונעשה פחות ופחות ראוי למגורי אדם, וילדים בפרט, היום לא רק שאני משוכנע בזה יותר, אלא שעכשיו גם יש לי סיבה להילחץ פי אלפי ומיליוני מונים  – עכשיו כשמיכאלה נמצאת בו.

ואיש אינו יודע לומר מה יביא עמו המחר. אני רק יודע לומר שזו ילדה מוקפת אהבה, והדבר ניכר בה, ויש שני הורים שעושים הכל כדי לגונן עליה כשצריך, ויש סבים מסביבה כשכבת הגנה שנייה, ועדיין אני יודע שהאושר והדאגה ילוו אותי תמיד יד ביד.

אם פעם חשבתי שהעולם הולך ונעשה פחות ופחות ראוי למגורי אדם, וילדים בפרט, היום לא רק שאני משוכנע בזה יותר, אלא שעכשיו גם יש לי סיבה להילחץ פי אלפי ומיליוני מונים  – עכשיו כשמיכאלה נמצאת בו

אבל אני גם יודע דבר אחד בוודאות, בכל רגע שאני מביט בה, ובסרטונים שהבת שלי שולחת אלינו, ובאלו שצילמנו בעצמנו, ואנחנו מביטים בהם שעות בלי הפסקה, שוב ושוב ושוב.

אני יודע שזכינו. וזה מה שיש עכשיו.