אחרי שנים של כשל מתמשך וידוע בניהול עיריית נצרת, השלטון המרכזי נקט סוף־סוף בצעד המתבקש: שר הפנים משה ארבל הדיח את ראש העירייה עלי סלאם ופיזר את מועצת העיר. אף שיש סימני שאלה לגבי מינויו של יעקב אפרתי ליו"ר הוועדה הקרואה – לא בטוח שזה הפתרון האידיאלי לייצוב העיר – מדובר בצעד עדיף על המצב הקיים. במקביל, משרד הפנים והמשרד להגנת הסביבה העבירו 2.7 מיליון שקלים לצורך טיפול מיידי בפינוי אשפה.
הסכום הזה הוא על חשבון הלוואות שניתנו לעיר, ויספיק לשבועיים של ניקיון הערימות שהצטברו בה במהלך השנה האחרונה. המלחמה תפסה את נצרת בשפל של כל הזמנים, עם עירייה שחדלה לתפקד, טובעת בזבל, חובות וחוסר ביטחון אישי. בביקור שנערך ערב המלחמה, פעילי חברה ותרבות ובעלי עסקים קטנים סיפרו על הניסיון שלהם לשרוד – ועל התקווה להחזיר את הבשורה לעיר.
המלחמה ביטלה את המחאה
ביום שישי, 13 ביוני, הייתה אמורה להיערך הפגנה גדולה בכיכר המעיין. תושבים רבים נענו לקריאה למחות על ערימות הזבל שהצטברו ברחובות העיר, אך הגבלות פיקוד העורף מנעו את קיום ההפגנה. עם תחילת המלחמה החלו הקבלנים בעבודות איסוף הזבל – אך מדובר בתהליך שצפוי להימשך זמן רב.
אפשר לראות – ולהריח – את ערימות האשפה בכל פינה בעיר, מלוות בלהקות זבובים ובחתולים שנראה כי מאסו בעצמם בזבל, שאינו ראוי למאכל אפילו עבורם
אפשר לראות – ולהריח – את הערימות בכל פינה בעיר, מלוות בלהקות זבובים ובחתולים שנראה כי מאסו בעצמם בזבל, שאינו ראוי למאכל אפילו עבורם. בלית ברירה, ובאין מי שיאסוף את הפסולת, תושבים שורפים את "הצפרדעים", כך שלצד הריח מתפשט גם עשן סמיך המחניק את כולם ומתערבב עם חום היום.
העובדים לא קיבלו השנה ארבע משכורות, לאחר שבתחילת השנה קיבלו באיחור חמש משכורות עבור השנה הקודמת. בתחילת החודש הם עבדו רק עד השעה 11:00, בהתאם להנחיית ראש העירייה המודח, שבפועל השבית אותם במחאה על עצמו, כמעסיק שאינו משלם את שכרם.
אלה שיכולים אספו בשבועות האחרונים שקיות זבל לעצמם ולשכניהם, והסיעו אותן לכל מקום אפשרי – ובעיקר להר הקפיצה, שהפך למזבלה ענקית מאולתרת, במקום להישלח למטמנות ייעודיות, ובעולם מתוקן יותר גם למחזור. כך נראית עיר שחדלה לתפקד. הזבל שהצטבר כאן בפעם השנייה בתוך פחות משנה לא הטריד יותר מדי את השלטון המרכזי.
סילמן מתנערת מאחריות
בזמן שהתושבים התריעו על סכנה תברואתית חמורה, השרה להגנת הסביבה עידית סילמן הצטלמה בחניכת משאית זבל במצפה רמון. במקביל, שיגרה הודעות לתקשורת על הסבת פסולת לאנרגיה, תיקון לחוק הפיקדון, ודרישתה ממפכ"ל המשטרה להנמיך את הקול של המואזינים במסגדים. בין לבין היא הקפידה גם לתקוף את נציגי החברה הערבית בכנסת.
במה שנוגע לקטסטרופה המתהווה בעיר הבירה של אזרחי ישראל הערבים, במשרד של סילמן העדיפו להטיל את האחריות על הרשות המקומית – וגם על משרד ממשלתי אחר
במה שנוגע לקטסטרופה המתהווה בעיר הבירה של אזרחי ישראל הערבים, במשרד של השרה סילמן העדיפו להטיל את האחריות על הרשות המקומית – וגם על משרד ממשלתי אחר: "בהתאם לחוק שמירת הניקיון ופקודת בריאות העם, האחריות להסדרת איסוף הפסולת, ניקיון המרחב הציבורי והסרת מפגעים תברואתיים נתונה בידי הרשות המקומית, בפיקוח משרד הפנים.
"המשרד הפעיל סמכויותיו על פי חוק, הטיל צווים ופתח בחקירה – אך כל זה לא עזר, והבעיה חזרה. לפיכך, המשרד סבור כי הבעיה עמוקה יותר, ולכן תומך בצעדי משרד הפנים שפתח בחקירה לקראת הצבת ועדה קרואה – וקורא לו להמשיך בנחישות בצעדים אלו, כי לצורך שינוי מהותי במצב נדרשים צעדים דרמטיים".
ועדת החקירה שמינה משרד הפנים לבחינת הכשל המתמשך בעיריית נצרת מצאה גירעון של 238 מיליון שקלים – שכבר עומד כיום על כ־300 מיליון – לצד חשש לאי־סדרים וחדלות פירעון. הוועדה המליצה להדיח מתפקידם את ראש העירייה עלי סלאם, המכהן זה כעשור, ואת חברי המועצה. נוסף על כך, הומלץ להעלות את תעריפי הארנונה, לפטר עובדים ולמנות ועדה ממונה לניהול העיר.
הסעיף הבולט שבו נרשם גירעון הולך וגדל בשנים האחרונות הוא תחום התברואה. כך למשל, בשנת 2023 עמד התקציב המיועד לתברואה על 42 מיליון שקלים, אך ההוצאה בפועל זינקה ל־61 מיליון. קבלני האיסוף הרוויחו מעבר לצפוי, וכאשר נגמר הכסף – חדלו מלעבוד באופן סדיר.
ועדת החקירה שמינה משרד הפנים לבחינת הכשל המתמשך בנצרת מצאה גירעון של 238 מיליון שקל – שכבר עומד כיום על כ־300 מיליון – לצד חשש לאי־סדרים וחדלות פירעון
סלאם הוא בן ברית ותיק של ממשלות הימין האחרונות. בשנת 2016 הצהיר על "אהבתו" לשרת המשפטים דאז איילת שקד, תמך בבנימין נתניהו, קיבל אותו בזרועות פתוחות בעת ביקורו בעיר ב־2021, ואף קרא לאיימן עודה "לעוף" מהעיר. זהו הרקע לטיפול הסלחני שזכה לו לאורך השנים על ידי משרד הפנים.
הגירעונות ההולכים וגדלים היו ידועים לכולם, אך רק בקיץ שעבר מינה משרד הפנים חשב מלווה – בשלב שכבר היה מאוחר מדי. הוועדה ציינה כי חברי האופוזיציה התנגדו לתוכנית ההבראה הנוספת שכללה העלאת תעריפי ארנונה, וראש העירייה השתמש בהתנגדות זו כראיה לכך שידיו היו כבולות.
עם זאת, הדוח מצא גם פוטנציאל גבייה לא ממומש ואלפי בתים שאינם רשומים, אך העירייה לא ביצעה סקר נכסים זה שנים. ניסיון לחדש את הסקר השנה נכשל לאחר שעובד עירייה שהיה מעורב בו קיבל איומים על חייו. גם כעת, כמו בפעם הקודמת שבה האשפה לא נאספה, הריח הגיע עד נוף הגליל – וראש העירייה רונן פלוט הזדרז להודיע כי אשכול הערים שבראשותו יעביר את הכסף.
הכספים הללו מקוזזים מהלוואות שניתנו לנצרת, שכרגע אין לה מקורות מימון לתפקוד שוטף. מועצת העירייה שפוזרה כללה 19 חברים: שמונה מהם השתייכו לסיעת "נאסרתי" של ראש העירייה, שלושה לרע"מ – שפרשו מהקואליציה בתחילת הכהונה – ושמונה נוספים לחזית נצרת הדמוקרטית בראשות שריף זועבי, שהפסיד לסלאם בפער קטן בהתמודדות על ראשות העיר (46% מול 52%).
"יש פה גירעון מצטבר. אם בכל פעם, בשביל לשלם משכורות ולקבלן הזבל, אתה נאלץ לקחת הלוואה – בזמן שזה אמור להיות ממומן מארנונה – זה אומר שאתה בקריסה"
"שרף את ההלוואות במקום הלא נכון"
"אני מקווה שמשרד הפנים, שאשם במצב, יעשה עכשיו טיפול רציני בעיר ויעבדו באופן נכון כדי לתת לנו שירותים ולפתח את העיר", אומר זועבי (52), שייפרד כעת מתפקידו כחבר מועצה. הוא מביע תקווה שהמנהל החדש לעיר יצליח להעלות את שיעור הגבייה, לצמצם הוצאות מיותרות, לייצב את קופת העירייה – ולהפסיק להעמיס עליה חובות נוספים.
בשיחה שקיימנו איתו בכיכר המעיין לפני כמה שבועות, הוא תיאר את ההתדרדרות: "יש פה גירעון מצטבר שגדל בכל שנה. אם בכל פעם, בשביל לשלם משכורות ולקבלן הזבל, אתה נאלץ לקחת הלוואה – בזמן שזה אמור להיות ממומן מארנונה – זאת אומרת שאתה בקריסה. וזה מה שקורה. ראש העיר קיבל הלוואות ושרף מחצית מהכסף במקום הלא נכון.
"בפעם הקודמת המדינה נתנה 14 מיליון שקלים על חשבון תוכנית הבראה, וניקו. הלכתי למשרד להגנת הסביבה, אמרו לי: 'אל תבקש עוד כסף, כי אם ניתן לכם – יבואו רשויות אחרות ויבקשו גם'. מאז הוא (ראש העירייה) לא עשה כלום. בגלל הגירעון אין שירותים – אם זה בורות בכבישים, אספלט שחוק, היעדר תאורה, והאשפה – זה רק סימפטום למה שקורה בעירייה.
"משרד הפנים שתק לאורך השנים. הוא נכשל בתוכנית ההתייעלות הראשונה – אז למה נתנו לו את השנייה והשלישית? יכול להיות שיש פה משחק פוליטי. אני לא מכיר ראש עירייה יהודי אפילו אחד שנפגש עם נתניהו לבד בלשכתו".
"העירייה אמורה לבצע סקר נכסים כל חמש שנים, וכאן זה לא נעשה אולי 15 שנה. לפי הערכות, כ־30% מהבתים כלל לא רשומים. המשטרה פוליטית ולא עושה את תפקידה"
הוא אומר שהתנגדתם לתוכנית ההבראה.
"העירייה אמורה לבצע סקר נכסים כל חמש שנים, וכאן זה לא נעשה אולי 15 שנה. לפי הערכות, כ־30% מהבתים כלל לא רשומים. המשטרה פוליטית ולא עושה את מה שהיא אמורה. כשיש רצח בעיר, הרחובות מתרוקנים – וזה משפיע על התיירות והעסקים, חוץ מהזבל. לעיר יש פוטנציאל עצום, וזו פשוט בושה למדינה.
"אחרי הדיון האחרון בוועדת הפנים בכנסת ביקשנו שייתנו כסף לעובדים, ובאותו לילה אושרה הלוואה של 22 מיליון שקלים. לפני שלושה חודשים נמנענו בהצבעה כדי שיעבירו עוד הלוואות – 22 מיליון שקלים, ועוד 14 לאשפה, ועוד שמונה מיליון לצרכים אחרים. הוא כבר שרף את הכול. האופוזיציה עשתה את שלה כדי לעזור, אבל הוא נכשל."
"הכול נסגר"
עיר הבשורה מתה מבושה. בירת החברה הערבית בצפון – עם מספר תושבים גבוה בהרבה מהנתון הרשמי של 80 אלף – מוזנחת, מוכת פשיעה, ועולה לכותרות אחת לכמה ימים. תיירים כמעט לא מגיעים, לא מהעולם ולא מהארץ, וגם יהודים וערבים כאחד נטשו את אחד הנכסים התרבותיים וההיסטוריים המשמעותיים בישראל.
חלק מבתי המלון הגדולים בעיר סגרו את שעריהם, והפספוס הענק של נצרת ניכר במיוחד בעיר העתיקה. בתי קפה נסגרו, ובסמטאות המתפתלות נראות עוד ועוד דלתות נעולות, עם שלטים שמספרים שבמקום הייתה פעם חנות בגדים, אריגים, עתיקות, צורפות או סטודיו לאומנים ומעצבים. נותרו רק מעטים – בודדים ואמיצים – שממשיכים להיאבק לשרוד, בלי כל תמיכה ממסדית.
עיר הבשורה מתה מבושה. בירת החברה הערבית בצפון – עם מספר תושבים גבוה בהרבה מהנתון הרשמי של 80 אלף – מוזנחת, מוכת פשיעה, ועולה לכותרות אחת לכמה ימים
"הינה, תראה – הרחבה המרכזית של הכנסייה האורתודוקסית ריקה", אומרת ח'ולוד אבו אחמד בת ה־39, בזמן שאנחנו נכנסים לדרך הצליינים, המחברת בין שתי הכנסיות המרכזיות בעיר, והפעמון של אחת מהן מצלצל. "פה היו בארים ומסעדות, והכול נסגר. פעם היינו יוצאים להפסקות באמצע היום כדי לאכול כאן – והיום זה כבר לא קורה", הוסיפה.
היא מנסה ליצור יש מאין. בשנה וחצי האחרונות היא מנהלת עמותה שמטרתה לארגן את הקהילה כדי שתוכל להתמודד עם המשבר. קודם לכן הקימה עסק לסיורים דו־נרטיביים יחד עם מעוז ינון. כעת היא מדרבנת את בתי הקפה והעסקים הבודדים שעדיין שורדים להיות גמישים – לארח סדנאות, הופעות, התנדבויות ופעילויות משותפות – ובאמצעותם לנסות להרים את העיר.
"אנשים צריכים 'בוסט' של תקווה – שאין כרגע מאיפה לקחת, בכל הארץ, ופה הבעיה כפולה. זו עיר שלא אמורה להיות בלי תיירים אפילו לא לדקה, עם או בלי מלחמה, כמו ירושלים. זה לא יכול להיות – יש פה את הבשורה, קהילות דתיות מאורגנות עם תמיכה עולמית, ואתה לא מצליח להתרומם? התיירות הנכנסת בעייתית, אין מה לעשות, כל עוד יש מלחמה.
"אנחנו כרגע מדברים קודם כל על להחזיר את הנצרתים לעיר – את האחיות שלי שהפסיקו להגיע לכיכר המעיין. אפשר לראות את האירועים שאנחנו עושים בעמוד של קהילת דיאפה. היעד השני הוא הישראלים מבחוץ, ואנחנו משתפים פעולה עם מועצת עמק יזרעאל – מועצה חזקה – כדי לבנות משהו אזורי.
"אנחנו רוצים למשוך גם תיירות עצמאית, לא רק את הצליינים שבאים לשעתיים והולכים. אבל אי אפשר לזמן תיירים כשיש פה זבובים בכיכר – אי אפשר לשבת פה"
"בנוסף, אנחנו רוצים למשוך גם תיירות עצמאית, לא רק את הצליינים שבאים לשעתיים והולכים. אבל אי אפשר לזמן תיירים כשיש פה זבובים בכיכר – אי אפשר לשבת פה. זו לא תמונת תיירות".
"רוצים אותנו נחותים"
בכניסה לעיר העתיקה אנחנו עוצרים ליד בניין המוסקוביה – שבעבר שימש אכסניה מפוארת לצליינים רוסים, ובהמשך הפך למרכז שלטוני בתקופת המנדט. כיום, הוא משמש כתחנת משטרה מוזנחת.
"אם רק היו אוספים עבריינים לכל אחד ממאות החדרים שיש כאן, מצבנו היה הרבה יותר טוב", אומרת אבו אחמד. בהמשך הדרך, סימני ההזנחה ניכרים גם בבניין הסראייה. אנחנו מביטים מזרחה, אל התפר שבין נצרת לנוף הגליל.
"יש הבדל בין רשלנות למדיניות. זו מדיניות שמטרתה למוטט את העיר, שהייתה מאז ומתמיד מרכז פוליטי ותרבותי חשוב. אבל רוצים אותנו בלי זהות, בלי מעמד, בלי דעה. נחותים. אנחנו לא אהבלים. תסתכל על השכונה המזרחית הצפופה שבה גדלתי – ומעליה בית המשפט וקריית הממשלה. הם נמצאים בצד של הכביש ששייך לנצרת, אבל משלמים ארנונה לנוף הגליל.
"חביבי, עיריות נשענות על ארנונה עסקית וממשלתית, ופה הוציאו את הממשל בכוונה כדי לחזק אותם (נוף הגליל) ולהחליש אותנו"
"כך מחלישים עירייה – ואז מדברים על עבריינים שלא משלמים. חביבי, עיריות נשענות על ארנונה עסקית וממשלתית, ופה הוציאו את הממשל בכוונה כדי לחזק אותם ולהחליש אותנו. שיקראו לעצמם נוף הגליל או איך שבא להם, אבל בסופו של דבר הקימו עיר על אדמות הפלאחים של נצרת.
"יש בנוף הגליל שליש תושבים ערבים – ואין אפילו בית ספר ערבי אחד. הבנו, בית המשפט שם. אבל להמשיך לדכא את העיר עד לרמה שלאנשים פה אין זכות קיום? תכף יהיו פה חולים מהסירחון. אין מוזיאון שיספר את הסיפור של ישוע, ובבניין ההיסטורי שמו תחנת משטרה. גם בניין הסראייה בידיים של המדינה – הרוס ונעול. מאשי ("בסדר"), לפחות שיכריזו עליהם מבנים לשימור.
"לקטר זה נחמד, אבל המדינה והעירייה לא עובדות – והזמן רץ. אז אנחנו עושים אירועים, כמו ב־21 ביוני: בזאר בסמטת השייח', במה פתוחה עם מוזיקה חיה. הכול בהתנדבות ובלי תקציבים. הבאנו לכיכר מתנדבים שניקו, שתלו ערוגות, ציירו גרפיטי, וגם את אירועי חג המולד ארגנו לבד.
"יצרנו משהו מכלום. זה לא עניין של החברה הערבית בלבד – זה עניין של המדינה. אם מדברים על כלכלה חזקה, אי אפשר להתעלם מ־20% מאזרחיה. פשוט אי אפשר".
"יצרנו משהו מכלום. זה לא עניין של החברה הערבית בלבד – זה עניין של המדינה. אם מדברים על כלכלה חזקה, אי אפשר להתעלם מ־20% מאזרחיה. פשוט אי אפשר"
לחזק את התרבות
ח'ולוד נכנסה לבית הקפה "ליואן" כדי לקיים ישיבה על האירועים המתוכננים להמשך. המקום, שנפתח ב־2016, משמש מעין מרכז תרבות מקומי. "אחרי שני עשורים שהשוק היה נטוש, פתחנו כדי להחזיר את החיים לעיר העתיקה ולעודד סוחרים לפתוח את החנויות", אומר סמי ג'באלי, הבעלים. בתוך הקפה אפשר לראות עבודות אומנות, קליגרפיה וקרמיקה של אומניות מקומיות.
"עשינו הכול מחומרים ממוחזרים – לקחנו ריהוט וגופי תאורה שמצאנו ברחובות ושיפצנו. גם את הפסיפס והגלריה שיש כאן בנינו לבד. יש פה במה, והמטרה היא לחזק את התרבות והאומנות הפלסטינית ולהציג אותה לתיירים ולצעירים מקומיים – אם זה ציור, אומנות פלסטית, מוזיקה, קולנוע או השקות ספרים.
"אחרינו נפתחו פה עשרות יוזמות, בעיקר של נשים, וכמה גלריות. האזור הפך לתוסס ולמוקד משיכה. לי היו עוד שני בתי הארחה, ולידינו נפתחו 25 הוסטלים – מספר אדיר בקנה מידה ארצי – שמשך תיירים מהארץ ומהעולם, עד הקורונה. התחלנו להתאושש, ואז הגיעה המלחמה, והכול קרס שוב".
ליד בית הקפה שוכנת גלריה "בלקיס", בבעלות הציירת פטמה אבו רומי. בשעות אחר־הצוהריים היא בדיוק נכנסת לעבודה על ציור חדש. את הגלריה פתחה לפני חמש שנים, לאחר ששיפצה מקום שהיה סגור במשך שנים רבות – בלב שוק הכלות, שרוב העסקים בו כבר נסגרו.
"אני מרגישה תכונות משותפות לחמור ולשטיח", היא אומרת. "סבלנות, יכולת ספיגה, משהו מסורתי – עד שרואה כל מה שמתרחש, מכיל את הכאב, השמחה, המוות"
לפי שעה מוצגת בגלריה תערוכה קבוצתית בשם "סיפורי בלטות". אחת העבודות היא של אבו רומי עצמה: על רקע של אריחים מופיעה דמות רכובה על חמור, הנושאת על כתפיה שטיח.
"אני מרגישה תכונות משותפות לחמור ולשטיח", היא אומרת. "סבלנות, יכולת ספיגה, משהו מסורתי – עד שרואה כל מה שמתרחש, מכיל את הכאב, השמחה, המוות.
"הכול נכנס לשם, וכשמנקים אותו במכות – הוא חוזר יותר יפה. אלה מכות טובות. אנחנו חווים הרבה דברים רעים שגם בונים אותנו. לפני כמה שנים המצב פה היה יותר טוב – היו הרבה הוסטלים, הגיעו אנשים שידעו על הגלריה וגם תיירים מזדמנים. הסיטואציה עכשיו? על הפנים. אבל אנחנו מנסים כל הזמן, כמו התערוכה הזו שפתחנו לפני שלושה שבועות".
"עסקים קטנים נשרפים"
אכסניית פאוזי עאזר, שנפתחה ב־2005, הייתה החלוצה של תהליך התחייה היחסי בעיר העתיקה של נצרת. זו הייתה זריקת המרץ שהעיר נזקקה לה, לאחר האכזבה מהתוכנית שהייתה אמורה להכין אותה לביקור האפיפיור ולציון שנת אלפיים למניינם.
העיר העתיקה נותרה מלאה בדלתות סגורות, ובשעות הערב מצאתי בסביבה רק את מסעדת אל רידא
מייסד האכסניה, מעוז ינון, לקח מבנה מוזנח בן 200 שנה והפך אותו למיזם תיירות עצמאי, שדרכו יצאו סיורים לעסקים הקטנים בשוק. המקום היה לנקודת ההתחלה של רשת "אברהם הוסטל", שפתחה בהמשך סניפים נוספים – כולל אחד בסיני – בניסיון לפתח תיירות אזורית.
ליד האכסניה בנצרת נותר עדיין שריד מהשלט שהורה על תחילתו של "שביל ישו", אותו יזם וסימן ינון, מנצרת ועד כפר נחום שעל שפת הכינרת.
השביל זכה להצלחה מעבר למצופה, עד שמשרד התיירות אימץ אותו ואף שינה את התוואי. לאחר שהוריו של ינון נרצחו בנתיב העשרה, הפך ינון לפעיל שלום במשרה מלאה – ולא ברור מתי ההוסטל ייפתח מחדש. העיר העתיקה נותרה מלאה בדלתות סגורות, ובשעות הערב מצאתי בסביבה רק את מסעדת אל רידא, שהמלצרים בה מעדיפים לתקשר באנגלית – אבל זה לא נורא.
ככלל, האכסניות והעסקים הבודדים שמצליחים לשרוד כאן ולהחזיק את הראש מעל המים הם אלה שאינם נדרשים לשלם שכירות. אחד מהם הוא סאלם דאהר (32), בעל האכסניה שנושאת את שם משפחתו. דאהר מתגאה במוצאו המיוחס ומצביע על תמונתו של דאהר אל־עומר, שליט הגליל במאה ה־18.
הוא נמרץ וחיובי, בוגר תואר שני בתיירות ממכללת כינרת, ולא עושה עניין מהחיים כערבי בישראל. "אני רגיל לשאלות בשדה התעופה. לא מזמן אפילו שקלו לי את הנעליים", הוא אומר בחיוך. "אני לוקח את זה ברוח טובה, בצחוק".
"מתחילת המלחמה נהיה גרוע יותר מהקורונה. כיכר המעיין אמורה להתמלא בתיירים – ובמקום זה היא מתמלאת בנרקומנים. עסקים גדולים יודעים להסתדר, אבל הקטנים נשרפים במשברים כאלה"
לאחרונה פתח דאהר מזנון קטן שמוכר קרפים עם גבינה או שוקולד מול בית הספר הפרנציסקני שבו למד בעצמו – "לאפה ועצ'יר" ("לאפה ומיץ"): "במלחמה המזנון הפך לעסק המרכזי, וההוסטל משני. צריך לשרוד, אז אני גם עובד עם עיריות ומארח דרי רחוב באכסניה השנייה שלי. במלחמה יהודים פחדו לבוא – וגם אני בעצמי חששתי ללכת לבר מצווה שהוזמנתי אליה בטבריה".
"פתחתי את האכסניה ב־2016 ועוד שתיים ב־2020. היו פה 500 חנויות, ורק 10% מהן פתוחות כרגע", הוא אומר בזמן שאנחנו מסיירים בעיר העתיקה.
"פרויקט 'נצרת אלפיים' לקח כמה שנים במקום חודשים, ועסקים גדולים העדיפו לברוח לקניונים. כשמעוז הגיע ב־2005 הכול היה נטוש. ב־2019 היינו בשיא התיירות, וגם אז השוק לא באמת עבד – אבל היו הרבה קבוצות. ההתדרדרות התחילה בקורונה, אז לפחות קיבלנו פיצוי כלשהו. עכשיו? אנחנו לא בקטגוריות – לא של הצפון ולא של הדרום.
"מתחילת המלחמה נהיה גרוע יותר מהקורונה. כיכר המעיין אמורה להתמלא בתיירים – ובמקום זה היא מתמלאת בנרקומנים. עסקים גדולים יודעים להסתדר, אבל הקטנים נשרפים במשברים כאלה. רוב הדור שלי עבר לחיפה. איפה הם ואיפה אנחנו, שמחפשים רק איסוף זבל ותאורה. אפילו אגף תיירות אין בעירייה.
"חברים אחרים שעזבו לחו"ל שואלים אותי למה אני עדיין פה. הם מרגישים שאין להם ערך בישראל ופוחדים לחטוף כדור, אז מעדיפים להפחית סיכון ולהיות במקום בטוח. ברור שיש פה פספוס – זה שוק שצריך להיות מלא"
"חברים אחרים שעזבו לחו"ל שואלים אותי למה אני עדיין פה. הם מרגישים שאין להם ערך בישראל ופוחדים לחטוף כדור, אז מעדיפים להפחית סיכון ולהיות במקום בטוח. ברור שיש פה פספוס – זה שוק שצריך להיות מלא, וגם אז הוא יהיה שקט ונעים. אם היו לי יותר הכנסות, הייתי שם גם תאורה ברחוב, כמו שהשכן שלי עושה".
מה צריך לקרות כדי שיאספו את הזבל ושהכלכלה כאן תתאושש?
"כדי לפנות את הזבל צריך להזיז את הניצב בראש הערימה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם