זוכרים שבמתקפה הראשונה של איראן על ישראל כל המזרח התיכון גונן על ישראל? סעודיה, האמירויות, ירדן, ארצות הברית ומדינות אירופיות? התוצאה הייתה מדהימה. כמעט אפס פגיעות בישראל, ומכה מורלית קשה לאיראן.

מי שהצטיינה בקואליציית ההגנה על ישראל במתקפה הראשונה של איראן הייתה ירדן, שיירטה את כל הכטב"מים שעברו תחת שמיה. הפעם היא סייעה ביירוט בלילה שחלף, אך חזרה בה מהסיוע במהלך הלילה, ונקווה שתמשיך לסייע בהמשך. במקום למנף את ההתייצבות האזורית ההיסטורית לברית מזרח תיכונית מדהימה, בנימין נתניהו העדיף את בית הכנסת על הר הבית שהבטיח לאיתמר בן גביר, ואת תכנית ההכרעה של בצלאל סמוטריץ'. סעודיה הבהירה באופן חד משמעי – נתניהו חייב להחליט בינה לבין בן גביר וסמוטריץ', ונתניהו בחר "בשותפיו".

מי שהצטיינה בקואליציית ההגנה הקודמת על ישראל הייתה ירדן, שיירטה את כל הכטב"מים שעברו תחת שמיה. אבל במקום למנף את ההתייצבות האזורית ההיסטורית לברית מזרח תיכונית מדהימה, נתניהו העדיף

הדמיון המדאיג בין ישראל לאיראן

ישראל ואיראן נכנסו למלחמה כאשר יש דמיון בין המצב הפנימי בישראל ובאיראן, דמיון שיש בו כדי להשפיע על אופי המלחמה. בשתי המדינות יש ציבור רחב שלא מאמין להנהגות, ושתי ההנהגות חוששות מהשפעת תוצאות המלחמה על הפוליטיקה הפנימית. יתר על כן, באיראן כמו בישראל, הערים הגדולות מוחות נגד הממשלה (ישראל) ונגד המשטר (איראן) בעוד שבשתי המדינות הפריפריות הדתית והמסורתית תומכות במשטר ובממשלה.

כעת, כאשר הישראלים עושים את ההשוואה בין איך היה המצב כאשר המזרח התיכון התלכד סביבנו, לבין כעת, כאשר בן גביר וסמוטריץ' מתלכדים סביב נתניהו – העדפת הברית האזורית, שהייתה אמורה להיות מובנת מאליה, אבן יסוד במינוף הסדר האזורי החדש, שישראל וסעודיה במרכזם, חייבת להיות היום מובנת יותר.

מלחמת תדמית וסמלים דתיים

אנו רואים שבישראל, כבר עכשיו, הממשלה – ליתר דיוק, נתניהו עצמו – הקדישה חשיבה מעמיקה לנרטיב של המלחמה, על מנת שיעניק את תחושת הניצחון לפריפריה הדתית, ולא יעניק שום קרדיט לאליטה העירונית, המתנגדת לממשלה.

מתברר שגם בימים אלה, נתניהו מקדיש זמן רב לצילומים באולפני התדמית שלו, שהרי התדמית היא מעל לכל מבחינתו, ולרשתות זורמות תמונות שחייבות לעורר תהיות לגבי כשירות מפיקיהן, כמו למשל: נתניהו כאלכסנדר מוקדון, ככובש איראן, וכמי שמניף אישית את המטוסים בגיחותיהם לאיראן.

בשתי המדינות ההנהגות חוששות מהשפעות המלחמה על הפוליטיקה הפנימית, וציבור רחב לא מאמין להנהגות. באיראן כמו בישראל, הערים הגדולות מוחות נגד הממשלה והמשטר, והפריפריות הדתית והמסורתית תומכות

לפיכך, לכולם ברור שמי שפועל באיראן זה חיל האוויר יחד עם המוסד, אבל לגבי נתניהו ושופרותיו, אלה "כוחותינו" ו"הצבא". קשה להם לתת קרדיט לחיל האוויר, ואולפני ה-AI המשוכללים תומכי נתניהו מנפיקים לנו תמונות שהופכות אותו לחיל האוויר עצמו. המקסימום שנתניהו היה מוכן לומר בהקשר הזה הוא "טייסינו הגיבורים" – פעם אחת וזהו, על משקל "גיבורינו האריות".

מלחמת דת משני הצדדים

גם באיראן, הצביון הדתי של המלחמה בא לידי ביטוי בהנפת הדגל האדום מעל המרכז הדתי של העיר הקדושה קום. זהו סמל למלחמה שיעית דתית של נקמה על הדם שנשפך. על פי המסורת השיעית – דגל זה הועלה אחרי טבח משפחת הנביא בכרבלא במאה השביעית.

כעת, לצד פסוקי התנ"ך המלווים את הנרטיב הישראלי, חכמי הדת השיעים הניפו, כאמור, את הדגל האדום בקום – כדי להצביע על כך שמדובר במלחמת דת בנוסח מלחמת עיראק איראן.

כדי להוסיף למהומה הדתית, קפץ לנו נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, שחולם על חידוש הח'ליפות העות'מאנית, ובמקום טורקיה כמלכת המזרח התיכון, הוא מצביע על היהודים שאמורים, לשיטתו, להיות בני החסות שלו, כמי שמנסים להיות בעלי הבית האזוריים.

לצד פסוקי התנ"ך המלווים את הנרטיב הישראלי, חכמי הדת השיעים הניפו את דגל הנקמה האדום בעיר הקדושה קום באיראן – כדי להצביע על כך שמדובר במלחמת דת בנוסח מלחמת עיראק איראן

המחיר הכלכלי-אסטרטגי

כאשר סעודיה רואה איזה מנהיג יש לישראל בימים אלה, היא מבינה שעליה לדאוג לעצמה, והסעודים עשו את המהלך ההולם את האינטרס שלהם – התקרבו לסין, לאיראן ולרוסיה. בכך הם גם האיצו את התקרבותו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אליהם. הם היו בין הראשונים שגינו את ישראל – ובמקום להיות אתנו, יצאו נגדנו.

סעודיה היא עדיין מדינת מפתח לגבי המשך המלחמה בגלל סוגיית מתקני הנפט. ישראל לא פגעה בתעשיית הנפט של איראן, שבלעדיה איראן מאבדת את בסיסה הכלכלי, ובצדק. פגיעה במתקני הנפט של איראן מַקריסה אותה כלכלית, אבל איראן הייתה מגיבה בפגיעה בתעשיית הנפט של סעודיה ושל מדינות המפרץ בכלל, והייתה מכניסה את כל הכלכלה העולמית לסחרור. כולל את הכלכלה האמריקאית, בניגוד גמור למדיניותו של הנשיא טראמפ.

פגיעה במתקני הנפט של איראן (בינתיים ישראל תקפה מאגר דלק בטהראן ולא מתקני נפט. וגרמה ל"שריטה" של איום בבושהר – לא למתקפה ממש) עלולה להיות מכה אנושה לא פחות לסין, שכלכלתה נסמכת על הנפט האיראני. לפיכך, יש להניח שסין תתערב בסכסוך כדי להביא לסיומו לפני שיגלוש למכות על תעשיית הנפט של איראן וסעודיה.

החשש ממלחמת נצח

כמו שהממשלה רוצה לאחד מאחוריה את העם – שהיא פילגה – למלחמה שנשענת על פסוקים דתיים, כך גם איראן רוצה להשיג אותה מטרה. גם הממשלה בישראל וגם המשטר באיראן נלחמים במאבק של הישרדות פנימית, והכורח הזה עלול להשפיע לרעה על המשך קבלת ההחלטות.

פגיעה במתקני הנפט של איראן מַקריסה אותה כלכלית, אך איראן הייתה פוגעת בתגובה בתעשיית הנפט של סעודיה והמפרץ ומכניסה את הכלכלה העולמית לסחרור. כולל הכלכלה האמריקאית, בניגוד למדיניות טראמפ

בישראל נוסף לנו גם את הסיבוך של ראש ממשלה מניפולטיבי שרוצה לחסל את משפטו וכל אמצעי כשר בעיניו לצורך העניין. אחרי שהמלחמה בעזה כבר מיצתה את עצמה, מלחמה עם איראן עלולה לשמש תחליף מתאים.

סימן עתידי לכך שהכוונה היא למלחמת נצח מול איראן, הייתה אמירתו של נתניהו על כך שיפיל את האייתוללות וכי הוא המושיע של העם האיראני. זה בדיוק מה שהאייתוללות חוששים ממנו ביותר, שהם יופלו. כך ישראל הפכה את המלחמה ממלחמת מנע נגד תכנית הגרעין האיראנית – למלחמת נצח בסגנון מלחמת איראן-עיראק.

סדקים בממסד הביטחוני

יש לשים לב לכך שהרמטכ"ל רב אלוף אייל זמיר מרחיק עצמו מנתניהו, וכי דובר צה"ל לא מהסס לנקוב בשם המפורש – חיל האוויר. בתגובה, נתניהו מנסה לדחוק את דובר צה"ל ולתפוס את מקומו בעדכון העם מן האולפן הפרטי שלו.

ההחלטה של נתניהו להעדיף את סמוטריץ' ובן גביר על ברית היסטורית עם סעודיה הייתה כמובן החלטה לגיטימית, אבל לא הגיונית – והיא לבדה מחייבת בחינה של כשירותו להיות ראש ממשלה בימי הכרעה אלה.

אבל כדי שזה יקרה, העימות בין ישראל לאיראן צריך להיות רציונלי. ההצדקה של ישראל, שיצאה למלחמת מנע כדי לעצור את הפיתוח הגרעיני האיראני לפני שיגיע לפצצה, שייכת לתחום ההגיוני, אבל הנרטיב שיוצא מישראל ומאיראן הוא לא הגיוני אלא דתי. זה מעלה חששות לרציונליות של קבלת ההחלטות בהמשך.

ההצדקה של ישראל – מלחמת מנע לעצירת הפיתוח הגרעיני האיראני לפני שיגיע לפצצה, שייכת לתחום ההגיוני, אבל הנרטיב שיוצא מישראל ומאיראן אינו הגיוני אלא דתי, ומעלה חששות לגבי רציונליות קבלת ההחלטות

כאשר שתי המתגוששות מצטיידות ברוח דתית, זה לא מבשר טובות לגבי ההמשך, אבל לצפות לממשלה הגיונית ולא דתית בעת הזאת? בואו לא ניסחף.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.