אם יש אמת אחת שנחשפה במערומיה מאז השבעה באוקטובר, הרי היא זו: המזרח התיכון אינו רק מגרש משחקים לדיפלומטיה, אלא גם ובעיקר שדה קרב מתמיד בין חירות לעריצות. בין עמים שצועדים לעבר קִדְמָה, לבין משטרים שבולמים אותה בשם דת, לאומנות או פחד. ישראל, בעל כורחה ואולי גם ברצונה, הופכת לכוח משחרר במרחב הזה.

לאחר שדה-פקטו שיחררה את הלבנונים מידי חזבאללה, כתוצאה מכך – את הסורים מידי בשאר אסד ולאחר שייצרה את התנאים שיובילו אולי בעתיד גם לשחרורם של תושבי עזה מידי חמאס – ישראל נמצאת כעת בעיצומו של מה שיכול בהחלט להפוך למלחמת שחרור איראנית. לא נגד העם האיראני, אלא אפילו בעדו. בעד העתיד שלו.

לאחר ששחררה את הלבנונים מחזבאללה, וכתוצאה – את הסורים מידי אסד, ולאחר יצירת התנאים שאולי יובילו לשחרור העזתים מידי חמאס – ישראל בעיצומו של מה שיכול להפוך למלחמת שחרור איראנית

העם האיראני בין עבר לעתיד

האיראנים הם עם גאה. חלקו שבוי עדיין באתוס של ג'יהאד או "כבוד לאומי" פרסי עתיק, אך רובו המכריע – ובעיקר הדור הצעיר – כָּמֵהַּ לחיים נורמליים. לחופש. לזכויות נשים. לכל אותם ערכים שאנחנו, כאן בישראל, הפסקנו להאמין שמישהו באזור חוץ מאתנו מאמין בהם, כי התרגלנו לחשוב שהמזרח התיכון הוא מקום שבו רק הכוח מדבר.

אבל אל לנו לטעות: המשטר האיראני אמנם נשען על דיכוי פנימי ופנטזיות גרעיניות, אך יש לו גם סיבולת. די להיזכר במלחמה הארוכה מול עיראק בשנות ה-80. אם ישראל לא תציג אקט שובר שוויון, היא עלולה להיגרר למלחמה התשה אינסופית.

הניצחון היחיד הוא הכרעה

לכן, אסטרטגיית ההשהיה והתגובה כבר לא מספיקה. המערכה הזו – בשונה מקודמותיה – דורשת הכרעה. לא עוד סבב, לא הרווחת זמן, גם לא השגת הרתעה – חשובה ככל שתהיה. נדרשת הכרעה. משום שרק הכרעה תוכל לשבור את הציר האיראני–שיעי–ג'יהאדיסטי שמשתלט על מדינות ערביות אחת אחר השנייה.

כמובן שאין אני מתיימר לדעת את המציאות הגיאופוליטית על בוריה, וייתכן שלאור מגבלות המציאות, גם החזרת איראן לשולחן המו"מ בתנאים משופרים תהיה הישג מרשים, אך אל לנו לשכוח מה היא התוצאה האידיאלית.

המשטר האיראני אמנם נשען על דיכוי פנימי ופנטזיות גרעיניות, אך יש לו גם סיבולת. די להיזכר במלחמה הארוכה מול עיראק בשנות ה-80. אם ישראל לא תציג אקט שובר שוויון, היא עלולה להיגרר למלחמה התשה אינסופית

במובן הזה, דווקא בנימין נתניהו – האיש שרבים מאתנו התרגלנו לבקר בחריפות ובצדק רב מאוד – מתחיל להתנהג, כך לפחות נדמה בינתיים, כמנהיג שבא לסגור חשבונות היסטוריים. האיש שישב במשך עשורים על גדרות הפחד והפופוליזם – בשנה האחרונה נראה כאילו משהו בו השתנה. את ההידרדרות לרעה כולנו ראינו, אך אולי עכשיו אנו צופים דווקא בשינוי שחל לטובה: לא עוד פחד מצמית מעימות עם ארגוני טרור היושבים על גבולה של מעצמה ריבונית, אלא תכנון סבלני, תגובה מדודה, ובחירה ברגע הנכון.

האם מדובר בשינוי אותנטי או שמא באשליה טקטית? ההיסטוריה תשפוט. בינתיים – הציבור הישראלי, כולל רבים ממבקריו החריפים ביותר, נותנים לו את תמיכתם למהלך.

מנהיגות פרגמטית מול פונדמנטליזם מזרח-תיכוני

כשהמציאות בוערת מכל כיוון – מעזה ועד החוף הסורי, מבגדד ועד תימן – התשובה איננה עוד צדקנות אירופאית ריקה. לא סיסמאות על "דמוקרטיזציה של המזרח התיכון", ולא גינויים רפים על "פגיעה בזכויות אדם". במרחב הזה, הלקח הוא ברור: דיקטטורים מתונים עדיפים על פני פונדמנטליסטים העולים לשלטון באמצעות בחירות דמוקרטיות.

יטענו הטהרנים והמתחסדים ככל שיטענו, אבל אם יש דבר שמבטיח יציבות ושיתוף פעולה כאן בשכונה שלנו – הרי הוא אינטרסים, לא ערכים. לעולם לא נגיע לערכים משותפים עם ארצות המבוססות, במידה זו או אחרת, על ערכי האסלאם.

את ההידרדרות לרעה של נתניהו כולנו ראינו, אך אולי כעת אנו צופים דווקא בשינוי לטובה: לא עוד פחד מצמית מעימות עם ארגוני טרור על גבולות מעצמה ריבונית, אלא תכנון סבלני, תגובה מדודה, ובחירה ברגע הנכון

זהו פרגמטיזם, לא ציניות. זו הבנה שיש היררכיה בין ערכים. ואין ערך קדוש יותר מחיי אדם. ישראל תוכל לחיות בשלום עם ירדן, מצרים, סעודיה, אפילו סוריה ואולי אולי אולי, לך נדע, גם עם איראן ומדינה פלסטינית – כל עוד שולט שם שליט רציונלי עם אינטרס ברור. כל ניסיון היסטורי "לייצא דמוקרטיה" נגמר בדם.

סוף דבר: בין ניקסון השני למצביא פורץ דרך

ייתכן שבימים אלה ממש נכתב פרק שייחשב בדיעבד כאחד הרגעים הדרמטיים בתולדות האזור. האם מדובר בעוד סיבוב פוליטי מבריק של נוכל שלא ידע המערב מאז ימי ריצ'רד ניקסון? או שמא במצביא שהעז ללחוץ על ההדק שכולם פחדו לגעת בו – כמו אהוד ברק, מאיר דגן ואחרים? ימים יגידו.

אבל לעת עתה, מדינת ישראל צריכה לזכור דבר אחד: היא לא רק מגינה על עצמה. נוצרה פה הזדמנות לשחרר את המזרח התיכון מהסיוט האסלאמי-רדיקלי שפקד אותו מאז 1979. ואם כבר נקלענו לתוך העימות ההיסטורי הזה – מוטב שננצח בו באמת. למעננו. למען שכנינו – שזה בעצם לא פחות למעננו. למען כולם כי אף אחד כאן בשכונה לא הולך לשום מקום.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.