הזיכרון הראשון שלי ממלחמת השחרור ב-1948 היה הרסיס שחדר לביתנו. גרנו אז בבניין בשכונת מקור ברוך בצפון העיר. במשך היום ישבנו בחדר המדרגות ובלילות הצטופפו בדירתנו בקומה הראשונה, גם הדיירים שירדו מדירות הקומה השנייה. ביניהם היה גם הילד חיים בראון, מי שלימים ייסד והיה המו"ל של העיתון גלובס.
מנבי סמואל, הגבעה הצופה מצפון על ירושלים, הפגיז הלגיון הירדני את האזור שבו גרנו, ופגזים נפלו בקרבת הבית שלנו. באחד הלילות חדר לדירה רסיס דרך התריס של חדר האורחים, סנטימטרים ספורים מעל המיטה בה ישן אחד האחים שלי. משם ניתז הרסיס לעבר הקיר הניצב ופגע בו ממש מעל מיטה שבה שכב אח שני, ומשם זחל על הרצפה עד שנעצר סמוך למזרן, עליו ישנתי אני.
באחד הלילות חדר לדירה רסיס דרך תריס חדר האורחים, ס"מ ספורים מעל המיטה בה ישן אחד מאחיי. משם הוא ניתז לקיר הניצב ופגע בו מעל מיטה בה שכב אח שני, משם זחל על הרצפה עד שנעצר ליד המזרן עליו ישנתי אני
את הרסיס הזה שמרנו שנים כמזכרת מן המלחמה, עד שנעלם איכשהו, כשאחד מאחיי חזר ממבצע סיני ב-1956 עם רסיס שאסף משם.
במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, בלילות בהן תקף סדאם חוסיין את ישראל בטילים, הייתי עורך העיתון "דבר". כשהעיתון כבר ירד לדפוס רצתי לרחוב הסמוך כדי לראות את מקום הנפילה של הטיל העיראקי בלב תל-אביב. חזרתי משם עם רסיס פלדה גדול מאוד, שנראה כפסל מודרני מרשים, והצבתי אותו בחדר האורחים שלנו, זיכרון למלחמה. עד שהגיע הזמן לסלק אותו.
כשהחליטה התנועה הציונית להשתקע בארץ ישראל, לא היו השכנים שלנו מוכנים לקבל אותנו כשותפים והם הוכיחו זאת במעשים. האם יכולנו לעשות משהו שיביא אותם לשנות את דעתם?
התשובה היא, שבשני העשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה לא יכולנו לעשות זאת. אבל כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים ב-1967 נתן לנו נכס, שאותו יכולנו להחזיר, כביטוי לנכונותנו לשלם כרטיס כניסה יקר למועדון האזורי. אך זה לא קרה. הארגון לשחרור פלסטין (שקם עוד ב-1964) לא הכיר בקיומה של המדינה היהודית. אצלנו שלטה התפישה שהאויב שלנו הן מדינות ערב, וכדברי ראש הממשלה הכושלת גולדה מאיר – אין בכלל עם פלסטיני.
שני מאפיינים אלה השתנו באופן חלקי בעשור הבא. יצחק רבין הבין, בשלבים איטיים ולא לפני האינתיפאדה ב-1987, כי לב הבעיה שלנו הוא הבעיה הפלסטינית; היחס לעם הפלסטיני ולשטחים בהם ישבו.
הארגון לשחרור פלסטין (שקם עוד ב-1964) לא הכיר בקיומה של המדינה היהודית. אצלנו שלטה התפישה שהאויב שלנו הן מדינות ערב, וכדברי ראש הממשלה הכושלת גולדה מאיר – אין בכלל עם פלסטיני
שנה לאחר מכן ב-1988 הכירה המנהיגות הפלסטינית בכך שהם לא יוכלו לחסל את מדינת ישראל ושהפתרון לסכסוך הוא שתי מדינות בארץ ישראל המערבית. אבל בשני העמים עמדה מול המנהיגים הריאליסטים חזית סירוב קיצונית. כדי למנוע השלמה עם ישראל הפעילו המיליטנטים הפלסטינים ובהם חמאס והג'יהאד האסלאמי את תעשיית הטרור.
ואצלנו, בעקבות ההסתה נגדו, שבה השתתף גם מנהיג הליכוד בנימין נתניהו, החליט נציג חזית הסירוב הישראלית יגאל עמיר לרצוח את מי שעמד בראש וסימל את התהליך השלום – ראש הממשלה יצחק רבין.
מאז הרצח התחזקה חזית הסירוב הישראלית, והעמידה בראשות הממשלה את נתניהו. וככל שמחנהו נחלש כך צירף נציגים קיצוניים יותר של חזית זו, את הכהניסטים והמשיחיים תומכי הג'יהאד.
וכך, במהלך שלושים השנים האחרונות, נוצרה משוואה מעניינת. כל אימת שהריאליסטים בצד הישראלי התחזקו, התחזקו במקביל גם הריאליסטיים בצד הפלסטיני, ולהיפך. וכשחזית הסירוב בצד האחד התחזקה, היא חיזקה את חזית הסירוב בצד השני.
אבל המשוואה אינה מאוזנת: מכיוון שאנחנו החזקים ולנו קלף המיקוח המשמעותי ביותר, השטחים, אנחנו הם אלה שיכולים הרבה יותר מהם לשנות את מסלול ההיסטוריה, לפתוח פרק חדש, ולהביא לסיום הבעיה הפלסטינית. בלעדיה לא נגיע לשלווה ולמנוחה.
במהלך 30 השנים האחרונות, נוצרה משוואה מעניינת. כשהריאליסטים בצד הישראלי התחזקו, התחזקו במקביל הריאליסטיים בצד הפלסטיני, ולהיפך. וכשחזית הסירוב בצד האחד התחזקה – התחזקה חזית הסירוב בצד שני
מכיוון שהקואליציה הממשלתית הנוכחית וכוחות ג'יהאדיסטים המיוצגים בה אינם מוכנים לעשות זאת – המלחמה מחריפה. וכך, בעת שיותר ויותר מדינות ערב מוכנות כבר לקבל אותנו לשכונה, גם אם לא בהתלהבות, נפתח הפרק החדש בתולדות המדינה – פרק המלחמה בין איראן וישראל.
אז במקום שאוכל סוף סוף לעשות מה שנהגו לעשות בקיבוצים בשנות ה-50 וה-60 ולשים בחדר האורחים שלנו תרמיל של פגז, ובתוכו זר של קוצים, לא נותר לי אלא ללכת ולאסוף את הרסיס הרביעי. לא, אינני צריך למהר, עוד יפלו כאן רבים כאלה במהלך הימים הבאים.
פרופ' יורם פרי הוא סוציולוג פוליטי, היה בעבר יועץ פוליטי של יצחק רבין, וכיום פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת UMD בארה"ב. בין פרסומיו הרבים היה גם הספר רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מעניין שהשביעי באוקטובר קרה דווקא בקיבוצים מזוהי שמאל ולא בשטחים, וכעת מדינה שאין לה שום גבול איתנו או סכסוך אדמה נמצאת איתנו במלחמה על השמדתנו. מתי תבינו שכולנו נקראים אצלם מתנחלים (מוסטטרתנין) תושבי רמת אביב כתושבי יצהר, הם לא רוצים אותנו באותה מידה כי אנחנו מהווים בעצם חזרתנו לכאן בעיה לאיסלאם שטוען שהוא החליף את היהדות – שכעת שבה לארצה, וכאן הבן שואל מה צריך לקרות אחרי השביעי באוקטובר כדי שהפרופסור הנכבד יבין זאת?
תודה יורם. מסכימה עם הסיכום שלך. לדעתי חסרה השאל והתשובה: מדוע, מרגע שניתן לנו לפתור את הקונפליקט מתוך עמדת כוח, העדפנו להעצים אותו.
אפשר לומר שמי שנמצא בעמדת כוח מסרב חשחרר את היד הקפוצה.
לדעתי זה הסבר חלקי, כי לאורך 58 שנים יכולנו להבין שאנחנו מזיקים לעצמנו.
יש לי תשובה. השאלה אם יש לנו נכועות לשמוע אותה.
לדעתי לא, ולכן אשתוק הפעם,
מיכל ריזל
תודה לך, פרופ' יורם פרי, על מאמר צלול, כן ומדויק.
אתה מצביע על אחריות עמוקה שאנחנו – החזקים יותר – מנסים שוב ושוב להתחמק ממנה. אתה מדגיש היטב את הא-סימטריה: יש לנו את הקלף המרכזי, אך במקום להשתמש בו כדי לפרוץ דרך לשלום – אנחנו אוספים רסיסים, תרתי משמע.
דבריך הזכירו לי את יוסף שציטט את ארנסט גלנר ואמר:
"ישראל הכריזה על עצמה כעל היבריד מסוג חדש – מדינה מודרנית עם טעם של ימי הביניים."
ואת דברו החריף הוסיף ואמר בראיון מ2012
"הבעיה אינה ברשעים תמיד יהיו רשעים אלא בכך שהטובים שותקים."
השתיקה שלנו, האדישות שלנו, היא בחירה.
וכפי שאתה מראה – כל עיכוב במוכנות לשלם את מחיר השלום מחזק את חזית הסירוב, אצלם ואצלנו.
אולי עוד לא מאוחר לבחור אחרת. אבל כדי שזה יקרה – דרושה מידה של יושר, אומץ, וזיכרון מוסרי.
מאמר מצויין. אהבתי. רק בנקודה אחת אני חלוקה: לדעתי, גם ב 20 השנים הראשונות לקיום המדינה יכולנו להוכיח כי מגמת פנינו לשלום עם שכנינו. את דמי הרצינות היינו צריכים לשלם ביחס שיוויוני ומכבד לאזרחינו הערבים, ולא עם ממשל צבאי משפיל ומתנכר, ומדיניות של נישול והפקעת אדמות בקנה מידה עצום. באותן שנים הנצחנו את הנכבה הפנימית וזרענו את זרעי הפורענות ביחסינו גם עם הפלסטינים אזרחי ישראל.
קווי 67 זה מונח פנים-ישראלי. אנחנו המצאנו אותו, ואנחנו דנים עליו בינינו לבין עצמנו. אבל מבחינת הפלסטינים אין שום משמעות למונח הזה. כאשר הם אומרים "כיבוש" הם מתכוונים ל-48. ליפו "הכבושה" ועכו וחיפה. הם גם לא מסתירים זאת – אנחנו אלו שמתעקשים לא לשמוע.
גם המונח "שתי מדינות" נתפס מאוד שונה בין הישראלים והפלסטינים. עבור הישראלים, מדובר במדינה אחת לפלסטינים ומדינה שנייה ליהודים. עבור הפלסטינים, מדובר במדינה אחת לפלסטינים, ומדינה שנייה של כל-אזרחיה ודו-לאומית (רובם גם ידרשו את "זכות השיבה" של כמה מיליוני פלסטינים). אבל אין אף פלסטיני עלי אדמות שיסכים לטענה, שיהודים מגיעה מדינה לאומית אתנית משלהם בקווים כלשהם.
דרך אגב, הנה שאלה למתקדמים: אם "מדינה פלסטינית" תכלול פינוי של מיליון וחצי יהודים מערבה, ותהיה מדינה עם 100% ערבים, אזי "מדינה יהודית" צריכה לכלול פינוי בהיקף דומה של ערבים מזרחה, ולהיות 100% יהודית. אם נפרדים אז נפרדים, לא? למה מדינה ערבית חייבת להיות רק ערבית, ומדינה יהודית חייבת לכלול 20% ערבים?
ולכן אין פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני, שיהיה מקובל על שני הצדדים. אין פתרון כזה ביי דפיניישן: הרי יצירת העם הפלסטיני, האתוס המכונן שלו, זה ההתנגדות לתנועה הציונית. אבל זה לא משהו חדש בהיסטוריה. רוב הסכסוכים במשך ההיסטוריה לא נפתרו בדרכי שלום, אלא בכך שהצד החזק כפה את דעתו על הצד החלש, הכריח אותו לקבל את הפתרון – וגם השתמש באלימות אם צריך – ולטווח הארוך הצד החלש למד לקבל זאת. זה בדיוק גם מה שצריך לקרות אצלנו. הרדיפה הזאת אחרי פתרון "מוסכם" רק מעודדת אותם להמשיך להתנגד לישראל.
מאיפה ההנחה שאילו רק נוותר על הנכס שלקחנו בששים ושבע ונחזיר אותו נקבל שלום? אני מבין שסו משאת נפד ומזדהה איתה מאד, אבל גם מהצד השני אין קונים לסחורה הזו.
אנחנו יכולים להמשיך לריב בינינו לבין עצמינו בנושא זה. זה לא ישנה כלום.