בתקופות שבהן המציאות סוערת, הילדים שלנו חווים הכל. הם אולי לא שומעים את החדשות, אבל הם מרגישים אותנו ההורים, את הסביבה, את המתח באוויר.
לפעמים דווקא חוסר ההבנה של הסיטואציה מפחידה את הילדים אפילו יותר. הם קולטים את הדופק המהיר, את המבטים המודאגים, את החיבוק שפתאום מתהדק. לא תמיד הם יודעים להסביר במילים, אבל הגוף והנפש שלהם מרגישים – ובגדול.
לפעמים דווקא חוסר ההבנה של הסיטואציה מפחידה ילדים אפילו יותר. הם קולטים את הדופק המהיר, המבטים המודאגים, החיבוק שפתאום מתהדק. לא תמיד הם יודעים להסביר במילים, אבל גופם ונפשם מרגישים
ילדים בגיל הרך לא תמיד יודעים להגיד שהם מפחדים, אבל כשהם מסרבים ללכת לישון, נצמדים יותר מהרגיל או מתפרצים בלי סיבה נראית לעין – זה סימן שהמערכת הרגשית שלהם מאותתת: "אני מוצף". ולנו, כהורים, יש תפקיד קריטי – לא "להעלים" את הפחד, אלא ללוות אותו. לא להבטיח שהכל יסתדר, אלא לשדר: אני אתך. אנחנו עוברים את זה יחד.
נשימה – הכלי הכי זמין להרגעה
דווקא בזמן הצפה, כשהלב דופק מהר – מה שהכי עוזר הוא להכניס אוויר. תחשבו על זה ככה: כשהגוף בחרדה, המוח מאותת שיש סכנה. אבל כשאנחנו נושמים נשימות ארוכות ועמוקות – אנחנו בעצם מאותתים למוח שהסכנה חלפה. כי אי אפשר לברוח מנמר שרודף אחרינו ותוך כדי לנשום נשימות עמוקות, נכון? אם יש לי פנאי לנשום כך – כנראה שאני כבר לא בסכנה.
זה בדיוק המסר שאנחנו רוצים להעביר למוח של הילד דרך הגוף. וכדי שזה יקרה, במיוחד עם ילדים, חשוב להכניס את הנשימה דרך המשחק. ניפוח בלונים, הפרחת בועות סבון, תחרות נשיפות עם כדור צמר גפן: כל אלה מעודדים נשיפה ארוכה שמרגיעה את מערכת העצבים. וזה עובד גם בלי שהילד מודע לכך. לפעמים, אחרי כמה דקות של בועות, הילד פשוט אומר: "אני מרגיש יותר רגוע" – וזה בדיוק הסימן שהנשימה עשתה את העבודה.
מגע – חיבוק טוב שווה יותר מאלף מילים
חיבוק ארוך, ליטוף, אחיזת יד – אלו פעולות פשוטות שמבשרות: אני אתך. כשילד מתעקש לישון עם ההורים, גם אם "כבר מזמן ישן לבד", חשוב להבין שזה לא רגרסיה – זו בקשה לביטחון. בשעה שהשקט סביב מעלה את רמות המתח, השינה ליד ההורה היא עוגן. לא צריך למהר להחזיר אותו למיטה – הוא יחזור, כשירגיש שהמערכת נרגעה.
כשהמערכת הרגשית שלהם מאותתת: "אני מוצף", לנו, כהורים, יש תפקיד קריטי – לא "להעלים" את הפחד, אלא ללוות אותו. לא להבטיח שהכל יסתדר, אלא לשדר: אני אתך. אנחנו עוברים את זה יחד
עיבוד רגשי דרך משחק – השפה של הילדים
בעוד שמבוגרים מדברים על רגשות – ילדים משחקים אותם. המשחק הוא הדרך שלהם לעשות סדר בעולם הפנימי, להתמודד עם פחד, לשחזר ולעבד חוויות שעברו. המשחק מאפשר להם לשלוט במשהו שמרגיש מאיים, ולחוות אותו מחדש – הפעם בתנאים בטוחים וידועים מראש.
אפשר להציע משחקי דמיון עם בובות: אחת שמפחדת מהאזעקה, אחת שהיא אמא/אבא. לשחק יחד את מה שעובר עליו, וליצור מרחב שמאפשר שליטה וביטחון.
אפשר לשחק משחקי "אזעקה" עם חוקים ברורים – למשל, בונים מבצר מכריות – ואז כשיש אזעקה מדומה (עם טיימר או תיפוף קל), כולם "נכנסים לחדר הבטוח" מביאים איתם בובה, משחק אהוב או מה שרוצים וחשוב להם.
אפשר גם לצייר ציור חופשי או מובנה על הנושא. תנסו לשאול: "רוצה לצייר את האזעקה? איך היא נראית בעיניך? מה היית רוצה להגיד לה?" זה נותן לו תחושת שליטה ועוזר לו להוציא את המתח בלי לדבר עליו ישירות.
עיבוד דרך משחק מאפשר לו לבחון את הפחד מבחוץ, לא להיות בתוכו – וזה הבדל עצום.
תנועה – לפרוק מתח דרך הגוף
כמו שחיות בטבע מתנערות מיד אחרי חוויות מסכנות חיים וכך הן מסוגלות להמשיך הלאה – כך גם אצלנו. הגוף שלנו מחזיק בתוכו מתח, סטרס, רעד. כשאנחנו בתגובה של חרדה – אפילו אם היא "רגשית" הרבה מהמתח נשמר בגוף שלנו ורוצה לצאת החוצה.
בעוד שמבוגרים מדברים על רגשות – ילדים משחקים אותם. המשחק הוא דרכם לעשות סדר בעולם הפנימי, להתמודד עם פחד, לשחזר ולעבד חוויות שעברו. המשחק מאפשר לשלוט באיום ולחוות אותו מחדש – בתנאים בטוחים
פעילות סנסורית – רוגע דרך החושים
בצק, משחקי מים, חול קינטי, קצף גילוח, צבעי אצבעות – כל אלה מאפשרים לגוף להתמקד בתחושה, לא במחשבה. החוויה הסנסורית מורידה את רמות הגירוי המיותרות, יוצרת עוגן בהווה, ועוזרת למערכת העצבים להתאזן. ילד שמרוח בקצף גילוח וצוחק תוך כדי – כבר לא נמצא בתוך החוויה של הפחד.
תחושת מסוגלות – לבנות ביטחון מבפנים
כאשר ילד מקבל אחריות -הוא מרגיש שהוא חלק פעיל, שהוא לא רק מגיב לאירועים אלא גם משפיע. זה יכול להיות תפקיד פשוט כמו להכין שמיכה, להביא מים, לבדוק שכולם במקום, או אפילו לבחור את שיר ההרגעה. התפקיד נותן לו תחושת שליטה בתוך כאוס, מחזק את הביטחון העצמי, ומפחית חרדה.
תחושת מסוגלות היא לא רק אקט של עזרה – היא חוויה של ערך. ילד שמרגיש חיוני, משמעותי – פחות עסוק בלפחד. ההרגשה הזו תלווה אותו הלאה, גם בזמנים אחרים. אגב, זה אותו "טריק" שעובד גם עלינו המבוגרים – כשאנחנו עסוקים בטיפול ודאגה לילדים שלנו, אנחנו לא טובעים בחרדה.
חמלה עצמית – גם עלינו עוברת תקופה מאתגרת
לא תמיד נצליח. לפעמים נצעק, לפעמים ניעלב, לפעמים פשוט נתעייף. וזה בסדר. הילדים לא צריכים הורים מושלמים – הם צריכים הורים אנושיים, שמסוגלים להכיר ברגעים הפחות טובים, ולחזור עם חיבוק. גם לעצמנו מגיע חיבוק. לא הצלחתם? מחר יום חדש.
כשילד מקבל אחריות הוא מרגיש חלק פעיל, שלא רק מגיב לאירועים אלא גם משפיע. אפילו תפקיד פשוט כמו להכין שמיכה או להביא מים נותן לו תחושת שליטה בתוך כאוס, מחזק ביטחון עצמי ומפחית חרדה
והכי חשוב – פשוט להיות שם בשבילם
אתם לא צריכים לדעת את כל התשובות, לא לתכנן כל תגובה מראש. עצם זה שאתם שם: מביטים, נוגעים, מחבקים, שואלים – זה המרכיב הכי חשוב ברוגע של הילדים. אתם העוגן שלהם. גם כשסוער – כשהם מרגישים אתכם, העולם מייד נהיה קצת יותר בטוח.
קורל ימטוביץ היא מדריכת הורים ויועצת זוגית, מלווה משפחות במסע לריפוי וקשר אמיתי. מחברת סדרת ספרי הילדים "לולי וגולי", שמחברים בין עולמות - של הורים וילדים, של רגש וסיפור. מאמינה שיחסים לפני הכל - כי חיבור הוא הבסיס לכל שינוי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם