ישראל שוכנת לחופי הים התיכון, וזהו נתון גאוגרפי שמלווה אותנו כמו שירות מילואים, בלתי נמנע, חם, ודורש מגבת. יש לנו כמעט מאתיים קילומטר של חוף ים, מתנה שהטבע העניק לנו ושהרשויות עסוקות מאז ומעולם בלמנוע מאיתנו להנות ממנו.
כמו כולנו, חוץ מהירושלמים שהים עבורם הוא מושג מופשט כמו כביש אופקי, גדלתי על נסיעות משפחתיות לים. בקיץ היו הוריי חותכים אבטיח, ממלאים תרמוס במיץ פטל, אורזים צידנית ונוסעים לים בפורד אסקורט כחולה ורותחת, הרכב הראשון שאבי קנה, חמושים באופטימיות ודלק מלא עופרת.
כמו כולנו, חוץ מהירושלמים שהים עבורם מושג מופשט ככביש אופקי, גדלתי על נסיעות משפחתיות לים. בקיץ היו הוריי חותכים אבטיח, ממלאים תרמוס במיץ פטל, אורזים צידנית ונוסעים לים בפורד אסקורט
שם, בחוף הים, היינו פוגשים עוד משפחות עם אותן כוונות נאצלות: להשתכשך ברדודים, לאכול אבטיח בטעם חול ומי מלח, לשחק מטקות תוך התחמקות ממוות מהיר מכדור שיצא משליטה, ולהתפעם מהעובדה שמישהו באמת המציא את המשחק המטומטם הזה וחשב שזה רעיון טוב.
אבא שלי היה נעלם מאחורי ספר ואמא שלי הייתה עסוקה בלדאוג. היינו אוכלים ארטיק מהאיש שהיה הולך וצורח "אני הולך" אבל תמיד היה חוזר, היינו אוספים צדפים כאילו יש להם ערך אספני, בונים ארמונות חול שאף אחד לא באמת רצה לראות, נדחסים שוב לאסקורט הלוהטת עוד יותר, מתקלחים, מקרצפים לשווא את הזפת עם סינטבון, ונרדמים לשנ"ץ עם חום הים וריח הגלים עוד עלינו.
כשגדלנו, גדלו דרגות החופש והמרנו את ההורים בחברים. באותו רגע מכונן שבו קיבלנו רישיון נהיגה, נדחסנו לגולף צהובה ולוהטת, הרכב השני שאבא שלי קנה, זרקנו מגבת, שתייה וחולצה על המושב האחורי, ונסענו לים כדי להישרף, להתייבש ולנסות להרשים בני ובנות זוג פוטנציאליים בניסיונות חיזור מגושמים. אחר כך בא הצבא, אחריו הלימודים, אבל הים תמיד נשאר שם, כמו ההבטחה הלא ממומשת של הבלוז לחופש הגדול.
כשהפכנו להורים בעצמנו, לקחנו את ילדינו לים, ומצאנו שם את אותם אבטיחים, את אותן מטקות ואת אותו מוכר ארטיקים שעדיין הלך וחזר, רק שבגדי הים קטנו, הטלפונים הסלולריים החליפו את הספרים, והמכוניות כבר מצוידות במזגן.
אבל הליבה, אותה תערובת קיומית דביקה של אבטיח, ארטיק, מלח, חול, חום, זפת, קרם שיזוף ומטקות, נותרה כשהייתה. יותר מכל דבר אחר, היא מה שמדביק אותנו יחד, לא כאומה, אלא כקהילת יונקים עירומים למחצה עם תאווה בלתי מוסברת למים מלוחים.
הליבה, תערובת קיומית דביקה של אבטיח, ארטיק, מלח, חול, חום, זפת, קרם שיזוף ומטקות, נותרה כשהייתה. היא מה שמדביק אותנו יחד, לא כאומה, אלא כקהילת יונקים עירומים למחצה עם תאווה למים מלוחים
כן, אני יודע שיש אלו הנשבעים במי הכלור של הבריכה העירונית וגם יש אלו השונאים כשהילדים "מביאים חול הביתה", וכמובן שיש עדיין ירושלמים שלא מבינים ים. לכולם מסורה אהבתי.
ואז, לפני חמש שנים, החליטה ממשלת ישראל להפנות את גבה לים ולצאת למלחמה בו. כמו נביא זעם חמוש בטוש מחיק, היא סימנה את חוף הים כאויב האומה. בתקופת הקורונה, כשכבר לא נשארו סדינים נקיים לתלות בין הילדים, הממשלה נקטה בצעד אמיץ ונחוש, איסור מוחלט על כניסה לחופים.
כולנו זוכרים את השוטרים שרדפו באדיקות אחר אזרחים סוררים שהעזו להכניס קרסול למים. כי אין מסוכן יותר מאדם יחיד במסכת שחייה שמזיז את הרוח לכיוון הלא נכון. דירות קטנות, חנוקות, עם שלושה ילדים שעוברים בין מסכי הזום למסכי משחקי המחשב? מותר. אוויר צח וים פתוח? סכנת נפשות.
כך הפכה הגישה לים, מקור החיים והחמצן, לעבירה פלילית חמורה יותר מהתקהלות באוטובוס או חתונה במאה שערים (וכאלה היו גם היו בקורונה). חודשים ארוכים סבלנו את חוסר ההיגיון הזה. כל אחד שחצי מוחו בגולגולתו הבין שאלו תקנות חסרות כל שחר.
אם חשבנו שזה היה שיא האבסורד, הרי עכשיו, במלחמת ישראל-איראן שרק החלה לפני קצת יותר משבוע וכבר נדמית כנצח, קיבלנו תזכורת לכך שתמיד אפשר לרדת נמוך יותר. אחד מהצעדים הראשונים שננקטו היה סגירת חופי הים לא כי מישהו באמת חשב שזה יעזור, אלא כי צריך לסמן שהמדינה עדיין בשליטה.
במלחמה עם איראן, שרק החלה לא מזמן וכבר נדמית כנצח, אחד הצעדים הראשונים שננקטו היה סגירת חופי הים. לא כי מישהו באמת חשב שזה יעזור, אלא כי צריך לסמן שהמדינה עדיין בשליטה
בעדכון של פיקוד העורף הופיעה לה באגביות נונשלנטית כוכבית קטנה ואליטיסטית: חוף הים סגור. שום הסבר, שום נתון, רק הנחה סמויה שכל גולש גלים הוא בעצם איום לאומי. זה לא מספיק שלחלק גדול מהאוכלוסייה אין גישה למיגון תקני, אז גם אסור לטייל יד ביד על שפת המים?
במקום להכיר בכך שאזרחים מבוגרים מסוגלים להבין את הסכנה ולקבל אחריות על מעשיהם, המדינה בחרה שוב להתייחס אלינו כאל ילדים. אבל לא ילדים חמודים שמציירים על הקירות, אלא טיפשים שמסוגלים לאכול את הגומי של הפקק ולחנוק את עצמם בטעות.
לא מסבירים, לא משתפים, לא סומכים. רק אוסרים, מורים, מענישים. כך לא נראה משטר דמוקרטי אלא בית ספר נוקשה בו המורה משוכנע שהתלמידים חבורת מפגרים, והמנהל מדפיס צווי סגירה במדפסת לייזר.
השלטון אינו מסתפק עוד בפטרנליזם. הוא מתקדם בשקדנות לעבר סמכותנות גמורה. כל משבר הוא הזדמנות, לא לתיקון, אלא להידוק הרסן. השלטון מוותר על אמון ומאמץ שליטה. לא כי הוא נאלץ, אלא כי זה נוח. וכשהשלטון מחליף הסברה בכפייה, אחריות בהכנעה, וחירות בפיקוח, הוא לא רק ממשטר את הים, הוא מייבש את נשמת האזרחים.
השלטון אינו מסתפק עוד בפטרנליזם. הוא מתקדם בשקדנות לעבר סמכותנות גמורה. כל משבר הוא הזדמנות, לא לתיקון, אלא להידוק הרסן. השלטון מוותר על אמון ומאמץ שליטה. לא כי הוא נאלץ, אלא כי זה נוח
מי יודע, עוד מעט יכריזו שנשללה מאזרחי ישראל הזכות לעזוב את הארץ כרצונם והם למעשה אסורים במדינתם. אופס, זה כבר קרה.
פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
זה התחיל בשמגייפע… כשהצי-בור נתן את ידו בחדווה לרמיסת זכויות אזרח בסיסיות בשם הפשיזם הרפואי. כשבלעתם בשקיקה את קמפיין ההסתה וההפחדה.
עשיתם את זה לעצמכם
הלכתם כצאן לדיקטטורה
אז אל תבכו לי עכשיו על דמוקרטיה
הנדיקטטורה כבר כאן, האופוזיציה שותקת, מובילי המחאה שותקים, חומת מגן לדמוקרטיה שותקים, וכך שותקים כל היתר.
כולם צמודים למסכי הטלוויזיה ומתפלאים מנפלאותיו של ביבי, שלמעשה הכניס אותנו למלחמת התשה של שנתיים לחיסול המדינה והכתרת המלוכה.