ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עומד בין ההריסות מחוץ לבית החולים סורוקה, 19 ביוני 2025 (צילום: Marc Israel SELLEM / POOL / AFP)
Marc Israel SELLEM / POOL / AFP
ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עומד בין ההריסות מחוץ לבית החולים סורוקה, 19 ביוני 2025

בשקרים תעשה לך מלחמה

בין "מבצע הונאה" מזהיר אחד למשנהו, הציבור מוצא עצמו נחשף לשקרים בלי יכולת אבחנה ● בתרבות הכשכוש־בכלב, אינטרסים ביטחוניים מגויסים לצרכים פוליטיים, והעיתונאים – במקום לבחון ולהטיל ספק – בולסים פופקורן מול מסך הערפל ● כך הופכת האמת ל"אמת לשעתה" במובן המדויק ביותר: מחזיקה שעה אחת, עד שמתייצבת "אמת" אחרת לחלוטין ● פרשנות

בשבוע האחרון, בחסות המבצע המזהיר באיראן, קשה להתחמק מההתלהבות העיתונאית: מהיכולות, מהתוצאות, מהחיסולים ובעיקר מהמודיעין המעולה שהביא להצלחה צבאית.

אבל יש עוד מרכיב שגורר מהעיתונות שריקות התפעלות חסרות תקדים: השקר. העיתונאים שאכלו לוקשים במשך שבועות, אולי חודשים, פולטים עכשיו חזרה את האטריות המחוממות בזה אחר זה.

אבל לא תראו הכאה על חטא. להיפך, רוב העיתונאים רואים בהצלחת ההטעיות ומבצעי התודעה מהלך טבעי לחלוטין. עבדו עלינו, נפלנו בפח, ועכשיו אנחנו חוגגים את הצלחתם/כישלוננו בראש חוצות. כישלוננו והצלחתם חד הם.

אף עיתונאי לא יקום ויגיד, "האכילו אותי בילקוט כזבים ונפלתי. בעתיד אצטרך לפקפק במקורות, בקונספציות, בהודעות רשמיות ובתבונה הקונבנציונלית שמובילה עדר שלם אל יעדו, בלי לתהות מה רוצה הרועה"

אף עיתונאי לא יקום ויגיד, "האכילו אותי בילקוט כזבים ונפלתי. בעתיד אצטרך לפקפק במקורות, בקונספציות, בהודעות רשמיות ובתבונה הקונבנציונלית שמובילה עדר שלם אל יעדו, בלי לתהות מה רוצה הרועה".

לא תשמעו על הרבה עיתונאים שמודים בפה מלא שהצליחו לעבוד עליהם ולשתול אצלם תודעה כוזבת: על חתונה מתקרבת, על "טינה גוברת" בין הנשיא האמריקאי לראש הממשלה הישראלי, על פחד מפני תקיפה, על "חופשה" של ראש הממשלה בצפון, על "שפעת" שמונעת ממנו להעיד, על "התנגדות" בממשל האמריקאי למתקפה על איראן – וגם על ידיעות קשקוש מהימים האחרונים, כמו זו שקובעת ש"הנשיא האמריקאי יחליט בתוך שבועיים אם לתקוף באיראן".

@yaron_avraham

נתניהו הימר נכון. לא פעם אחת, לא פעמיים – אלא שלוש #נתניהו #ביבי #חדשות12 #איראן #צהל #ישראל #ירוןאברהם #פוריו #פוריוישראל

♬ צליל מקורי – ירון אברהם

האמת, שוב, הופכת ל"אמת לשעתה" – במובן המילולי ביותר: היא מחזיקה שעה אחת בלבד, לפני שהיא מוחלפת באמת אחרת לגמרי.

ההבנה שבעידן הפוסט־דמוקרטי והפוסט־אמת הנוכחי יש לאמץ סט כלים חדש לבחינת המציאות, מפנה את מקומה להתלהבות הילדותית משהו  מ"מבצעי הונאה".

אולם, מבצע ההונאה לא דפק רק את האיראנים וסייע להפתיע את האויב – אלא גם את הציבור הישראלי, שנותר מבולבל וגם היום יודע רק מה שרוצים שהוא ידע, בשפריצים מתוזמנים של שקר ואמת, כמו בעוגת שיש רבת רבדים.

בין אם סמוטריץ' דובר אמת, מערבב עובדות לצורך הישרדותו הפוליטית, או משקר במצח נחושה – זה לא כל כך משנה, כי לאף אחד אין זמן, כוח או יכולת לעצור ולבחון את הדברים

למשל, האם הספין החדש של השר בצלאל סמוטריץ' (שהפך בשורת הודעות גרנדיוזיות בימים האחרונים משר האוצר לנפוליאון על הספינה) לפיה, "הייתי שותף סוד במשך חודשים רבים לפני התקיפה. השמירה על הממשלה, גם במחלוקות כמו עסקת חטופים או גיוס חרדים, הייתה קריטית בשל הדברים שידענו שעומדים על הפרק", היא חלק ממבצע ההונאה או המשך השקר לציבור?

סמוטריץ' רומז כאן לכל מיני דברים: שהסירוב לעסקת החטופים נבע מהרצון לתקוף את איראן (על אף שלא ברור מתי בדיוק נפתח "חלון ההזדמנויות" שהוביל לתקיפה); שמשבר גיוס החרדים נמנע בזכות המתקפה (אם כך, מדוע הגיע עד הדקה ה־90, ולמה לא התקרב אפילו לפתרון קבע?); ושהוא עצמו היה "שותף סוד" במשך חודשים רבים (כמה חודשים? האם שנה וחצי של סירוב לעסקת חטופים מוסברת פתאום דרך איראן, או שפשוט מלבישים עליה כל מה שנוח?).

כניעה עיתונאית למתקפת תודעה

בין אם סמוטריץ' דובר אמת, מערבב עובדות לצורך הישרדותו הפוליטית, או משקר במצח נחושה – זה לא כל כך משנה, כי לאף אחד אין זמן, כוח או יכולת לעצור ולבחון את הדברים. הינה, כבר נמצאו העיתונאים שינקו בעזרת ההצלחה המזהירה באיראן את חרפת הפקרת החטופים.

"ההישג הזה, שעליו חתום ראש הממשלה בנימין נתניהו, יאפשר לכולנו לחיות בצורה בטוחה יותר. וראש הממשלה ראוי לכל קרדיט – וכך גם השר דרמר. והלוואי, הלוואי, שנראה תוצאות דומות גם בעסקת החטופים", כתבה עיתונאית חדשות 12 יולן כהן, בציוץ הערצה נלהב לראש הממשלה, שהפך ויראלי וזכה לתגובות רבות מכל הכיוונים.

גם אם תהיה עסקת חטופים אחרונה, מהסוג שניתן היה כנראה להשיג כבר מאפריל 2024, ושתביא לסיומה של המלחמה בעזה – לא תהיינה "תוצאות דומות" לאיראן בעזה

נניח לרגע לעובדה שעדיין מוקדם לקבוע בנחרצות שההישג באיראן "יאפשר לכולנו לחיות בצורה בטוחה יותר", וגם לעוצמת הקרדיט שנתניהו אכן זכאי לו – ונתמקד רק בסיפא של הדברים: קבלת האקסיומה שאפשר להגיע ל"אותן התוצאות" בעזה כפי שהושגו בטהרן, אף שהרכבת הזאת עזבה את התחנה מזמן.

גם אם תהיה עסקת חטופים אחרונה, מהסוג שניתן היה כנראה להשיג כבר מאפריל 2024, ושתביא לסיומה של המלחמה הבלתי נגמרת בעזה – לא תהיינה "תוצאות דומות" לאיראן בעזה: לא מבחינת מספר החיילים שנהרגו בקרבות (871 לפי שעה, 428 מתוכם מתחילת התמרון הקרקעי), לא מבחינת מספר החטופים שהופקרו ומתו בינתיים בשבי (41), ולא מבחינת היכולת המדינית למנף את המצב המחריד ברצועה לפתרון קבע עתידי שיאפשר לנו לחיות "בצורה בטוחה יותר".

הפגנה נגד הממשלה ולמען שחרור החטופים, תל אביב, 7 ביוני 2025 (צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg)
הפגנה נגד הממשלה ולמען שחרור החטופים, תל אביב, 7 ביוני 2025 (צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg)

לכן הבעיה בציוץ של כהן אינה ההערצה הבלתי מסויגת לנתניהו – מביכה ככל שתהיה, במיוחד כאשר היא מושמעת על ידי עיתונאית שעוקבת מקרוב אחרי משפחות החטופים וזכתה בשל כך לכינוי "שקרנית" מצידו של אותו ראש ממשלה – אלא הכניעה למתקפת התודעה, לפיה תקיפה מוצלחת אחת באיראן מבטלת את כל הבעיות ומחסלת את כל העוולות שקדמו לה.

מכאן ועד לקבלת התיאוריה של אריה דרעי, לפיה השבעה באוקטובר "הציל את עם ישראל", הדרך לא ארוכה.

בסרט הסאטירי המיתולוגי "לכשכש בכלב" פונה הממשל האמריקאי למפיק הוליוודי מצליח כדי שזה יפיק מלחמת כזב מול מדינה כלשהי, במטרה לנצח את הבחירות הזולגות מידיו של הנשיא שמעורב בפרשיית מין סקנדליסטית. ארה"ב פותחת במלחמה נגד אלבניה, מבלי לטרוח להחליט למה. "מלחמה היא הפקה", מצהיר המפיק המגולם בידי דסטין הופמן.

טובי העיתונאים בישראל העריכו כי לא תהיה תקיפה באיראן. העיתונאים לא המציאו מידע – זה מה שהם שמעו מהמקורות שלהם, ולא טרחו לפקפק

איראן כמובן אינה אלבניה, והתוכניות להתקפתה רחוקות מלהיות הפקה הוליוודית. גם אם לא חיסלנו את הגרעין – העובדה שהשמדנו חלק ניכר מהאיום הבליסטי על ישראל ויצרנו הרתעה ופוטנציאל לחידוש הסכמים יעילים שירחיקו את איראן מפצצה גרעינית לשנים קדימה שווה את המחיר לעורף.

אבל בכל הקשור להתנהלות מול התקשורת מדובר בהפקה הוליוודית לכל דבר, עם קהל עיתונאים שבולס פופקורן ונהנה לראות כיצד מותחים אותו עוד קצת.

טובי הפרשנים והעיתונאים הבכירים "העריכו" ממש עד הרגע האחרון שלא תהיה תקיפה באיראן – גם ואולי בעיקר בגלל ש"מקורותיהם המדיניים" הדריכו אותם להיות סקפטיים, וכנראה גם בגלל שהטריגר האוטומטי שלהם כלפי נתניהו הנחה אותם לאותו הכיוון.

טובי העיתונאים בישראל דיווחו ש"ממשל טראמפ הודיע לנתניהו כי לא יאפשר לנתניהו לתקוף" (ברק רביד); העריכו בפסקנות: "לא תהיה תקיפה באיראן […] האמריקאים בטח לא יצטרפו אלינו עכשיו" (רביב דרוקר); ניבאו ש"אמריקה לא תתקוף" (בן כספית); "הימרו" שלא תהיה תקיפה, רגע לפני שהיא קרתה (דרוקר); הבהירו שהמשא המתן הישיר בין ארה"ב לאיראן הוא כישלון לנתניהו (ירון אברהם) וכן הלאה. העיתונאים לא המציאו מידע – זה מה שהם שמעו מהמקורות שלהם, ולא טרחו לפקפק.

רק מיעוטם מכה כעת על חטא. ירון אברהם, למשל, אמר השבוע בשידור אצל רפי רשף ש"יצאנו קצת טמבלים" וכתב: "האמת שכולנו טעינו לחשוב שאפשר להיות פסקניים בנושא הזה. טעינו שאפשר לצפות את הנשיא הזה". אבל במקום להסיק את המסקנה המתבקשת מאליה שכדאי להיות בעתיד יותר זהיר וספקן, אברהם מסיים בברכת "הודיה לבורות" ומצהיר: "בשביל אירוע כזה – טוב שלא ידענו".

חלק מהלעג בימין מגוחך: אם טראמפ ונתניהו באמת קשרו קשר להמציא ריב מתוקשר ביניהם, מה בדיוק הפשלה הגדולה בכך שעיתונות המיינסטרים דיווחה עליו?

ואכן, כמי שהציע להיזהר מפסקנות – שב אליה כלעומת שבא. "הצלחה מסחררת לנתניהו שכותב בימים אלה מורשת בזירה שעליה התריע ראשון, גם כשכולם לעגו ומעטים האמינו", הצהיר ב־22 ביוני, שנייה ורבע אחרי שהאמריקאים תקפו.

מה קרה ל"אי אפשר להיות פסקניים בנושא הזה ועם הנשיא הזה"? מה עם לחכות ולראות את תוצאות התקיפה? לבחון האם מינופה יביא לתנאים מדיניים מיטיבים, או אם אפקט ההרתעה יוביל להסכם? חבל על הזמן. מחר אולי נתנצל על היום.

מול העיתונות הליברלית, מתייצבת, כצפוי, עיתונות הימין בשיא תפארתה: לעגנית ודווקנית מתמיד. חלק מהלעג מגוחך: אם טראמפ ונתניהו באמת קשרו קשר להמציא ריב מתוקשר ביניהם (מה שעדיין קשה לדעת בוודאות), מה בדיוק הפשלה הגדולה בכך שעיתונות המיינסטרים דיווחה עליו?

יש הבדל בין דרישה לסייג הערכות ולהיזהר מנחרצות, לבין דיווח מדויק של מה שמתרחש במציאות. גם אם המציאות נכתבת על ידי שני שקרנים מדופלמים.

כאילו כדי להוכיח שראש הממשלה נגע בשמיים אבל נותר עמוק בביוב, בא הכתב הצבאי של ערוץ 14 תמיר מורג ודיווח בהנאה גלויה ובמתק שפתיים כיצד גורם מדיני תידרך אותו ש"מבצע ההונאה נגד איראן היה גם נקמה ברונן ברגמן ובשורת עיתונאים ישראלים הזויים וחסרי אחריות".

ברור, העיתונאים הם אלה שהזויים בסיפור הזה…

בשלטון שבו כמה מהארכיטקטים המרכזיים קיבלו כסף מושחת ממדינת אויב כמו קטאר, כדי לייצר תעמולת שווא נגד מצרים, קל מאוד להונות את הציבור בנוגע לעסקאות חטופים

עולם הדמדומים של ארגוני הביון פוגש את העיתונות

אז איראן איננה אלבניה, ונתניהו איננו דסטין הופמן (אף ששניהם שחקנים מצוינים). אבל אם יצחק שמיר נהג לומר ש"בשביל ארץ ישראל מותר לשקר" – וזכה על כך ללא מעט לעג ובוז – הרי שבעידן טראמפ מותר לשקר על כל דבר: לברוא מציאות יש מאין, ולגרור את עולם הדמדומים של ארגוני הביון והריגול אל קדמת הבמה של הדיווח העיתונאי.

בשלטון שבו כמה מהארכיטקטים המרכזיים קיבלו כסף מושחת ממדינת אויב כמו קטאר, כדי לייצר תעמולת שווא נגד מצרים – שעדיין נחשבת לברית האזורית החשובה ביותר לישראל – קל מאוד להונות את הציבור בנוגע לעסקאות חטופים שמתממשות, לתוצאות פגישות בין נשיא בבית הלבן ל"נשיא הרפובליקה הקיסרית מקיסריה", או לחוקי גיוס שמאיימים להפיל קואליציה. כך הופכת התרבות הפוליטית (והעיתונאית בעקבותיה) לזירת רמייה אחת גדולה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר במכון ויצמן בעקבות פגיעת טיל איראני, רחובות, 20 ביוני 2025 (צילום: איתי רון/פול)
ראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר במכון ויצמן בעקבות פגיעת טיל איראני, רחובות, 20 ביוני 2025 (צילום: איתי רון/פול)

צאו וחישבו כמה פעמים כבר דווח בערוצים המרכזיים על "התקדמות משמעותית במשא ומתן לשחרור חטופים" בחודשים האחרונים, שלווה בהערכה על "סיכומים של פרטים אחרונים" ולבסוף נגמר ב"חמאס אשם בפיצוץ המשא ומתן"? לפחות בחלק מהמקרים מי שפמפם את ה"התקדמות" הזאת הם גורמים בסביבת ראש הממשלה, ואלה מן הסתם גם המקורות העלומים שהטילו את האשמה בחמאס.

למרות זאת, הדיווחים לא היו מסויגים, יצרו תקוות שווא אצל המשפחות (ובציבור) והסתיימו בכלום ברוטב כלום. כשיום אחד באמת תהיה עסקת חטופים – נוכל להגיד ש"כפי שדיווחנו בימים/ בשבועות/ בחודשים האחרונים…"

כשזו הנורמה, והיא מולבשת תמיד על צורך השעה (איראן במקרה זה), לעיתונות יש תפקיד קשה וחשוב מתמיד: להפסיק להמר ולהתחיל לפקפק

וכשזו הנורמה, והיא מולבשת תמיד על צורך השעה (איראן במקרה זה), לעיתונות יש תפקיד קשה וחשוב מתמיד: להפסיק להמר ולהתחיל לפקפק. אומנם מורכבות לא מוכרת דקות פרסום, אבל עדיין שווה זהב.

עוד 1,518 מילים
סגירה