מלחמת "עם כלביא" אולי הסתיימה רשמית, אך עבור כמאתיים ילדים ובני נוער החיים בכפרי הילדים של עמותת אס או אס הסיום הזה הוא לא באמת סיום. בזמן שהכותרות מתחלפות, הציבור מתאושש, והמערכות מנסות לשוב לשגרה – בכפרים שלנו, ההתמודדות האמיתית רק מעמיקה.
עמותת כפרי הילדים SOS מפעילה כיום שני כפרים: "מגדים" שבמגדל העמק ו"נרדים" שבערד, לצד מרכז חירום לילדים במצבי סיכון מיידי. כל ילד וילדה בכפרים הללו הגיעו אלינו עם תיק אישי כבד: הזנחה, התעללות, עוני, אובדן או בדידות ממושכת. ילדים שהוצאו מביתם על ידי רשויות הרווחה, לאחר שנסיבות חייהם לא אפשרו להם לגדול בביטחון ובאהבה.
בכפרים שלנו, ההתמודדות האמיתית רק מעמיקה עכשיו. כל ילד וילדה הגיעו אלינו עם תיק אישי כבד: הזנחה, התעללות, עוני, אובדן או בדידות ממושכת. ילדים שהוצאו מביתם על ידי רשויות הרווחה
בשנתיים האחרונות, שהחלו בשבת ה-7 באוקטובר ועד מלחמת "עם כלביא", הילדים האלה חיים ללא עורף משפחתי שיחבק, יכיל, או פשוט יאמר "אני כאן". כך, כל אזעקה לא הייתה רק פחד. היא הייתה טריגר.
אנו רואים מקרוב את שאלות הילדים, רואים את הציורים, ומחבקים את החרדות. אחד הילדים דמיין טיל איראני שפוגע בחטופים. אחר פחד שייפגעו בו. ילדה אחת רק רצתה שהבית עם הגינה שציירה לא ייהרס. אלו לא רק דמיונות של ילדים – אלא תוצר של חרדה אמיתית, מצוקה מתמשכת, ועבר שהשאיר סימנים.
אנחנו מקיימים בכפרים סדנאות לעיבוד פחד, משחקים, פעילויות יצירה, כל ניסיון לאפשר לילדים להחזיק באיזושהי תחושת שליטה. אבל הפחדים לא נעלמים בין לילה. יש ילדים שלא מצליחים להירדם. אחרים לא מצליחים להתרכז.
יש לנו גם רגעים של תקווה – ילד שצוחק אחרי שבועות של שקט דרוך, נערה שמרשה לעצמה לבכות ולבקש חיבוק, ילד שמצייר סוף סוף משהו שלא כולל מלחמה. אלו רגעים קטנים, אך רבי משמעות, שמזכירים לנו מדוע אנחנו כאן. אבל לצידם – המציאות מורכבת. כל אזעקה, כל כותרת מלחיצה, מחזירה את החרדה לעוצמתה המלאה. הילדים אולי צעירים, אבל הם קולטים הכול. הם שואלים שאלות קשות למציאות לא פשוטה.
כאן בדיוק נמדדת עוצמתו של מתנדב. לא כתחליף לאנשי המקצוע, אלא ככוח מחזק ותוספת חיונית שתסייע לנו לחזק את המערכת. מתנדב שנמצא שם – בעקביות, ברוך, מתוך הקשבה וסבלנות – הופך להיות מכפיל כוח של ממש: הוא מעניק לילד תחושת נראות, מבוגר בטוח באמצע סביבה רועשת ומטלטלת. אין צורך בניסיון מקצועי. יש צורך באדם שמוכן להיות שם – שוב ושוב – ולהראות לילד שהוא חשוב, שהוא שווה זמן, הקשבה, ונוכחות. לפעמים, כל מה שילד צריך כדי להתחיל להחלים, הוא לדעת שיש מישהו שבחר להישאר.
גם צוותי החינוך, ההדרכה והטיפול שחיים בכפרים, סוחבים על גבם עומס רגשי בלתי רגיל. הם ממשיכים לתת לילדים את כל מה שיש להם – וגם את מה שאין. רבים מהם הורים בעצמם, גם הם מודאגים מהנעדרים, מהחזית, מהעתיד .ועדיין – הם שם. יום ולילה. מחבקים, מחזיקים, תומכים.
השגרה עוד רחוקה מלהתייצב – והמשאבים מדלדלים, מאז שבעה באוקטובר אנו פועלים בכפרים תחת שגרת חירום, כמעט ללא הפסקה. מלחמת "עם כלביא" רק חידדה את עומק הפער.
בשנתיים האחרונות, שהחלו בשבת ה-7 באוקטובר ועד מלחמת "עם כלביא", הילדים האלה חיים ללא עורף משפחתי שיחבק, יכיל, או פשוט יאמר "אני כאן". כך, כל אזעקה לא הייתה רק פחד. היא הייתה טריגר
הילדים שלנו – הילדים של כולנו – זקוקים לנו עכשיו יותר מתמיד. לצד הצוותים המסורים, אנחנו זקוקים לתגבור, למתנדבים, לפנים חדשות שייכנסו אל תוך השגרה המורכבת הזו ויאמרו לילד אחד קטן "אני רואה אותך". כי עבור ילדים שאין להם עורף – אנחנו העורף. והמשמעות של נוכחות, של יציבות, של מבוגר טוב באמצע הדרך – גדולה לאין ערוך מהתוויות או מהמענים התקציביים.
אנחנו מזמינים אתכם – אזרחים, גמלאים, סטודנטים, מדריכים, אנשי חינוך – לבוא. לא כדי להחליף. אלא כדי לחזק.
נלי גבע היא מנכ"לית האגודה הישראלית לכפרי ילדים S.O.S שפועלת בישראל למעלה מ-43 שנים ומספקת בית חם ואוהב למאות ילדים נעדרי עורף משפחתי. האגודה מפעילה מרכז חירום לילדים בסיכון, את פנימיות נרדים שבערד ומגדים שבמגדל העמק, עשרות דירות לצעירים חסרי עורף משפחתי ומועדוניות במגזר הבדואי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם