המילה הנשכחת "חמלה"

בת פרעה ומשה בתיבה, ציור: קונסטנטין פלביצקי, אמצע המאה ה-19
בת פרעה ומשה בתיבה, ציור: קונסטנטין פלביצקי, אמצע המאה ה-19

כל ההיסטוריה של עם ישראל ממצרים ועד הנה, תלויה במעשה של נסיכה, לא מישראל, אלא בת פרעה, זה שהעביד את בני ישראל בפרך.

וכל ההיסטוריה של עם ישראל תלויה ברגע מכריע זה בתגובה של בת פרעה, כשהיא פועלת על פי צו של מידת מוסריות.

"וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שמות פרק ב, ו).

בת פרעה יודעת על הגזירה הרעה שפרסם אביה, והיא מיד מבינה שמישהו השאיר ילד בתיבה בנהר במקום לתת לחיילי פרעה להטביע אותו בנהר. היא מודעת, אבל, עכשיו היא מביטה בפנים של תינוק בוכה שמישהו השאיר אותו בתיבה.

בת פרעה יודעת על הגזירה הרעה של אביה, ומיד מבינה שמישהו השאיר ילד בתיבה בנהר במקום לתת לחיילי פרעה להטביעו. היא מודעת, אבל עכשיו היא מביטה בפני תינוק בוכה שהושאר בתיבה, וחשה את המידה המוסרית "חמלה"

עוצמת החוויה של הבטה אל תינוק בוכה גורם לה לחוש את המידה המוסרית שנקראת "חמלה". ותחושת החמלה דוחקת בה ומשפיע עליה לעבור על גזרת אביה, ולהציל את חייו של התינוק, אפילו להביא אותו איתה לתוך חדרי המגורים שלה בארמון פרעה.

כמה חזק הכח של "חמלה". כמה שתחושה מוסרית זאת יכולה לנתב התנהגות. ומהצד האחר, כמה התעלמות ממנה או דחייתה יכולות להפוך אדם רגיל לרשע משחית חיים.

זאת ועוד, חמלה היא אחת ממידות המוסריות שבני ישראל חייבים לחקות אותן בהתנהגות היום-יומית שלהם כמו צדקה, משפט, יושר, אהבת רענו, כבוד הבריות, גמילות חסד, נאמנות, שמחה, ושלום. הדת היהודית, בגדול, שמה כיעד קיומה טיפוח המידות האלו והפעלתן בכל רגע נתון ביחסים אל אנשים אחרים.

כמה חזק כוחה של "חמלה". כמה שתחושה מוסרית זאת יכולה לנתב התנהגות. ומהצד האחר, כמה התעלמות ממנה או דחייתה יכולות להפוך אדם רגיל לרשע משחית חיים. אבל המילה כמעט נשכחה בשיח היהודי

אבל המילה כמעט נשכחת בשיח ובלימוד היהודי כבר שנים רבות. איננו מוצאים התייחסות לחינוך לחמלה ברוב תכניות הלימודים במוסדות היהדות.

כתב ר' שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), בין הרבנים חשובים של תנועת "מדעי היהדות", מהמאה ה19 ועד ימינו:

"היסוד הראשון, והוא האמצעי המיוחד לתיקון המידות, הוא החמלה. מידת החמלה הוטבעה באדם מתחילת יצירתו, והיא בו שורש האהבה והחסד והיושר, והיא לבדה המביאה אותנו לעשות מעשים טובים שלא על מנת לקבל שכר, לא בדרך הטבע ולא למעלה מן הטבע, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא; כי מדת החמלה היא שכר לעצמה, כי החומל כואב בכאב רעהו, ולא ישקוט עד אם יחבוש את שבר רעהו ומחץ מכתו ירפא." [מחקרי היהדות, יסודי התורה עמ'  11 – 12]

כשהנביא ישעיהו בא לתאר את התחושה האלוהית כשהוא גואל את ישראל הוא מזכיר שני תחושות: אהבה וחמלה.

"בְּכָל צָרָתָם לא לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם". (ישעיהו סג, ט) ואנו מברכים את האלוהים בכל יום "אַהֲבָת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ, חֶמְלָה גְדוֹלָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ" (על פי נוסח ארץ ישראל העתיק של סידור "המאיר לארץ")

אבל יש מצבים שאין להיענות לתחושה החמלה, או לפחות להתאים במידה ראויה לאותו מצב קיומי של הרגע. ולכן הרבה פעמים במקרא אומרים מתי לא לחמול. למשל, לא על אויב אכזר שבא להרגך. לא על אדם רשע שמשחית מידות וגורם סבל או אפילו מוות לאנשים על ידי מעשיו הרעים. דהיינו, לחמלה קיימים שני צדדים.

אבל יש מצבים שאין להיענות לתחושה החמלה, ולכן הרבה פעמים במקרא אומרים מתי לא לחמול. למשל, על אויב אכזר שבא להרגך. על אדם רשע שמשחית מידות וגורם סבל או מוות על ידי מעשיו הרעים

דעתי היא שהצד של לא לחמול קיים ונוכח בתודעה הלאומית והאישית של יהודים רבים, לפחות מימי הבינים עד היום. התרגלנו להפעיל את התחושה של חוסר חמלה כתגובה כמעט אינסטינקטיבית כלפי "לא יהודים".

אולי כי מצבנו הקיומי בכל כך הרבה מקומות בעולם היה מחריד ומפחיד. שנאת היהדות והיהודים גורמת להתגוננות, וזה יותר מובן כאשר באמת קיימים אויבים שרוצים להשמיד אותנו. כמו שוודי אלן אומר "אפילו לפראנואידים יש אויבים".

אבל, המסורת שלנו מאוד מקפידה על שיקול דעת וחשיבה מוסרית עמוקה ומנומקת בכל פעם שחושבים שחייבים להימנע מחמלה. וכך אנו למדים מהמדרש על הצלת ישמעאל כשאברהם גרש אותו והגר אל המדבר.

"ויקרא מלאך אלהים אל הגר ….באשר הוא שם" (בראשית כא, יז) בזכות עצמו… "באשר הוא שם", אמר רבי סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו, אמרו לפניו רבון העולמים אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר? אמר להם עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו צדיק, אמר להם איני דן את האדם אלא בשעתו  [בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה נג].

מדרש זה מזכיר לי את הקושיה המוסרית בפילוסופיה מודרנית "אם יכולת לרצוח את היטלר כשהוא היה תינוק במיטתו?" התשובה במדרש היא התשובה של היום, זה לא מוסרי.

דעתי היא שהצד של לא לחמול קיים ונוכח בתודעה הלאומית והאישית של יהודים רבים, לפחות מימי הבינים עד היום. התרגלנו להפעיל את התחושה של חוסר חמלה כתגובה כמעט אינסטינקטיבית כלפי "לא יהודים"

כדי להתקדם מן הנקודה של עם נרדף בגלות, עלינו להחזיר את מידת החמלה החיובית למעמד הגבוה והחשוב שהיה לה במקרא ובספרות הקדומה של חז"ל. עלינו להדגיש אותה במחשבה ובמעשה הדתית שלנו, כלפי כל בן אדם באשר הוא אדם. חמלה היא אחת התכונות המקשרות באופן ברור וחזק בין ה' ובין צלמו אשר נברא בתוכו של כל אדם. נגדיל ונקדיש את החמלה כפרויקט לאומי למדינת ישראל.

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 794 מילים
סגירה