האתגר גדול מדי עבור המבוגרים

ועידת האקלים העולמית שנפתחת היום במדריד תעמוד בסימן פער הדורות ● הצעירים יפגינו, יסתכלו למקבלי ההחלטות בלבן שבעיניים וידרשו מהפכה עכשיו ● המבוגרים יתקוטטו בחדרי הדיונים וינסו להסכים על סעיפים שאותם יוכלו להציג לציבור כהצלחה ● אביב לביא כבר לא בטוח שהאנושות תצליח להתמודד עם משבר האקלים, לפני שבתו בת ה-13 תגיע לשלטון

02/12/2019 08:05
מחאת האקלים בתל אביב, ב-29 בנובמבר 2019 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

בת ה-13 התבוננה בעיון בתמונה בעיתון שבה נראים כבאים אוסטרלים מחלצים קואלה מתוך הלהבות. היא הרימה עיניים ושאלה: "מה אתה חושב שיהיה?"

"בקשר למשבר האקלים?", שאלתי.

"כן. מה יקרה בעשר השנים הקרובות. האם יש סיכוי שיעשו משהו לפני שזה יהיה בלתי הפיך?"

אמרתי שאני סקפטי. שאני מעריך שהאנושות לא תצליח להתגבר על המחלוקות, האינטרסים המקומיים וההתמכרות להרגלים ישנים, ולהתגייס לשינוי העמוק שנדרש כדי לעשות פניית פרסה גלובלית מול משבר האקלים.

היא הנהנה ואמרה, "זה רק בגלל שהדור שלנו עדיין לא בשלטון. כשאנחנו נגיע, זה כבר יהיה מאוחר מדי".

צודקת. פער הדורות שנוצר סביב משבר האקלים הוא תופעה מרתקת, רבת עוצמה. הוא מזכיר פערים שמאפיינים משפחות מהגרים. ההורים, זכרונותיהם, עולם המושגים והשפה שלהם נטועים בעבר, במולדת שממנה הגיעו; הילדים חיים את המולדת החדשה, את העתיד.

פער הדורות שנוצר סביב משבר האקלים מזכיר פערים שמאפיינים משפחות מהגרים. ההורים, זכרונותיהם, עולם המושגים והשפה שלהם נטועים בעבר, במולדת שממנה הגיעו; הילדים חיים את המולדת החדשה, את העתיד

גם בין המבוגרים, רבים מכירים בסכנות שטמונות בהמשך ההתחממות הגלובלית. הם מודעים להן – אבל לא באמת חשים אותן. השכל מאותת שיש לנו בעייה חמורה, אבל הבטן מוטרדת יותר מהמלחמה הבאה וממצב העו"ש. דור הילדים והנערות, לעומת זאת, חווה את משבר האקלים כאיום קיומי.

כשגרטה תונברג הטיחה במנהיגי העולם "איך אתם מעזים", היא ייצגה את הלך הרוח של מיליוני בני גילה. הם מתבוננים במבוגרים שמנהלים את העניינים, ולא מבינים איך הם מרשים לעצמם לא לעשות דבר כדי למנוע את האסון. ח"כ סתיו שפיר, שכיו"ר התנועה הירוקה פרסמה תכנית של 'גרין ניו דיל' לישראל, אמרה לי השבוע שהיא בונה על הדור הזה ועל כך שבעוד כמה שנים הוא יביא לשינוי סדר היום הפוליטי. אשרי המאמין.

ח״כ סתו שפיר בהפגנת מחאה על משבר האקלים (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

ח״כ סתו שפיר בהפגנת מחאה על משבר האקלים (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

ועידת האקלים העולמית שנפתחת היום במדריד תעמוד בסימן פער הדורות הזה: הצעירים יפגינו, יסתכלו למקבלי ההחלטות בלבן שבעיניים וידרשו מהפכה עכשיו; המבוגרים יתקוטטו בחדרי הדיונים וינסו להסכים על סעיפים שאותם יוכלו להציג לציבור כהצלחה.

צריך להודות: הניסיון להפחית את פליטת גזי החממה וריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה נכשל עד כה כישלון ברור. על אף המאמצים והצעדים הדרסטיים של כמה מדינות, בעיקר באירופה, היקף הפליטות הגלובלי עולה כל הזמן וריכוז הפחמן באוויר מטפס במהירות.

במונחים שמוכרים לנו היטב מהדיון הפוליטי בישראל, ניתן לומר שמשבר האקלים חושף את העובדה שהעולם סובל מחוסר משילות: אין מנגנון גלובלי שיכול להעביר חוקים מחייבים, אין משטרת פלנטה שבכוחה לבצע אכיפה ולהפעיל סנקציות כנגד העבריינים, ובקיצור, איש (ומדינה) הישר בעיניו יעשה.

וכשבראש מעצמות העל עומדים אנשים כמו נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא ברזיל ז׳איר בולסונרו, לא פלא שהעולם עולה בלהבות. הסיכוי שהטיטאניק הזו תעשה תפנית היסטורית במדריד, אם להיות ריאליים, לא מאוד גדול.

ומה באשר לישראל? בינתיים, עסקים כרגיל. הפרלמנט האירופי הכריז השבוע על מצב חירום אקלימי, וממשלת ישראל הגיבה בנחירה עזה. במובן הזה אפשר להאשים את הממשלה כולה, לא רק את העומד בראשה, במרמה והפרת אמונים.

הפרלמנט האירופי הכריז השבוע על מצב חירום אקלימי, וממשלת ישראל הגיבה בנחירה עזה. במובן הזה אפשר להאשים את הממשלה כולה, לא רק את העומד בראשה, במרמה והפרת אמונים

ואחרי שזה נאמר, אני לא בטוח שהציבור הישראלי צריך להתמקד בעיסוק במשבר האקלים. תרומתה של ישראל לפליטת גזי החממה תואמת בערך את חלקה באוכלוסיית העולם – כפרומיל מסך הפליטות. כלומר, גם אם מדינת ישראל לא תפלוט החל ממחר בבוקר ולו מולקולה אחת של פחמן דו-חמצני לאטמוספירה, ההשפעה של ההישג הכביר הזה על משבר האקלים הגלובלי תהיה זניחה.

נכון שישראל, כמו שטוענים בתנועה הסביבתית, צריכה להיות אור לגויים, להוביל בפיתוח טכנולוגיות ירוקות וכו' – אבל בסוף היום צריך להכיר בכך שהמפתח למשבר האקלים נמצא בידיים של טראמפ, בולסונרו, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ושניים וחצי מיליארד סינים והודים. ולא, אלה לא חדשות טובות.

מזכ״ל האו״ם אנטוניו גוטרש מגיע לוועידת האקלים במדריד, ב-1 בדצמבר 2019 (צילום: AP Photo/Paul White)

מזכ״ל האו״ם אנטוניו גוטרש, אתמול, מגיע לוועידת האקלים במדריד (צילום: AP Photo/Paul White)

אז העתיד כנראה לא יהיה משהו, אבל לנו, הישראלים, יש שלל סיבות להיות מודאגים דווקא מההווה: מזיהום האוויר שגורם, על פי ארגון הבריאות העולמי, למותם של כ-2,500 ישראלים מדי שנה; מקטסטרופת התחבורה שכבר התפוצצה לנו בפרצוף ופוגעת בכלכלה, בסביבה, באיכות החיים ובחיים עצמם; מהעובדה שב-1 בדצמבר עדיין הסתובבנו בחולצות קצרות ושבכל נובמבר ירדו כאן לא יותר מכמה טיפות גשם.

מהעובדה שאין שום נחל בישראל מבין ה-16 שנשפכים לים התיכון, מראש הניקרה ועד גבול עזה, שניתן לשחות בו – את כולם זיהמנו ושינינו לעד; מתוכניות הבנייה המופרכות שמאיימות לכסות בבטון את מעט השטחים הפתוחים והטבע שעוד נותרו פה ועל הדרך להחמיר עוד יותר את משבר התחבורה; מהעובדה שעם כל יום שעובר עוד נתח מים המלח נעלם בזמן שלחופיו נפערים עוד כמה בולענים.

ובקיצור – משבר האקלים אולי נראה עתידי ותיאורטי, אבל משבר הסביבה כבר כאן, ובגדול.

אם על משבר האקלים הגלובלי אנחנו יכולים להשפיע רק בשוליים, הרי משבר הסביבה הישראלי יושפע ישירות מהחלטות שנקבל היום ומחר. ואם נטפל בו בתבונה, על הדרך גם נצמצם פליטות ונתרום את חלקנו להתמודדות עם האתגר העולמי – אתגר שהאנושות טרם פגשה כמותו.