פריבילגיה היא לא רק זכות יתר, היא גם אחריות

 (צילום: iStock-Dziggyfoto)
iStock-Dziggyfoto

"אני משערת, בהיותי פריבילגית, של-95 אחוזים ממשתפי ההפגנה המאורגנת על ידי הנאשם נתניהו זה יהיה היום ביקור ראשון במוזיאון תל אביב" (ציוץ של נרי ליבנה)

הציוץ של נרי ליבנה, צילום מסך
הציוץ של נרי ליבנה, צילום מסך

קודם כל צריך לדייק. במקרה הזה לא מדובר בציוץ. ציפור מצייצת. ציפורים זה דבר מתוק. זה לא התיאור הנכון הפעם.

כתבה את הציוץ מישהי שמבינה הרבה במילים. היא יודעת בדיוק מה הסאב טקסט פה. בעיני עצמה היא סופר הומאנית, גם בעיני המחנה שאליו היא משתייכת

כתבה אותו מישהי שמבינה הרבה במילים. היא יודעת בדיוק מה הסאב טקסט פה. בעיני עצמה היא סופר הומאנית, גם בעיני המחנה שאליו היא משתייכת.

המחנה תמך. כולה דחקה. דחקה, כמו צ'חקה בערבית. צחוקים נו, אל תהיה כזה כבד. צחוקים נו, כמו במערכת הבחירות האחרונות, כשאהוד ברק הגיע להפגנות מנדלבליט בפתח תקווה ואמר שהוא לא ראה שם את השפם של עמיר פרץ.

צחוקים. איך אומרים דחקה באידיש? אז אל תגידו לי לא להיות כבד. בא לי כבד.

בתור אחת שחיה ממילים, מוזר שנרי ליבנה לא מבינה את המילה פריבילגיה. מילה נוכרית אמנם, ועדיין. זאת אומרת, אין לי ספק שהיא מבינה את המילה על בוריה, במובן הטקסטואלי המילוני שלה. בהגדרה. אבל לכל מילה יש עוד משמעות. מילה לא עומדת בפני עצמה. היא אינה חד או דו ממדית. למילה יש נשמה. גם למילה פריבילגיה.

אם לנרי ליבנה היתה נשמה חומלת, רחמנית, כזאת שמבינה או מנסה להבין למה אנשים לא מגיעים למוזיאון תל אביב, היא היתה מבינה את הפירוש הנוסף של המילה

אם לנרי ליבנה היתה נשמה חומלת, רחמנית, כזאת שמבינה או מנסה להבין למה אנשים לא מגיעים למוזיאון תל אביב, היא היתה מבינה את הפירוש הנוסף של המילה. אבל היא דג קר שמתעטף באהבות ודאגות פסאודו אמיתיות כדי להיות חלק מקבוצה שאיתה אפשר ללכת למוזיאון ואחרי זה לשתות מקיאטו ולהריץ דאחקות על ישראל השניה, הביביסטית.

מוקדם יותר השנה, ליבנה השתמשה במילה פריבילגית בכתבה שכתבה לפני שנכנסה לבית האח הגדול. היא כתבה על עצמה שהיא אשכנזיה פריבילגית ("למרות שאני לא ממש פריבילגית ולא ממש אשכנזיה"). בשלהי השנה שעברה היא כתבה שערוץ אחד היה מלא בגברים פריבילגיים, בהתייחסה לפרשיית ההטרדה המינית שעברה. על ההתייחסות הראשונה אין לי מה להגיד. להתייחסות השניה אני תכף אחזור.

אני רוצה לספר לנרי על אמא שלי. היא נולדה בפרס. עלתה. כשעלתה, אמרו לה "איך קוראים לך". ענתה "פיירוז". אמרו "פיירוז. דומה לרוז. רוז זה שושנה. את שושנה מעכשיו". כשפיירוז עלתה לארץ היא הלכה למסלול האדום המטאפורי והכריזה על הכל. ביקשה ועמדה על זה שהכל יילקח ממנה.

אני רוצה לספר לנרי על אמא שלי. היא נולדה בפרס. כשעלתה, אמרו לה "איך קוראים לך". ענתה "פיירוז". אמרו "פיירוז. דומה לרוז. רוז זה שושנה. את שושנה מעכשיו"

ככה גדלנו. אין לנו שום צלקת תרבותית פרסית על הגוף. היא התיישבה, ניהלה גן, פונתה, הפכה למורה. היא עכשיו גרה תחנה אחת לפני הסוף.

פיירוז אוהבת לראות טלוויזיה. סרט פעם בשבוע גג. היא אומרת שהיא לא אוהבת את הים בגלל החול, אבל אני יודע שזה בגלל הפינוי. הכי אוהבת שכל הילדים והנכדים שלה באים אליה והיא יכולה להכין אוכל לשמונה מאות אנשים. היא קוראת ישראל היום. היא חושבת שביבי הוא מלך. מלך.

שנים הייתי מציק לה בויכוחים פוליטיים אכזריים, שבסופם תמיד הייתי מזכיר לה שהיא ערביה בעצמה ואיך היא יכולה לשנוא את עצמה ככה. והיא, בדמעות, ביקשה שאני לא אחזור על זה. שהיא ערביה.

היא אומרת שהיא לא אוהבת את הים בגלל החול, אבל אני יודע שזה בגלל הפינוי. הכי אוהבת שכל הילדים והנכדים שלה באים אליה והיא יכולה להכין אוכל ל-800 אנשים. היא קוראת ישראל היום. היא חושבת שביבי הוא מלך. מלך

אם היתה בריאה היתה הולכת להפגנה הזו ואולי באמת היתה זוכה לראות את רחבת מוזיאון תל אביב. אבל האמת נרי, שלפיירוז ואנשים כמוה אין זמן. הם בהישרדות. אין להם פספורט משני בז'קט הפנימי של המעיל. רחבות? הם מעדיפים את זו של הכותל.

אני דווקא חושב שאת יודעת מה זה פריבילגית. כשאמרת זה על הגברים בערוץ הראשון ידעת. פריבילגיה היא לא רק זכות יתר, פריבילגיה היא אחריות. אחריות היא לא לצחוק על אנשים שלא היו במוזיאון מימיהם. אחריות היא לגרום להם להבין למה הם צריכים להיות במוזיאון, להושיט יד, לפתוח דלתות. זה המימד השלישי של המילה הזו.

נרי ליבנה ואנשים כמוה הם מיצג אומנות בעצמם. הם עטופים בשלטי ניאון עם כל הדברים הנכונים. עטיפות לכיסוי הריק.

פריבילגיה היא לא רק זכות יתר, פריבילגיה היא אחריות. אחריות היא לא לצחוק על אנשים שלא היו במוזיאון מימיהם. אחריות היא לגרום להם להבין למה הם צריכים להיות במוזיאון, להושיט יד, לפתוח דלתות

אנחנו יודעים בדיוק למי התכוונת כשכתבת את הדבר הזה (האם היית כותבת נעירה דומה להפגנה בנוכחות קהל ערבי?).

אנחנו לא כועסים עלייך. עברנו את זה. אנחנו בשלב החמלה. צריך כמות לא קטנה של רוע וזדוניות כדי לכתוב ככה (או לתמוך בגעייה כזו). אני ממש לא מבין איך את יכולה לחיות עם עצמך ככה.

זאב אברהמי בן 50, מאז השירות בשטחים לא חי בארץ ולא יחיה עד שזה ייגמר. בהגדרה: יהודי פוסט ישראלי. נולד בימית, נעקר, חי יותר מדי זמן בניו יורק, עכשיו בברלין. נשוי לגרמניה (ומאז הפסיק לפחד מהמוות), שני ילדים ממוקססים היטב (ערסים יקים). כותב כדי לנשום. נושם בשביל לנגב חומוס. חוץ מראשון בלילה בברגהיין, לא אוהב דברים קבועים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 737 מילים
סגירה