כל עוד לא עמד על הפרק שינוי יסודי באופיה של מדינת ישראל, אף אחד לא התעניין בפרוצדורה. ברמה התאורטית, כפי שטען בצלאל סמוטריץ', למנחם בגין ויצחק שמיר היה קל בהרבה מלקואליציית נתניהו להפוך את ישראל לדמוקרטיה בנוסח טורקי, הונגרי או פולני. עוד לא הייתה מהפכה שיפוטית. ובכל זאת, מעולם עד לשנים האחרונות, לא היה בישראל ראש ממשלה ששקל ברצינות לבטל את הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות. גם קמפיין ברוטלי ומקיף כל כך לערעור אמון הציבור ברשויות אכיפת החוק לא עלה על הדעת.

כך שהפרוצדורה אינה המהות – היא רק הכלי שבאמצעותו מנסים הצדדים הנצים לשפר עמדות. אלה טוענים שעקרון הרוב הוא החשוב ביותר בדמוקרטיה, המאפשר תאורטית אפילו להחליט על ביטולה, ואלה טוענים שאי אפשר להשתמש בעקרונות דמוקרטיים כדי לפרק את הדמוקרטיה עצמה. הוויכוח חשוב מאוד, קריטי ממש, ואולי חד פעמי – כי לאחר התפרקות הדמוקרטיה הוויכוחים נגמרים – אבל הוא מרוחק מעט מהמהות הגרעינית, והיא השאלה איזו מדינה העם רוצה כאן: דמוקרטיה-ליברלית, או דמוקרטיה שמרנית-סמכותנית.

טענת קואליציית הימין שהיא המייצגת הבלעדית והמוחלטת של "העם" אינה נכונה. העם מורכב גם מאופוזיציה גדולה. אך מפלגות הימין אינן מייצגות אפילו את רוב העם. אם זה היה המצב, היו בישראל תחבורה ציבורית בשבת, נישואים אזרחיים, זכויות מלאות ללהט"ב, שוויון כערך חוקתי, הגבלות כהונה של נבחרי ציבור, חוק המרכולים לא היה עובר, החרדים היו מגויסים, והפערים החברתיים היו קטנים בהרבה. כל הסקרים מלמדים שגם סמכויות בג"ץ היו נשמרות במלואן ואולי אף מורחבות, ברוב של כ-60% מהאזרחים.

פרופ' עמיחי כהן, מרצה בכיר למשפטים בקרייה האקדמית אונו וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מסביר שהפער בין רצונות הציבור לפעולות הממשלה נובע יותר מכל מ"בעיית הנציג", כלומר נטייתם של פוליטיקאים לשרת את עצמם קודם לשירותם את הציבור. מדדי הדמוקרטיה מלמדים כל שנה מחדש שכ-80% מהאזרחים מזהים זאת וסבורים שזוהי המציאות.

איך זה מתאפשר? לאחר שערך מחקר משווה בין 66 מדינות דמוקרטיות, הגיע כהן למסקנה ברורה: "גם לאחר הטלת המגבלות מכוח חוקי-היסוד, נותרה ממשלת ישראל המוסד הנבחר החזק ביותר בעולם הדמוקרטי". הסיבה לכך היא שבשונה ממדינות אחרות, אין בישראל מנגנונים המאזנים את כוחה של הממשלה, כמו שני בתי נבחרים, חוקה המשריינת ערכים מוגנים, מבנה פדרטיבי, בחירות אזוריות, מגבלות על הליך שינוי החוקה ועוד.

המצב בישראל הפוך: הממשלה שולטת בכנסת באופן מוחלט באמצעות הסכמים קואליציוניים דרקוניים, המבטלים למעשה את הפרדת הרשויות בין הרשות המבצעת למחוקקת. בכל הקשור לערכים חוקתיים, לא רק שחלק נכבד מהם לא מעוגן, גם הליכי שינוי החוקה פשוטים ותלויים אך ורק ברצונה של הקואליציה. ניתן להעביר בישראל חוק יסוד בתוך יממה וברוב של 1-0. בארה"ב, להשוואה, נדרש רוב של שני שליש בכל אחד מבתי הקונגרס, ואשרור של 75% מהמדינות.

רגע לפני שהממשלה מקדמת שינוי משטרי, המבטל את כוחו של הגורם האחרון היכול לאזן אותה, נדרשת האופוזיציה, ובעיקר כחול לבן, לחשוף את שקר "זה מה שהעם רוצה". חשיפת השקר יכולה להיעשות באמצעות מהלך פשוט, המבטא הסכמה נדירה – ואולי זמנית – בין הימין, המרכז והשמאל, על כך שמקור הסמכות הוא העם. המהלך הזה הוא ייזום של "חוק משאל עם: אופיה של מדינת ישראל".

מטרתו הרשמית של החוק היא לאפשר לעם לקבוע אחת ולתמיד באיזו מדינת ישראל הוא רוצה לחיות, במנגנון שאינו סובל מהמגבלות של בחירות כלליות, שכשמן הן כלליות מדי. צריך לתת לישראלים לבחור בין אפשרויות ברורות: האם אתם רוצים לחיות באלבאמה או בקליפורניה? האם אתם מעדיפים דמוקרטיה ליברלית או דמוקרטיה לא ליברלית? הפרדת דת ומדינה – כן או לא? הפרדת רשויות, הכוללת שחרור הכנסת משליטת הממשלה וסמכויות רחבות לבג"ץ – כן או לא? הגבלת כהונה – כן או לא?

חוק משאל עם יקבע מנגנונים לניסוח השאלה או השאלות, ויכלול מחויבות של הכנסת בשבתה כאסיפה מכוננת לעגן את הכרעת העם בחוק יסוד קשיח, שניתן יהיה לשנות אך ורק במשאל עם.

משום שנתניהו ושותפיו יודעים שלפחות שליש ממצביעי הימין יצביעו עם המחנה הליברלי, הם לא יתנו יד לקידום החוק, ויש לקוות שהוא יתקבל בעידן שאחרי נתניהו.

בטווח המידי, חשיבותו של החוק היא בשיח הציבורי הער שהוא יחולל. מדובר בחשיבות דרמטית: בתוך זמן קצר מיום שיעלה על סדר היום הציבורי, יהיה ברור לכל אזרח ואזרחית שטענת נתניהו ושליחיו לייצוג מלא של העם בכל תחום שהוא שקרית. אבדן הלגיטימציה יקטין משמעותית את סיכוייהם להתנקש בדמוקרטיה הישראלית.

כתב ופרשן פוליטי