זירת הבלוגים

לימבוקרטיה

רוב אזרחי ישראל איבדו אמון במוסדות הדמוקרטיים, ואולי גרוע מכך – איבדנו אמון בעצמנו

05/12/2019 06:29
שלט בהפגנה נגד השחיתות השלטונית (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

משמעותה המקורית של המילה לימבו היא 'מחוז מדומיין הנמצא על סיפו של התהום'. באנגלית המודרנית, לפי מילון אוקספורד, משמעותה: "מצב של אי-וודאות, שאינו בשליטתך, ושבו אין כל התקדמות או שיפור".

הדמוקרטיה הישראלית עונה על שתי ההגדרות, ונדמה כי גם אם תצעד צעד קדימה, יתכן שתיפול לתהום. אבל למדמיינים כי כל צרותינו הלאומיות יבואו על פתרונן עם הסתלקותו של נתניהו, מומלץ לקחת צעד אחורה. אולי כמה צעדים.

התהום שאליה אנו צועדים לא נוצרה ע"י נתניהו לבדו. התהום הזו פעורה בין המערכת הפוליטית כולה לבין הציבור. טענותיהם הקונספירטיביות של נתיני נתניהו כנגד "הפרקליטות שבתוך הפרקליטות" לא נולדו בחלל ריק. הן ביטוי של המשבר החמור ביותר של תקופתנו, משבר האמון בשיטה הדמוקרטית עצמה, במוסדות הדמוקרטיה הייצוגית וביכולתם למלא את תפקידם הבסיסי – לייצג את האינטרסים של הציבור.

התהום שאליה אנו צועדים לא נוצרה ע"י נתניהו לבדו. היא פעורה בין המערכת הפוליטית לציבור. טענותיהם הקונספירטיביות של נתיני נתניהו כנגד "הפרקליטות שבתוך הפרקליטות" לא נולדו בחלל ריק

בניגוד גמור למסרים הזדוניים תוצרת בלפור, בעיית אי-האמון לא מתחילה בפרקליטות אלא דווקא בפוליטיקאים עצמם. כפי שמגלה בעקביות מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה מדי שנה בשנה, וכפי שמגלים מדדים מקצועיים נוספים, כמו זה של אוניברסיטת חיפה, מערכת המשפט לא נמצאת בתחתית מדרג האמון הציבורי אלא בחלקו העליון, לצד צה"ל ונשיא המדינה. דיירי הקבע בתחתית הטבלה הן הישויות הפוליטיות-נטו – המפלגות, הכנסת, והממשלה. המצב הזה לא נוצר בימי נתניהו אלא לפניו.

רובם הגדול של אזרחי ישראל איבד אמון במוסדות הדמוקרטיים, ואולי גרוע מכך – איבדנו אמון בעצמנו, וביכולתנו לשנות את המציאות הזו, לבנות גשרים על פני התהום, להחזיר לעצמנו את השליטה על חיינו ועתידנו.

רוב אזרחי ישראל איבדו אמון במוסדות הדמוקרטיים, ואולי גרוע מכך – איבדנו אמון בעצמנו, וביכולתנו לשנות את המציאות הזו, לבנות גשרים על פני התהום, להחזיר לעצמנו את השליטה על חיינו ועתידנו

הז'רגון הפוליטי האמריקני עשיר במונחים לתיאור התארגנות והשפעה אזרחית קולקטיבית. קוראים לזה בין היתר Political Agency או Civic Agency. זוהי יכולת פוליטית שהאזרח האמריקני מתייחס אליה כחלק מובנה של זכויותיו. הוא לומד עליה בבית הספר והוא רואה אותה מתממשת בדרכים שונות בשכונתו, בעירו, בארצו ובבירתו שבוושינגטון.

למקבילו הישראלי אין את המורשת, את המידע והידע, וכאמור אפילו לא את המונחים בשפה העברית בכדי להבין את משמעות המושג, ולמעשה את מלוא משמעותה של אזרחותו הדמוקרטית.

ראינו המחשות רבות להיעדר הזה בשנים האחרונות, עם נסיונותיה האלימים של משטרת ישראל לבלום מחאות אזרחיות, עם השתקתם של ארגוני חברה אזרחית, ועם הירידה בשיעורי ההצבעה בבחירות אפריל 2019.

רידודו והקצנתו של השיח הציבורי, ברשתות החברתיות, בתקשורת ובכנסת, ומסעות ההסתה והשיימינג כנגד דעות מסוימות, יצרו תרבות חדשה של הימנעות פוליטית

רידודו והקצנתו של השיח הציבורי, ברשתות החברתיות, בתקשורת ובכנסת, ומסעות ההסתה והשיימינג כנגד דעות מסוימות, יצרו תרבות חדשה של הימנעות פוליטית.

במסגרת קבוצות מיקוד שערכנו ב-2018 בלטה מאוד הצנזורה העצמית שאימצו אזרחים רבים ומפוחדים: "אני בעלת עסק, אני לא רוצה לכתוב משהו בפייסבוק שאחר כך יביא להחרמה מצד חלק מהלקוחות". "אני עובד מדינה, אז בכלל אסור לי להביע עמדות פוליטיות". "אני מעדיפה רק לקרוא פוסטים, אני לא עושה לייקים ולא מגיבה בכלל".

היו אמנם כמה גילויים מרשימים של מחאה אזרחית, אבל יש להודות כי היחידים שהתמידו בה לאורך זמן היו עשרות בודדות של גיבורות וגיבורי כיכר גורן בפתח תקווה, וקומץ האנשים הנחושים שהתארגנו תחת הכותרת "מחאת היחידים".

כמעט כל הישראלים מסתופפים בהיכל המוגן של 'הרוב הדומם'. רבים מהם מכירים בחומרת המצב, מודעים לחלוטין לתהום המסוכנת שנפערה בינם לבין מוסדות השלטון והדמוקרטיה. אבל במקום תחושת מסוגלות פוליטית, הם משותקים ע"י פחד, יאוש ולעיתים אדישות ממאירה.

כמעט כל הישראלים מסתופפים בהיכל המוגן של 'הרוב הדומם'. רבים מכירים בחומרת המצב, אבל במקום תחושת מסוגלות פוליטית, הם משותקים ע"י פחד, יאוש ולעיתים אדישות ממאירה

על התהום בין הממשלה והכנסת לבין האזרחים לא יגשרו חלקי ה"בלוק" של נתניהו, לא רסיסי מפלגת "גשר", וגם לא "קווי יסוד" של ממשלת "אחדות". כל עוד יימשכו דפוסי הפוליטיקה הקיימים, כל עוד נחוש אי-אמון מוצדק במוסדות הדמוקרטיים ובדמויות המאיישות אותם, כל עוד לא נשיב לעצמנו את ה-Agency, נמשיך לחיות בלימבוקרטיה.