"כשאין יציבות פוליטית, לאזרחים יש יותר בעיות נפשיות"

ד"ר גאבור מאטה חוזר לטראומה הפרטית שלו כתינוק בשואה, ומאבחן את הבעיות הפסיכולוגיות שמאפיינות לדבריו את החברה הישראלית ● "ילדיהן של אימהות ישראליות, שהיו בהיריון בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, היו בעלי סיכויים גבוהים יותר ללקות בסכיזופרניה"

14/12/2019 15:01
גאבור מאטה (צילום: הוצאת אבורי, בריטניה)

ברב המכר העולמי שלו, "נפשות פזורות", ד"ר גאבור מאטה כותב כי הפרעת קשב וריכוז (ADD) איננה הפרעה גנטית, כי אם עיכוב התפתחותי שמתחיל כמנגנון התמודדות בתגובה לשורשי טראומה בילדות.

מאטה, יועץ משפחתי ומומחה לפסיכולוגיה של התמכרויות, מביא כדוגמה את הפרעת הקשב והריכוז האישית שלו. הספר כולל תמונה בשחור-לבן שלו ושל אמו שמחזיקה אותו כתינוק בן ארבעה חודשים, כשהיא עונדת טלאי צהוב על חזה.

משפחתו של מאטה היגרה לוונקובר ב-1956, אבל הוא נולד בבודפשט בינואר 1944, כשסיכוייהם של רוב יהודי הונגריה לשרוד היו קלושים. עד אפריל 1945, יותר מחצי מיליון יהודים הונגרים נרצחו בשואה. רבים נורו על גדות הדנובה.

אבל בין 15 במאי ל-9 ביולי 1944, כ-430,000 יהודים נשלחו ברכבות מהגטאות בהונגריה לאושוויץ. בין אותם יהודים נמנו סבו וסבתו של מאטה מצד אמו, ד"ר יוסף לוי וחנה לוי , שבאו מהעיר קושיצה בדרום סלובקיה.

מאטה מספר שכילד, בכל פעם ששמע את המילה "אלוהים" הוא חש כעס עמוק ושאל את עצמו: "איזה מין אלוהים נתן לסבא וסבתא שלי להירצח באושוויץ?".

"שלא כמו אחי, אני נמנע מלהביט למצלמה – אולי כמו שפעוטות מכסים את עיניהם כדי שלא להיראות. או אולי אני סוקר את האופק הרחוק של העתיד, או של העבר", כותב ד"ר גאבור מאטה בתיאור התמונה הזו, המופיעה בספרו "נפשות פזורות" (צילום: באדיבות מאטה)

"שלא כמו אחי, אני נמנע מלהביט למצלמה – אולי כמו שפעוטות מכסים את עיניהם כדי שלא להיראות", כותב ד"ר מאטה בתיאור התמונה הזו (צילום: באדיבות מאטה)

"אחרי שההורים שלה נלקחו, אימא שלי רצתה להתאבד", מספר מאטה בן ה-75, גורו לעזרה עצמית שמרבה לתייר בעולם, בריאיון איתו בלונדון.

במהלך אותה תקופה אמו של מאטה כתבה יומן, שאותו הוא משחזר באריכות בספרו.

בעלה, שנשלח לעבודות כפייה על ידי הנאצים, נעדר מהבית 14 חודשים, כך שרוב הרשומות ביומן הטרגי הזה ממוענים ישירות אליה, "גבי".

מאטה לא היה מסוגל לקרוא את היומן הזה במשך חצי מאה.

"רק המראה שלך לידי בעריסה נתן לי סיבה להמשיך", כתבה אמו של מאטה ברשומה שוברת לב ביומנה. "אני אוותר על הבן שלי כשהם יגיעו לכאן כדי להשליך אותי לקרון משא, אבל אף לא רגע אחד לפני כן", היא כתבה במקום אחר.

"כפעוט יהודי תחת כיבוש נאצי, גודלתי על ידי אם שהייתה מוכת יגון בעקבות מות הוריה באושוויץ. אמי הייתה מלאת חרדות, מכיוון שלא ידעה אם בעלה חי או מת, ואנו היינו נתונים תחת איומים של גירוש או של אלימות".

ביוני 1944 נחסכו מיהודי בודפשט, שלא כמו אחיהם הכפריים, מחנות המוות הגרמניים בפולין – אבל לא הטרור המתמשך שהופנה כלפיהם. רובם רוכזו בבנייני הטלאי הצהוב במרכז הבירה ההונגרית.

בדצמבר אותה שנה, מאטה ואמו חיפשו מחסה באחד הבתים המוגנים שניהלה שגרירות שווייץ, בניסיון להציל יהודים מהנאצים והפשיסטים ההונגרים.

כי להגן עליו מפני הסכנות של גטו בודפשט באותה תקופה, אמו של מאטה מסרה אותו לידי אישה זרה, שהסכימה לקחת אותו לביתם המוגן של קרובי משפחה.

תחושה עמוקה של נטישה

הניתוק בין האם לבנה נמשך שלושה שבועות, והותיר את מאטה בתחושה עמוקה של נטישה. לדבריו, ההצצה הקצרה הזאת לסיפור הטראומתי האישי שלו כניצול שואה מדגימה את המסר המרכזי שרוב ספרי העזרה העצמית שלו מנסים להעביר לקוראיו: ליחסים עם המטפלים העיקריים שלנו – ולמצב הנפשי שלהם – יש חלק מרכזי בעיצוב התפתחות המוח שלנו, נפשנו ואישיותנו, לכל משך שארית חיינו.

"כפעוט יהודי תחת כיבוש נאצי, גודלתי על ידי אם שהייתה מוכת יגון בעקבות מות הוריה באושוויץ", אומר מאטה. "אמי הייתה מלאת חרדות, מכיוון שלא ידעה אם בעלה חי או מת, ואנו היינו נתונים תחת איומים של גירוש או של אלימות".

"כשההורה סובל מדחק, גם הילד סובל מדחק. זה עד כדי כך פשוט", אומר מאטה.

"המצב הנפשי של ההורים שולט במצב הנפשי של הילד, מה שאומר שבשנתי הראשונה סבלתי רבות מדחק. הנפש שלי תוכנתה בקשר עם אימא אחוזת אימה, ואני הטמעתי הרבה מהפחד, מהחרדה ומהדיכאון שלה".

מאטה מציין שהתגובה הטבעית של פעוטות רבים לתקופה ממושכת של דחק היא התנתקות ודיסוציאציה. "אובחנתי עם ADD כאילו זו מחלה, אבל זו לא. זה התחיל כמנגנון התמודדות, שמאוחר יותר כבר לא הייתה בו תועלת", הוא אומר.

מאטה הגיע ללונדון כדי לשאת הרצאות פומביות שכל הכרטיסים אליהן נמכרו. אחת מהן עסקה בטראומה, התאוששות וטיפול עצמי; אחרת בקשר הנסתר שבין דחק ומחלות. הנושא האחרון נדון בספרו "כשהגוף אומר לא".

מאטה מציין שהתגובה הטבעית של פעוטות רבים לדחק היא התנתקות ודיסוציאציה: "אובחנתי עם ADD כאילו זו מחלה, אבל זו לא. זה התחיל כמנגנון התמודדות, שמאוחר יותר כבר לא הייתה בו תועלת"

על פני השטח, יש כמה קווים מקבילים בין מאטה לבין גורו העזרה העצמית והפסיכולוג הפופולרי ג'ורדן פיטרסון. שניהם קנדים, ושניהם צברו לעצמם קהל מעריצים בהרצאות פומביות, שיש לו כמעט אופי של כת.

שניהם משתמשים ביוטיוב כערוץ לתקשורת עם קהל שמבקש להימלט מתחושות של ייאוש, חרדה וריקנות רוחנית. שני המחברים גם מציעים לקהל שלהם דרכים לשינוי עצמי באמצעות התעוררות רוחנית.

אבל השניים חלוקים ביניהם. מאטה ביקורתי מאוד כלפי גישת "כוח הרצון" הניטשיאנית של פיטרסון להתמודדות עם טראומה פסיכולוגית אישית.

הוא מאמין שעבודתו של פיטרסון ממוקדת בחתך דמוגרפי צר של גברים לבנים, ושהיא נוטה להוביל לתרבות של האשמה, שבה בושה, אשמה, סקסיזם ואפליה גזעית מרימים את ראשיהם. ואכן, פיטרסון אהוד בקרב רבים בימין האלטרנטיבי.

בניגוד לכך, עבודתו של מאטה מקדמת אג'נדה של אחריות חברתית הדדית ושל חמלה אוניברסלית. שתי אלה מהוות נושאים מרכזיים בספר אחר של מאטה, שנחשב לקלסיקת פולחן של עזרה עצמית בקנדה ובארצות הברית, "בממלכת רוחות הרפאים של הונגריה: היכרות מקרוב עם התמכרות".

מסע רוחני, רגשי ואינטלקטואלי

מהדורה חדשה ומעודכנת של הספר (באנגלית), שיצא לפני עשור, פורסמה בבריטניה בסוף השנה שעברה. הספר לוקח את הקוראים למסע רוחני, רגשי ואינטלקטואלי החוקר את שורשי ההתמכרות תוך כדי ניתוח פרטני המתבסס על פילוסופיה, מדעי המוח, פסיכולוגיה אבולוציונית, מיתולוגיה ותאולוגיה.

מאטה גם מביא מקרי מבחן רבים שהוא התוודע אליהם בעבודתו בוונקובר עם מטופלים שהיו מכורים להרואין, לקוקאין ולסמים מזיקים אחרים.

עטיפת הספר "נפשות פזורות" (צילום: הוצאת אבורי, בריטניה)

עטיפת הספר "נפשות פזורות" (צילום: הוצאת אבורי)

מאטה מדגיש שיותר מההתמכרות עצמה, שורש הבעיה של המכורים הוא המצוקה והכאב הנפשי שההתמכרות מנסה להדוף לזמן מה.

"אנשים שמכורים לכל דבר שהוא תמיד אומרים, 'זה עוזר לי לברוח ממציאות כואבת ונותן לי תחושת עונג שחסרה בחיי, או תחושת שייכות שאין לי בדרך אחרת'", מסביר מאטה. "אז קודם בא הכאב, אחר כך ההתמכרות".

גם האופן שבו מאטה בונה את הנרטיב בספר עוזר לו להגיע לקהל עולמי – הוא קושר את הסיפור האישי שלו לנושאים שונים מתחום הפסיכולוגיה האנושית. זה שילוב של וידוי אישי ושל כנות חשופה, שעוזר לקוראים להפנים את המסר.

מאטה הוא גם אשף בפירוק רעיונות מדעיים מורכבים לכדי שפה שכל הדיוט יכול להבין בקלות. הדבר ניכר בעיקר כשהוא מסביר איך הסביבה מעצבת את התפתחות המוח האנושי – נושא מרכזי להבנת המדע שמאחורי ההתמכרות.

מאטה משווה את המוח האנושי לגרעין חיטה, ומציין שלא חשוב כמה הזרע עמיד מבחינה גנטית, הוא זקוק לגורמים סביבתיים חיוביים כדי לצמוח.

"חוויות הילדות המוקדמת קובעות אילו חלקים במוח יתפתחו בצורה תקינה. ככל שילדים חווים יותר כאב נפשי וטראומה, הדבר פוגע יותר בהתפתחות המוח התקינה שלהם, ולכן הם יותר פגיעים לחומרים ממכרים"

"חוויות הילדות המוקדמת קובעות אילו חלקים במוח יתפתחו בצורה תקינה", אומר מאטה. "ככל שילדים חווים יותר כאב נפשי וטראומה, הדבר פוגע יותר בהתפתחות המוח התקינה שלהם, ולכן הם יותר פגיעים לחומרים ממכרים.

"אז בין אם אנחנו מסתכלים על התמכרות כמקור להתמודדות עם כאב או כהפרעת מוח כרונית, אנו מסתכלים על ההשפעה של חוויות הילדות המוקדמת".

מאטה מביא לדוגמה חרדה קולקטיבית. כשאומה מסוימת חשה חוסר ביטחון גובר בשל מלחמה או בשל אי יציבות כלכלית או פוליטית, גוברת גם הסבירות לבעיות של בריאות נפשית.

הבעיות הנפשיות האלה מתחילות להתפתח כבר ברחם, אומר מאטה, ומציין כי ילדיהן של אימהות ישראליות שהיו בהיריון בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים היו בעלי סיכויים גבוהים יותר ללקות בסכיזופרניה בשלב מאוחר.

בהתייחס לקשר שבין תורשה וסביבה, מאטה אומר שיש במוח שלוש מערכות שאופן התפתחותן בילדות המוקדמת עשוי לקבוע אם אדם ייטה להתמכרות.

אצל אנשים שנפלו קרבן להתמכרות, כל שלוש המערכות – מערכת התגמול בתגובה לחומרים מרגיעים, מנגנון התמריץ המבוסס על דופמין ואזורי הוויסות העצמי בקליפת המוח הקדם-מצחית – כמעט תמיד אינן תקינות.

"מערכת ההרגעה ממלאת תפקיד חיוני ביחסי ההיקשרות בין פעוטות להוריהם, בעוד שדופמין הוא החומר הכימי שעוזר לתווך תמריצים והנעה", הוא אומר.

"הימורים וסקס, לדוגמה, מעלים את רמות הדופמין, ולכן אנשים מתקשים כל כך לוותר עליהם".