יום שלישי, שעת צהריים בשפרעם. בקצה המזרחי של העיר, סמוך לכביש המוביל צפונה לאעבלין, תלמידות שסיימו את יום הלימודים מתגודדת סביב בור בשטח פתוח. הן שותקות, בוהות בשקע שנפער באדמה, ונראה שהן בהלם ממה שקרה במקום הזה בשבוע שעבר. סרט אדום עדיין מקיף את זירת הרצח שאירע שם.
בשעות הערב של יום רביעי בשבוע שעבר, קיבל תושב העיר עאדל חטיב בן ה-17 שיחת טלפון מסוכנת שקראה תיגר על אומץ לבו. הוא נענה לאתגר המפוקפק, וכשהגיע לפגוש את מי שככל הנראה זימן אותו לכיכר עין עאפיה הסמוכה, נרצח באופן אכזרי.
גופתו של עאדל חטיב נמצאה ביום חמישי בערב. במשטרה אומרים כי הוצא צו איסור פרסום על פרטי החקירה, ומציינים כי ארבעת החשודים, בני 18-24 יישארו במעצר עד יום חמישי השבוע.
כך קרה שהעיר הפסטורלית, שמשתרעת על פני 7 רכסים וגובלת בקריית אתא ממזרח, התעוררה בסוף השבוע שעבר לסיוט שנקרא "האלימות בחברה הערבית".
מפגשים שבועיים של בני נוער
אחר הצהריים באותו יום שלישי השבוע, מתכנסת במתחם העירייה חבורת בני נוער למפגש שבועי, במסגרת תכנית "עיר ללא אלימות". פני המשתתפים נפולות.
"כבר הרבה זמן אנחנו מרגישים שיש עלייה באלימות בקרב בני נוער. אנחנו רואים את זה", אומרת לי אחת המשתתפות במפגש.
הנער שנרצח, עאדל, נהג להגיע בקביעות בדיוק למפגשים האלה שמנסים להגביר את האמון במסוגלות של בני הנוער, ולחבר אותם לשאיפות ולהגשמת מטרות.
ביום האחרון של חייו חזר עאדל מעבודתו והלך לעזור לחבר במטלה אחרת, עד שקיבל את אותה שיחת טלפון. הנער יפה התואר הונשר בכיתה י' מבית הספר המקיף ג', על רקע ציונים נמוכים. בשנה האחרונה עבד עאדל בסדנת גבס עם סבו, רכב על סוסים, ואהב לרקוד דבקה לצלילי שירי עם.
לפי מקורביו, עאדל חלם להגשים מטרות קרובות, להוציא רישיון ולרכוש מכונית, להשלים בגרויות, לגדל זקן ולהפוך מנער לגבר. וכמו כולם, גם למצוא אהבה.
קרוביו תיארו אותו גם כ"פילנתרופ", כפי שנהג באותו אחר צהריים כשנחלץ לעזרת חברו, וכנער דומיננטי, שהפגין סימני מנהיגות חברתית, שלמרבה האירוניה באו לביטוי גם במפגשים של "עיר ללא אלימות".
במותו הותיר אחריו אבא, פחח, אמא, שעובדת בבית אבות, וארבע אחיות.
מכריו של הנער, שהלווייתו נערכה ביום שישי האחרון, מחזיקים בטן מלאה על העדפת בתי הספר להיפטר ממי שלא מוציא ציונים טובים, ועל משרד החינוך שסגר את תכניות החינוך הלא פורמלי לנוער בסיכון, שאליו השתייכו ככל הנראה הרוצחים, נערי רחוב. על כך בהמשך.
אירוע של אחווה ופיוס
דווקא מהשפל שקטל את עאדל, נבט בשפרעם אירוע של אחווה ופיוס שכמוהו לא ראתה העיר שנים. באחר הצהריים של יום שלישי השבוע, הגיע אשרף, אביו של עאדל, למתחם הכנסייה הקתולית. נלוו אליו קרובי משפחתו המוסלמים.
"באנו להודות לנוצרים שעיכבו את חגיגות הדלקת עץ האשוח", אומר לי אשרף בקול מהוסס, בעודו נכנס פנימה לפגוש את נשואי הפנים שהגיעו כדי לחזק אותו.
ואכן, הנוצרים בעיר השהו את חגיגות חג המולד, שהיו אמורות להתחיל בסוף השבוע האחרון, כדי לא לפגוע במשפחה האבלה. הדלקת עץ האשוח הגדול שליד הכנסייה, שמציינת את פתיחת אירועי חודש חג המולד, נדחתה ליום רביעי.
הנוצרים בשפרעם מהווים כמעט שליש מתושבי העיר, 60% מהתושבים הם מוסלמים, והשאר דרוזים ובדואים. הכנסייה הקתולית ממוקמת במרחק של כמה פסיעות מבית הכנסת העתיק והמצודה הצלבנית של שפרעם.
במפגש המחווה שהתקיים שם דיברו, בין היתר, ראש העיר אורסאן יאסין, הכומר של הכנסייה היוונית קתולית, אנדראוס בחוס, וגם הכומר הפרוטסטנטי, פואד דאער. הם ניסו לנחם ולחזק את אשרף, שישב שם בשקט ואסונו ניכר עליו.
מסחר שוקק ושופינג
שפרעם ממוקמת ממש במקביל לקריות, ממערב להן. העיר שמונה 42 אלף תושבים, מתוחמת ממערב על ידי כביש 70 שעולה צפונה, ומדרום על ידי כביש 79 שמוליך מערבה לנוף הגליל ונצרת.
שני הכבישים האלה, שנסללו לפני ארבעה עשורים, די חנקו את אדמות העיר שנאלצה להתכווץ ממאה ומשהו אלף דונם לכ-20 אלף לטובת קרית אתא והיישובים שמדרום.
כחלק מהמחאה על הפקעת האדמות, בשפרעם התכנסו ראשי המועצות הערביות, כגון תופיק זיאד ראש העיר נצרת, כדי לדון בשביתה של יום האדמה הראשון ב-1976, בזמן ממשלת רבין הראשונה.
גם היום, הכניסה הדרומית לעיר מוליכה לדרך מחמוד דרוויש, אך מי שמגיע לשם בפעם הראשונה יתקשה לקשר אותה עם לאומנות פלסטינית, ובטח שלא עם אלימות. יותר בכיוון של מסחר שוקק, שופינג וכמובן שפע של הסעדה.
כבר בכניסה מתנוסס מצד ימין מותג מוכר, מרכז קניות אל נחלה, השייך למפעל הקפה שנמצא באזור התעשייה של העיר. גם בהמשך אפשר לראות תכונה מסחרית, וכל הבנקים הגדולים עדיין מחזיקים סניפים בעיר. לאומי אפילו שניים.
"אצלנו אין אמצע"
זוהיר כרכבי פוגש אותי ליד בניין העירייה. איש חד"ש, חבר מועצה מטעמה. קומוניסט, לכאורה, שמאלני, אבל מסביר ש"אצלנו אין אמצע. או שאתה שמאלני או שאתה אסלאמי".
כבן למשפחת בנקאים ויועץ השקעות לשעבר בבנק לאומי, הוא אפילו נותן מחמאות לנתניהו ("היה שר אוצר טוב"), וכחבר ועד הבנק בזמנו, הוא מרעיף שבחים על יו"ר הוועד המיתולוגי שלו, לואי רוט ("אין היום אנשים כאלה, הוא היה משהו מיוחד והשיג זכויות רבות לעובדים").
חד"ש היא כיום אופוזיציה בעירייה, ומחזיקה 2 מנדטים מתוך ה-15.
שאר הרשימות בעיר הן מקומיות עדתיות, והתפקידים מחולקים לפי משקלן של העדות בעיר: ראש העיר מוסלמי, ממלא מקומו הוא נוצרי והסגן הוא דרוזי. כרכבי עצמו נוצרי ("במקור, אבל זה לא חשוב לי").
בבחירות האחרונות, יותר מ-60% מתושבי העיר הגיעו לקלפי. רוב הקולות הלכו לרשימה המשותפת, וישראל ביתנו קיבלה 11% מפתיעים, בזכות בן העיר הדרוזי שהפך לחבר כנסת במפלגה, חמאד עמאר. עם זאת כרכבי ממהר להבהיר שליברמן מעולם לא ייצג אותו אישית ("הוא שונא אותנו").
סמטאות שוממות
כרכבי מחזיק שורשים עמוקים במקום, וסבו היה ראש העיר מ-1910 עד 1933.
מבניין העירייה יצאנו לשפרעם העתיקה. הסמטאות שוממות במהלך היום, ורק הסנדלר הישיש עדיין פותח את החנות עד שעות הצהריים. אפשר לראות כאן שלט היסטורי שמראה שלל בעלי המקצועות שפעלו כאן בעבר.
המיקום האסטרטגי של שפרעם, 20 ק"מ מחיפה, עכו ונצרת, הביא לכך שפעם היתה העיר העתיקה הלב הפועם של האזור, כל מי שנסע בצפון היה עובר בשוק.
אבל אז הגיעו הכבישים העוקפים, 70, שהאדמות ממערב לו הופקעו לטובת קרית אתא, 79, ובקרוב גם כביש 6.
אפשר לראות את תנופת הבנייה של השכנה ממערב, אך למרות הפקעת הקרקעות, לשפרעם יש עדיין עתודות קרקע שמחכות לתכנית המתאר שתאפשר לבנות עליהן.
מהשוק אפשר לראות את מפרץ חיפה, שבאופן מסורתי תושבי שפרעם יצאו לעבוד בו והתמחו בענף הרכב, המכונאות, הפחחות והצבע ("כל מי שמסתובב במפרץ יראה שפרעמים, ויש הצלחות, חלק פתחו גם סוכנויות רכב").
במשך השנים יצאו הצעירים לאקדמיה בהמוניהם, ולשפרעם, שמחזיקה כ-9,000 תלמידי יסודי ועל יסודי, יש גם כמה אלפי אקדמאים וסטודנטים בארץ ובחו"ל.
העיר צעירה מאוד, וכמו בעבר, כשקלטה תושבים מהכפרים מסביב, גם עתה מגיעים אליה משפחות שיקר להן מדי לקנות בית בנצרת, למשל.
לדברי כרכבי, אין בעיר קבלנים מקומיים גדולים, כך שיוזמות הבנייה הן פרטיות. הוא מציין כי חוק קמיניץ, שהקשיח את הפיקוח על הבנייה ללא רישיונות, הביא לחשש מפני הריסות בתים.
לדעתו, צריך לתת עדיפות לבני המקום מבחינת עלות הקרקע, כמו לחיילים משוחררים, ובכלל, לפתח תשתיות שיקלטו את ההגירה לעיר ("צריך למצוא להם פתרונות תעסוקה ודיור").
בתים בני מאות שנים
שפרעם העתיקה היא כמעט העיר היחידה שהשתמרה בשלמותה לאחר 1948, ככל הנראה הודות לתיווך הדרוזי שאיפשר את זה, ועד היום אפשר למצוא בה בתים בני מאות שנים.
בעיר העתיקה נמצא המבצר הצלבני על שם דאהר אל עומאר, ששלט בכל האזור במאה ה-18, עד שתפס עצמאות גדולה מדי והודח על ידי העותמאנים. המבצר שמר על מקומות התפילה שסביבו, בית הכנסת, המסגד, הח'ילוה הדרוזי והכנסייה הקתולית.
המשפחה היהודית האחרונה עזבה את שפרעם ב-1920 על רקע קשיים כלכליים, ("הסבתות שלנו עוד הכירו אותם").
בעיר העתיקה נמצאת גם גלידת שפרעם המקומית, שפתחה סניפים גם בנצרת ובכפר יסיף. טעמי הדגל הם פיסטוק, לימון וניל, ויש גם טבעוני. למנחם הורביץ מחכה כאן אחלה אייטם.
הצעיר שעובד בגלידרייה במשך היום הוא רובר משעיל, שלמד קולינריה בבולוניה. את הגלידרייה עצמה פתחה אמא של סבו, שכבר ב-1939 החלה לייצר גלידה כפי שלמדה בסוריה.
בגדול, שפרעם העתיקה משוועת להוסטל שיביא בק-פקרים צעירים מחו"ל, משהו בסגנון אכסניית פאוזי עזאר, שנפתחה בעשור הקודם בנצרת העתיקה, והחייתה אותה מחדש.
"במחיר של פלאפל אפשר לקנות אקדח"
כפי שאפשר היה להתרשם מהמחווה של הנוצרים, שעיכבו השבוע את פתיחת חגיגות השנה האזרחית, כרכבי אומר שהדתות בעיר תמיד הפגינו אחווה ("בכריסמס הדרוזים והנוצרים באים לאחל חג שמח לנוצרים, בעיד אל פיטר כולם באים למוסלמים ובעיד אל אתחא לדרוזים").
כרכבי אומר שאפשר לטפל באלימות שפושה בחברה הערבית, וכי הוא לא רואה חוסר טעם בניסיון לאסוף את כלי הנשק הרבים שמסתובבים בחוץ.
"במחיר של פלאפל אפשר לקנות היום אקדח. זה כמו גרעינים", הוא אומר. "מה גם שפעם לא היו ארגוני פשיעה במגזר הערבי והיום יש. התקדמנו בצד החינוכי והחומרי, אבל איבדנו את הצד המוסרי".
בשפרעם יש תחנת משטרה מקום המדינה. כרכבי מנסה לצייר את תושבי העיר כשלווים ומתרחקים מקיצוניות. לדבריו, ארבעה הרוגים בעיר מתחילת השנה זה לא משהו שהם רגילים אליו. אפשר להבין.
בהמשך הדרך, בחזרה לעיר, מגיעים ל"ככר השהידים", שהיא מצבת זיכרון לאירוע שהרעיד את העיר ב-2005: ארבעה נוסעי אוטובוס שהגיע מחיפה, כולל הנהג ושתי אחיות, נטבחו על ידי החייל המתנחל עדן נתן דאדה, שנרצח בעצמו בלינץ' במקום.
אלא שכאמור, פיגועים ואלימות הם לא מה שהעיר משדרת, כי אם תכונה עסקית-מסחרית שנשקפת מכל עבר.
לאחרונה נפתח באזור התעשייה של שפרעם אולם אירועים עצום בשם Seven Hills. בהמשך הדרך מגיעים ל"שדרת המעצבים", שכוללת, בין היתר, סניפים של גולברי, פוקס וקסטרו, ובקצה הרחוב, מגיעים ל-T&E, שהוא בית מקדש לשמלות של נשות הצפון.
מדובר במקום ענק, בשטח של 2,000 מ"ר, שמנסה לשדר יותר הרוד'ס בלונדון מאשר חנות בפריפריה. המייסד, בחור צעיר ונמרץ בשם זאיד זאיד, מדליק את השנדלירים שתלויים מהתקרה ומוזיקת מועדונים משלימה את האווירה. "רק הדי.ג'יי עולה לי 2,000 שקל בשבוע", הוא אומר.
המתחם הדו-קומתי הזה נפתח לפני ארבעה חודשים בסך הכל, וזאיד מספר שהתחיל מחנות צנועה של 120 מ"ר שקנה לפני 15 שנה ב-200 אלף שקל משני אחים, טוני ואדוארד.
הוא עצמו עבד אז בקסטרו, ואת רוב הכסף שילם בתשלומים, בצ'קים של אמו. כיום הוא מעסיק במקום יותר מ-50 עובדים בחורף, ועוד יותר עובדים בקיץ, ואלה מבטיחים שירות צמוד למי שרוצה לבחור שמלות במחירים שנעים בין 300 ל-20 אלף שקל ("אשה שתיכנס לכאן בלי למצוא משהו? הבעיה לא אצלנו").
נוכח המצב הקשה של רשתות האופנה בארץ, הוא אומר שאכן מדובר ב"ענף בעייתי מאוד, אבל מצביע על ההבדלים ביניהם. "הם מוכרים קז'ואל וור, אנחנו לא. הרשתות לא יכולות להתמודד עם מלאי של מוצרים יקרים כמו שיש פה, ולהחזיק עודפים. האון-ליין אכל הרבה מהעוגה, אבל המוצר יוקרתי ובעייתי, כך שהלקוחות שלנו, שמגיעות מכל הארץ, באות לכאן כדי להתייעץ עם אמא והחברה".
לדבריו, הענף התחרותי גובה ממנו את החיים שיכלו להיות לו מחוץ לעסק ("אני מרגיש כמו באוקיינוס, חייב להמשיך לשחות כל הזמן").
בזמן שהלקוחות מתלבטות מה לקנות, הוא מצא דרך להעסיק את בני הזוג. "פתחתי עמדת המתנה לגברים", אומר זאיד, בעודו מתייצב מאחורי בר המשקאות. הוא פותח בקבוק שמפניה, ומבטיח ש"בפעם הבאה תקבלו את הוורודה של שרה". קבענו.
הקוד הפטריארכלי מתרסק
חוץ ממסחר, שפרעם מציעה כמובן גם שפע קולינרי, שחורג הרבה מעבר לחומוס-צ'יפס-סלט. די ברור שפודיס חוגגים כאן, אבל בשביל זה צריך כתבה וכתב אחר.
בהמשך היום, ובחזרה לתקרית העגומה שבעטייה הגענו לעיר, פגישה עם סעיד חטיב, עו"ד ועובד סוציאלי, שמנהל את תכנית "עיר ללא אלימות" בעירייה. בחדר הסמוך אליו התקבצה קבוצת נערים ונערות שבאו למפגש של התכנית.
"חיכינו 70 שנה לשינוי וזה לא הגיע, ועאדל הוא תוצאה וקרבן של זה", אומר חטיב, שהוא גם בן דודו של הנער הנרצח. "יהיו עוד דברים מזעזעים ואני מאמין שיהודים שחוו את השואה לא רוצים את זה במדינה היהודית", הוא מוסיף.
לדבריו, החברה הערבית חווה התרסקות של הקוד הפטריארכלי. "אם פעם היה ראש משפחה שמרכז את מטעי הזיתים והאדמות והנכסים, ומפאת כוחו הכלכלי שלט בבני המשפחה, ובמקרה של סולחה המשפחה הייתה מחויבת להיענות להצעה, כיום המצב שונה. הצעירים לומדים ועובדים מחוץ לעסק המשפחתי, אין יותר אדמות שהאב יכול להוריש להם ואין לו אמצעים כלכליים. הנגזרת של זה היא אבדן סמכות".
"אם עאדל היה הולך לבית ספר אני בטוח שהוא היה בין החיים, ולא בתוהו ובוהו שיש ברחובות. עודדתי אותו להשלים בגרויות, אבל אין קידום נוער. לפני 6 שנים נסגר החינוך הלא פורמלי. זהו, נשאר רק 'עיר ללא אלימות'"
כדוגמה לכך, הוא מספר שלפני חצי שנה אירעה תקרית בין עאדל לנערים אחרים שהתנכלו אליו. באותו זמן נערכה סולחה, אלא שהורי הנערים לא באו לפגוש את אביו של עאדל, ואמרו לו שאין להם שליטה על ילדיהם.
"ההורים אמרו להוריו של עאדל שהילדים שלהם עבריינים והפנו אותם למשטרה. אלה נערים בלי בשלות רגשית, שנמצאים ב'פאודה' מבחינת ההתנהלות היומיומית שלהם. הם לא קיימו אז את הסולחה והטרידו והתנכלו לעאדל עד שבסוף אמרו לו, 'אם אתה גבר תבוא'.
"הוא היה גאוותן, ובתום לב חשב שמקסימום ירביצו לו. הוא לא שיער שיטמנו לא מלכודת מוות רק בשביל למצות את הרצון העז שלהם לדם, את השאיפה לנקמה, ואת הכעס הלא מובן שיש להם כלפי החברה. הם שייכים למשפחות מפורקות ואת חוסר המעש הוציאו על עאדל, אם זה לא היה הוא, הם היו מוצאים קרבן אחר".
לדברי חטיב, התכנית שבה השתתף עאדל שיפרה את ההתנהגות שלו, את התגובות שלו לכל מני אירועים בעייתיים, וגם את המסוגלות שלו לעזור לאחרים.
כאמור, הוא הונשר מבית הספר וחטיב מפנה אצבע מאשימה למנהלים שמעדיפים להנשיר כדי לא לקלקל את השורה ההישגית. "אם עאדל היה הולך לבית ספר אני בטוח שהוא היה בין החיים, ולא בתוהו ובוהו שיש ברחובות. עודדתי אותו להשלים בגרויות, אבל אין קידום נוער. לפני 6 שנים סגרו את פרויקט היל"ה ואת החינוך הלא פורמלי. זהו, נשאר רק 'עיר ללא אלימות'".
"בשביל שלא יהיה עוד עאדל צריך מנהיג יהודי אמיץ, שבלי קשר לפוליטיקה המדינית יבין שיש מיליון וחצי ערבים שמשוועים לשיפור מבחינת התשתיות והמוסדות. צריך שכחול לבן יאמרו 'הערבים הם חלק מאיתנו'"
הוא קורא "להגביר את הפעילות ההנחייתית" באופן אקטיבי, כך שמדריכים יצאו אל הנוער הנושר בכיכרות. "אין לנו מדריכי שטח, תמיד מגיעים אלינו אבל הנוער המיואש לא מגיע, וצריך להגיע אליהם ולתת אופציה למי שנשר ממערכת החינוך הכושלת ביותר בעולם הערבי שיש כאן. ראינו במבחני פיזה, ציונים נמוכים מסוריה וירדן, זו תעודת עניות למדינה. צריך להכניס את החינוך של אחר הצהריים, שפעם היה ונסגר, אבל למשרד החינוך לא אכפת מהנוער הערבי וזה עצוב וכואב ומכעיס".
בנוסף, חטיב טוען שדרוש שינוי גם בהתארגנות הפוליטית. "יש לנו מנהיגים פוליטים נפלאים עם חמלה ולב ענק, כולם הגיעו לניחום אבלים. אלא שאין להם אצבע על כפתור התקציבים, והמדינה מסרבת להכניס אותם לממשלה.
בשביל שלא יהיה עוד עאדל צריך מנהיג יהודי אמיץ, שבלי קשר לפוליטיקה המדינית יבין שיש מיליון וחצי ערבים שמשוועים לשיפור מבחינת התשתיות והמוסדות. בשביל זה צריך רשימה ערבית יהודית משותפת, או שהליכוד וכחול-לבן יאמרו, 'הערבים חלק מאיתנו', ויכניסו שרים ערבים לממשלה ואת צורכי החברה הערבית לספר התקציב".
שיתוף פעולה להפסקת האלימות
בסוף היום, במפגש שהתקיים בכנסיה, ושבני משפחת הנרצח המוסלמי הגיעו כדי להודות לנוצרים על כך שעיכבו את חגיגות החג, המארחים מסתדרים בשורה ולוחצים ידיים לאורחים.
ראש העיר (המוסלמי אף הוא), אורסאן יאסין, אומר ש"דרוש שיתוף פעולה בין הממשל ואנשי המגזר הערבי כדי להפסיק את האלימות הסרטנית שהתפשטה בחברה". קצת אחריו, יוצא אשרף, אביו של הנער שנרצח. "אלוהים נותן לי כוח", הוא אומר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם