לא יכולתי לוותר על ההזדמנות הנדירה כל כך להסכים עם נשיא ארה"ב, כשחתם בשבוע שעבר על צו נשיאותי נגד אנטישמיות – צו שבעקיפין מגדיר את היהדות כלאום.

בא לציון גואל, ושמו דונאלד טראמפ!

הנושא אקוטי מהרגיל, על רקע הבחירות בבריטניה בשבוע שעבר, בהן האנטישמיות בלייבור היוותה גורם בהפסד הצורב של המפלגה, וכמובן אחרי פיגוע קטלני נגד הקהילה היהודית בניו ג'רזי.

איסור על רוע זה דבר בעייתי עבור הליברלים המתמעטים – שנלחצים מימין על ידי מסורתיים שונאי שינוי, ומשמאל על ידי פרוגרסיבים שלא אכפת להם מחופש הביטוי (או אפילו המחשבה)).

לרסן את האנטישמיות זה רצוי, כי היא אמיתית וקטלנית. אך אפשר לעשות שימוש נלוז בהאשמת האנטישמיות. זה לא צריך להיות נגד החוק להעליב יהודים או כל אחד אחר. אי אפשר לאסור על סטריאוטיפים – לא הכוזבים ובוודאי לא הנכונים. וציונים לא צריכים להניח שכל התנגדות למדיניות ישראל – או אפילו לזכות קיומה של המדינה – מקורה באנטישמיות. עושים זאת יותר מדי וזה מהווה זילות גם לזכרם של קורבנות אנטישמיות אמיתיים (כמו שני הוריי המנוחים, ניצולי השואה).

לאחר שפרסמתי פוסט אוהד על הצו בפייסבוק, התנפלה עלי קולגה לשעבר בסוכנות איי פי שהביעה זעזוע מהאפשרות שאסכים עם טראמפ באופן כללי– וגם טענה שהמהלך עסק "בהשתקת ביקורת על ישראל" ולא הגנה על יהודים. הלוואי ויכולתי לומר שהיא טועה. ייחוס כוונות טובות לטראמפ זה באמת נאיבי – אבל זאת לא הייתה כוונתי.

אני התכוונתי לניסוח הצו בו הוכרז כי "אפליה נגד יהודים עלולה להוביל להפרה (של חוק זכויות האזרח מ-1964) אם היא מבוססת על גזע, צבע או מוצא לאומי". כך נראה היה שטראמפ מגדיר את היהדות כמוצא לאומי. זה הוכחש מייד על ידי חתנו-יועצו היהודי ג'ארד קושנר – דבר אשר רק העניק לפרשנות אמינות רבה עוד יותר.

זה שימח יהודים מסויימים ועיצבן אחרים, דוגמת הרב מייקל הארווי שטען ב"טיימס אוף ישראל" טיעון משולש כמיטב המסורת הצה"לית: ממשלות שהגדירו יהודים כלאום השתמשו בכך כדי להזיק להם; ההיסטוריה היהודית מורכבת מכדי לאפשר סיווגים פשוטים; ו"יהודים אמריקאים רואים עצמם אמריקאים".

אני מבקש לחלוק על הדברים. זה שדבר אינו נוח או שניתן להשתמש בו לרעה אינו הופך אותו ללא נכון. זה שעניין הוא מורכב לא אומר שלא נוכל בכל זאת לנסות להבין את המהות.

אני יהודי כי הוריי היו יהודים. זו גם הסיבה שהם היו יהודים, וכך לאורך הדורות. איש לא בחר בדת היהודית. מעטים מאבותיי עסקו בדת בכלל. יש לי שאלות רבות על משמעות החיים ועל מקורות היקום, אך לא מצאתי תשובות בדת.

התמונה הזו מתיישרת עם אתניות – לא עם דת. וככה הוריי התייחסו אל עצמם. כך גם התייחסו רוסיה, אוקראינה ורומניה אליהם ואל קרוביהם. באמריקה, כמובן, הכל התבלבל.

סוגיה זו מטרידה אותי מאז שלמדתי באוניברסיטת פנסילבניה, שם לראשונה פגשתי יהודים-אמריקאים רבים. שותפי לדירה תאר בעקשנות את הוריו כצ'כים בדת היהודית. הבנתי עם הזמן שהגישה הזו פופולרית בקרב היהודים כאמצעי להתקבל באמריקה. אבל זה לא הופך את זה לאמיתי.

כתבתי בפייסבוק כי "יהודי-אמריקאי זה מושג מקביל לאיטלקי-אמריקאי או פולני-אמריקאי. מעטים הפולנים בפולין שראו ביהודים פולנים רגילים בני דת אחרת. זה מעליב את ההיסטוריה להעמיד פנים שזה היה כך".

כמובן שעיסוק בדת אצל רבים נחשב איכשהו לנעלה; זה קשור לרעיונות. אבל לא בבית ספרי. אם היהדות היא דת בלבד אז זה מדיר אותי ואת מיליוני האחרים שאין להם דת. לא בסדר.

למגינת לבם של הוריי (כי היו הם "רומנים" שעדיין כעסו על הרומנים האמיתיים), ביליתי כמה שנים ברומניה אחרי מהפכת 1989 שהפילה את הקומוניזם. לא פגשתי שם איש אשר ראה ביהדות כדת. היהודים ברומניה היו משולים לצוענים ולהונגרים ולגרמנים – כולם "מיעוטים לאומיים". לעיתים קרובות, אך לא תמיד, ניתן היה לזהותם באופן ברור; את הצוענים בעיקר, כמובן, אבל גם את היהודים. זה כמובן נושא טעון. אמור שמישהו נראה שוודי והכל בסדר. אמור שהוא נראה יהודי ועוד תואשם, באמיריקה לפחות, בגזענות.

העם היהודי מגוון למדי לאחר נישואי התערובת והגיורים והקהילות המרוחקות וכדומה. אבל כך גם הפלסטינים. וכך גם האיטלקים וכך גם הצרפתים, ועדיין איש אינו מכחיש את קיום הלאומים הללו. וכנראה שניתן לזהות יהודי ביתר קלות מאשר פלסטיני או איטלקי או צרפתי (אלא אם כן הוא נושא עימו באגט או חובש בארט).

זה היה די תקף לגבי האשכנזים, שלפני מאה שנים היוו את הרוב המכריע של היהודים. פחות מכך כיום בישראל, בה יש קבוצות מוצא שונות ודי ברורות. זה גרם לבלבול גדול בארץ בקרב הצעירים. מרוב שזה "מרוקאי" וזו "עיראקית" ואני כביכול "רומני" הם עוד עשויים בהחלט לחשוב ששמעון פרס היה סתם "פולני". הרצל מתהפך בקברו, ואולי גם דרייפוס.

כמובן שנוצר גם פיצול מסוים, הולך וגדל, בין העם היהודי-ישראלי ומקבילו הגדול בארה"ב. אבל עדיין ישנם מספיק גורמים משותפים, כולל היבטים תרבותיים שחלקם אך לא כולם קשורים לדת, ואולי גם גאווה משותפת מסויימת בהצלחותיהם הרבות של יהודים (ולאחרונה גם בושה משותפת בביזיונות אחדים).

הדת מסבכת את התמונה, כמובן. אתה רשאי לוותר על הדת היהודית, אך אם תאמץ דת אחרת, רוב היהודים יעיפו אותך מהעם. לאלבני זה לא היה קורה. לא אמרתי שהעניין פשוט.

בסופו של דבר קבוצה היא עם אם היא חושבת שהיא עם.

יש יהודים במערב, במיוחד המשכילים, שחשים שלא בנוח להתעסק בסוגיית הלאום. הם שואלים: מה זה חשוב? אני אומר: תנוח דעתכם. לא הכל חייב להיות חשוב.

זה נהדר שהרב הארווי מציין שיהודים-אמריקאים מרגישים אמריקאים. אבל זה לא סותר את עניין המוצא הלאומי. לכל האמריקנים יש אחד כזה, או אף יותר. אם זה בסדר לחגוג את היותך אירי-אמריקאי, זה בסדר להיות יהודי-אמריקאי, ללא קשר לדת.

להסס ולפחד בעניין מקרין חולשה וחוסר ביטחון לגבי מקומנו תחת השמש. לא צריך להיות לאומן, או יהודי, להבין שזה בכלל לא מכובד.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com