הג'יפ של יוסי אדוני, יו"ר ועד התושבים של מושב זרעית ב-15 השנים האחרונות, שועט אל שטח ההפקר המכונה "שכונת הרחבה". הכביש מתעקל ימינה, וצולל מטה כמו מסילת רכבת הרים שיצאה משליטה.

משמאל, נמתח נוף גן העדן של הגליל העליון, מנוקד בבורות. אדוני אומר שאלה השרידים שנותרו מהחיפושים אחר אותן מנהרות מסתוריות, שחפורות בבטן האדמה ומחברות, לכאורה, בין שטחי ישראל ללבנון.

הכניסה לזרעית (צילום: דפנה טלמון)

שכונת ההרחבה, אומרים בזרעית, היא הפיצוי המאוחר שקיבלו התושבים מהמדינה אחרי "ענבי זעם", המבצע הצבאי שערך צה"ל בדרום לבנון באפריל 1996, בעקבות ירי רקטות של חיזבאללה לכיוון יישובים בגבול הצפון.

כאשר הוקמה השכונה, מטרתה הייתה לעודד את ילדי דור ההמשך של 48 משפחות המייסדים להישאר במושב. אבל הניסיון הזה כשל, לדברי אדוני, ורבים מבני דור ההמשך העדיפו לעבור ליישובים שבהם ניכרים קצת יותר סימני חיים, ונמצאים במרחק של 15 דקות נסיעה.

הכביש הולך וצר, עד שהוא הופך לפס עפר דק שעוטף נקודות אספלט בודדות. מימין נשקף שלד ורדרד של בית מיותם. בעל הקרקע החל בתהליך הבנייה לפני 11 שנה, אך הפסיק אותו לאחר שנואש מההמתנה לסלילת כביש גישה. "לא באתי לכאן בשביל לגור בעזה", הסביר לשכנים.

יוסי אדוני (צילום: דפנה טלמון)

בימים גשומים במיוחד – כמו אלה שהיו בחורף האחרון – אפשר להיחלץ מהרחוב הזה רק בסירות, אומרים התושבים. מבני בטון חלולים וגלילי PVC ענקיים, שהיו אמורים לנקז את מי הגשמים ולאפשר לתושבים לנוע בחופשיות גם בעונת החורף, מוטלים בצד הדרך, כמו באתר בנייה תמידי. ממתינים להתקנה.

"חמש שנים התחננו בפני המועצה האזורית להתקין כאן אמצעי ניקוז, כדי למנוע את ההצפות בחורף. לפני שנה הם הצליחו להשיג את המשאבים הכספיים הדרושים ורכשו את הציוד. מאז הוא זרוק כאן בצד הדרך. איש לא טרח להתקין אותו. אולי צריך להמתין חמש שנים נוספות עד שייזכרו בנו", יאמר לנו אדוני  באחד מהביקורים שלנו במקום.

במועצה האזורית מעלה יוסף מפנים את האצבע המאשימה דווקא כלפי התושבים. "הציוד הגיע", אמר לנו אז ראש המועצה, שמעון גואטה. "הסיבה העיקרית לעיכוב בהתקנה היא שהתושבים לא שילמו את החלק שלהם בעלות התקנת התשתיות. בשכונת ההרחבה שקמה כאן לפני 14 שנה, אמנם הקרקעות ניתנו בחינם, אבל התושבים צריכים להשתתף בפיתוח, יחד עם משרד השיכון".

הצינורות שטרם הותקנו בצפון (צילום: דפנה טלמון)

כן, אבל בינתיים התושבים כל חורף בשלוליות. זה נראה לך סביר?

"כואב לי בשבילם, ואני אנסה לזרז את זה, כי אני חושב שהם גרים במקום שבו מגיע להם הכל. לצערי הרב, המדינה לא חושבת ככה. אנחנו מטפלים בזה היום מתקציב המועצה. אנחנו נטפל בזה בהקדם האפשרי. צריך לתת סדר עדיפות ליישוב הזה. התשתיות נמצאות שם, התכנונים הסתיימו, ואת הניקוזים כבר עשינו. עכשיו נטפל גם בביוב, ואני מקווה שבתוך זמן קצר נסיים".

אבל ניקוז זה לא הכל. פעוטון וגן ילדים כבר אין בזרעית שנים, וילדי היישוב נוסעים למוסדות הלימוד מדי יום במשך חצי שעה בהסעה משותפת לבני כל הגילאים. "אין כאן ילדים", אומר אדוני, "אז למי יפתחו גן? נותרו 12 ילדים בגילאי גן ויסודי, ובסך הכל רק 30 עד גיל 18, מתוך 280 התושבים שחיים פה. זה לא מספיק בשביל להחזיק מוסד חינוכי".

חיילי מילואים ליד זרעית, 2008 (צילום: רועי שרון, פלאש 90)

גם מכולת אין כאן. הפעם האחרונה שבה פעלה מכולת ביישוב הייתה לפני 35 שנה. מאז, נאלצים התושבים לנסוע מחוץ ליישוב כדי לקנות חלב ולחם. התושבים התאימו את עצמם למציאות, והצטיידו זה מכבר במזווה כפול עמוס במצרכים, מקרר נוסף וגם הרבה שימורים. כמו בהמתנה למלחמה.

סוף-סוף העולם השמאלה

היישוב זרעית הוקם באפריל 1967 על ידי בני מושבים בגליל, במסגרת מבצע שנועד לתגבר את ההתיישבות היהודית בגליל בתחומי המועצה האזורית מעלה יוסף. "מבצע סו"ס" קראו למהלך ההתיישבותי הזה, "מבצע סוף-סוף".

שנתיים לאחר ההקמה שונה שמו של היישוב הצעיר ל"כפר רוזנוולד", על שם התורם היהודי-אמריקאי ויליאם רוזנוולד, ממייסדי המגבית היהודית המאוחדת, אבל השם הלועזי עורר התנגדות בקרב התושבים, ושם היישוב חזר למקורותיו, זרעית.

זרעית לא הוקם לבד: המדינה, הסוכנות היהודית ומערכת הביטחון, האמינו פעם שיישובי ספר שומרים על קו הגבול – "יותר תושבים – פחות חיילים" – ועודדו אזרחים לעשות מעשה ציוני ולהתגורר על הגדר. לא הרחק, על הגבול המתפתל מערבה, הוקמו גם שתולה ונטועה, וכך נוצר משולש: הזורעים, השותלים והנוטעים. ציונות מעשית בקו העליון של המדינה.

נטועה, 1969 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

לסוכנות היהודית הייתה תכנית מסודרת לשלושת היישובים הצעירים שהוקמו על קו הגבול עם לבנון. היא העניקה לכל משק טרי מכסה נדיבה – 22 דונם של אדמה חקלאית ולולים של 8 טונות בשר לשנה. בנוסף, סיפקו הרשויות שירותים סוציאליים, אמצעי תחבורה ועוד.

בספטמבר 1966 עלו המתיישבים הראשונים לנטועה, "המתנחלים" קראו להם אז. בכתבה מאותה תקופה שפורסמה בעיתון "מעריב" תואר המעבר מהמושבים והמרכזים העירוניים כעזיבת "תפנוקי הכרך" לטובת הלא-נודע על קו הגבול.

ראשי המושבים בסביבה היו מודאגים מהאפשרות שלא יצליחו למצוא מספיק "מתנחלים" שיאכלסו את היישובים הטריים. אבל עד מהרה אותרו לא פחות מ-600 ישראלים שהתנדבו לעבור את ההר ולשבת ממש על הגבול – בשתולה ובשני המושבים שקמו אחריו. מתוך כל המתנדבים האלה, נבחרו בשלב הראשון כמה עשרות שיהוו מעין "כוח חלוץ" להתיישבות הזו.

כרזה, לביצור גבול הצפון, קק"ל, 1966 (צילום: הספריה הלאומית)

המושב שתולה, הממוקם כ-8 ק"מ מדרום-מזרח לזרעית, היה אמור להתאכלס במקביל, אך הבקתות שנבנו שם המתינו מיותמות במשך שנתיים. מוסדות המדינה חששו שהחקלאות באזור לא תספיק כדי לפרנס את התושבים, וחיכו לפתרון תעשייתי מתאים לפני האכלוס. בסופו של דבר נכנסו תושבי שתולה לבתיהם במרץ 1969, בתגובה לפיצוץ אחד הבתים הריקים בידי מחבלים.

נטועה – שמרבית מייסדיו היו יוצאי כורדיסטן – הוקם כ-5 ק"מ מזרחה משם, על רכס הר בירנית, כ-20 דקות ממעלות-תרשיחא.

התושבים, מצדם, נצמדו לאדמה הזאת גם בתקופת המתיחות הביטחונית על הגבול בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. גם כשהקטיושות שוגרו לעברם בשנות ה-90 הם לא זזו לשום מקום, וגם כשהתחילה מלחמת לבנון השנייה לפני עשור, רובם לא חיפשו לעצמם נקודת יציאה.

לול בנטועה שנפגע מקטיושה, 2011 (צילום: JINIPIX/Flash90)

אפשר לקרוא לזה עיקשות, ציונות ואולי מנטליות של הדור ההוא, שלא עוזבים בית כשנהיה קשה,  ואפשר גם להעריך בפשטות שעם הזמן כבר לא נותרו לתושבים הרבה ברירות. את ההשקעה במשק הם הבינו שלא יוכלו לקבל בחזרה אם ימכרו, בין השאר לנוכח האיומים הביטחוניים, בעיקר אלה של השנים האחרונות, שלא תרמו לעליית ערכו של הנדל"ן.

"רוב המייסדים כבר הגיעו לגיל הפנסיה", מסביר אדוני. "אין להם לאן ללכת. אם האזור היה שווה יותר מבחינה נדל"נית, אולי עוד אפשר היה לעשות את המעבר. אבל במצב השוק כעת זה בלתי אפשרי, גם אם הם היו מסוגלים להתגבר על מות החלום הציוני".

אין מרפאה ואין רופא תורן

בזרעית אין מרפאה, גם לא רופא תורן. לאמבולנס לוקח חצי שעה להגיע לכאן, וגם זה רק ביום עם מזג אוויר טוב. כשמישהו ביישוב חוטף שבץ או התקף לב, הוא יכול לעשות אחד משלושה דברים: להיכנס לאוטו ולשעוט לעבר בית החולים בנהריה, בכביש ששוליו שקעו זה מכבר מתחת לאספלט; לנסות את מזלו ולהזעיק את הרופא הצבאי הקרוב; או לקרוא שמע ישראל ולקוות שמישהו שומע.

שולה אסייג, 70, גם היא תושבת זרעית, מספרת שלפני כמה שנים כמעט מצאה את מותה בהמתנה לאמבולנס שבושש להגיע. "בבוקר התִחילו לי כאבים בחזה, התקשרתי למנוי חירום של אמבולנס, אבל אף אחד לא הגיע. ככל שהשעות חלפו הרגשתי שהלחץ בבית החזה עולה, עד שבקושי הצלחתי לנשום. קראתי לבת שלי והיא הסיעה אותי לבית החולים בנהריה. שם חיברו אותי להנשמה.

"לדעתי, הגעתי ברגע האחרון. מאז אני לא עושה יותר ביטוחי חירום רפואיים. בשביל מה? ממילא לא מצליחים להגיע לכאן".

שולה אסייג (צילום: דפנה טלמון)

אסייג ומשפחתה היו בין 48 המשפחות שהוזמנו על ידי הסוכנות לקחת חלק במבצע סו"ס. ההתחלה הייתה קשה – אבל גם מתגמלת. "בגיל 16 אמרתי לאמא שלי שאני חייבת לגור כאן בבתים שהסוכנות בנתה", היא נזכרת. "הייתה אדמה, סלעים, צמחייה ובאמצע כל הכלום הזה היו בתים. הרגשנו התרוממות רוח, כמו בהקמת התנחלות. יצאנו לקטוף אפרסקים בשטח לבנון, עבדנו בחקלאות, התיידדנו עם הלבנונים".

באותן שנים נקרא הגבול עם לבנון "הגדר הטובה", בגלל היחסים החמים עם האוכלוסייה הנוצרית-מארונית שאפשרה לחקלאים ישראלים לעבד אדמות בשטח לבנון. "הסוכנות הדריכה אותנו, הקימה מרפאה ומכולת, דאגה לנו לתחבורה. הרגשנו שכולנו עושים את הדבר הנכון. הייתה לנו תחושה של חלוציות וכור היתוך. היו פה מרוקאים, כמונו, עם פולנים, אמריקאים ואנגלים. הרגשנו שאנחנו בונים משהו אחר".

ראש הממשלה אהוד ברק מבקר בזרעית בשנת 2000 (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)

היום, כמעט שלא רואים ביישוב את נציגי הרשויות. אלה מתעוררים לחיים כשנורים מטחי קטיושות לעבר האזור, או כשצה"ל יוצא למבצע צבאי או למלחמה. עטופים ביוניקלו מגיעים להר שרים וחברי כנסת, מודים לתושבים ש"שומרים על קו הגבול", מחלקים צ'פחות ומפזרים הבטחות.

ואם זה לא מספיק, לפני 12 שנה האדמה החלה לרעוד תחת רגלי תושבי זרעית. הרעידות האלה, שבהתחלה הוכחשו על ידי גורמי ביטחון, הפכו רק לאחרונה למבצע צבאי לאיטום המנהרות שחפרו אנשי חיזבאללה לעבר ישראל – ולדברי הצבא נאטמו כולן בהצלחה.

מאז שהאיום הפך תת-קרקעי, אדוני קצת מתגעגע לעידן הקטיושות. "כשיש קטיושות מתקבלת התרעה, וכשבית נפגע מקטיושה מקבלים פיצוי", הוא מסביר לנו, "הכל ברור יותר. המנהרות, לעומת זאת, הן אירוע שנמשך 12 שנה אך היה עד לאחרונה אפוף מסתורין ובלתי מוחשי. אין שום פיצוי על הנזקים העקיפים כתוצאה מבריחת התיירים, וגם לא צפוי להיות בעתיד".

אסייג ניהלה במשך שנים אימפריה קטנה של תיירות, שכללה צימרים ומסעדה שבה הוגש אוכל מהמטבח המרוקאי – מעשה ידיה להתפאר. "בימים שהמסעדה עבדה, הגיעו לכאן שרים, אלופים וידוענים. אפילו הוציאו ספר עם המתכונים שלי. היה פה מאוד שמח.

"הרבה צעירים עזבו, והתיירים כבר לא באים כמו פעם. המדינה לא רוצה להשקיע פה בכלום. מה הטעם להמשיך ולהיאבק?"

"אבל לפני 11 שנה סגרתי את העסק. נהיה לי קשה להפעיל הכל לבד, וגם לא הייתה מספיק תנועה של אנשים. הרבה צעירים עזבו, והתיירים כבר לא באים כמו פעם. המדינה לא רוצה להשקיע פה בכלום. מה הטעם להמשיך ולהיאבק? היום בכל המושב נשאר רק צימר אחד וכמה וילות להשכרה".

בתחילת השנה פרסמה אסייג פוסט משועשע המציע למכירה "בית פלוס מנהרה הלוך וחזור לביירות ללא עלות ודרכון". התגובות לא איחרו לבוא: "קו חדש ביירות-זרעית", ענתה אחת החברות ואילו אחרת הגיבה: "שולה, רק תיזהרי שלא יצא לך איזה חיזבאלון מהכיור".

"באמת קיבלתי תגובות חביבות", היא צוחקת. אבל את הבית היא לא מכרה ונותרה להתגורר ביישוב. כשהדפיקות נעשו חזקות יותר, הנכדים של שולה הפסיקו לישון אצלה בבית. "הבן שלי, שחי באילת, מגיע לביקורים עם הילדים שלו, אבל לישון כאן הם לא מסכימים. בלילה הם עוברים לישון בדירה בנהריה. גם אני לא רוצה שהם ישנו כאן, גם אני לא רוצה לקחת את האחריות הזו עלי".

"לבטל הזמנה לוקח דקות בודדות"

רגע לפני שהחורף מסתיים, טיפסנו גם לצימרים שהקים מוריס טייר. בקתות עץ רומנטיות לצד בריכה שנראית מזמינה מאוד למרות מזג האוויר ההפכפך.

"יש לי הזמנה טנטטיבית אחת לחופשה", טייר ציין בעצב. "ביטולי ההזמנות התחילו יום אחרי שהודיעו על מציאת המנהרות והחל מבצע 'מגן צפוני' בדצמבר. אתם מבינים, לבטל הזמנה לוקח דקות בודדות. לחדש הזמנות יכול לקחת גם שנה שלמה".

כמדיניות, החליט טייר לא לקנוס לקוחות שהתחרטו ובחרו לבטל את החופשה שהזמינו בצימרים שלו. "על מה בדיוק אני אקנוס אותם? על זה שבן אדם אומר לי שהוא פוחד להביא לכאן את הילדים שלו? אי אפשר לצפות מאנשים לבוא לשום-מקום ועוד להעמיס עליהם סכנות. כבר קרה לי שפיציתי מישהו שנתקע כאן עם האוטו", הוא מגחך באירוניה.

מוריס טייר (צילום: דפנה טלמון)

טייר יכול היה להיות סמל התקווה של המקום הזה, ההוכחה הניצחת שהתנועה לצפון היא דו-צדדית: לא רק בורחים מההר, אלא גם עולים אליו. אבל הדברים התפתחו באופן אחר.

"תמיד גרתי בתל אביב", אומר טייר שעבד במשך שנים בשיפוצים בעיר הגדולה. "בשלב מסוים הרגשתי צורך בשינוי בחיים. רציתי שקט, ירוק בעיניים, חיים של שלווה. פניתי למתווך ב-2003, וכשהוא הראה לי את המשק בזרעית נדלקתי מיד".

העסקה נראתה מבטיחה: נוסף על בית צמוד קרקע טובל בעשרות גוונים של ירוק, ההשקעה הכספית אמורה הייתה להחזיר את עצמה ואף לממן את החיים ביישוב הצפוני באמצעות קבלת מכסות ביצים מענף הלולים, וקבלת אופציה להקמת צימרים והשתלבות בענף התיירות הכפרית, ממש כמו בטוסקנה.

מצויד בתקווה לשינוי בחיים וחלום לפתוח עסק משלו, השקיע טייר מאות אלפי שקלים בהכשרת המתחם. אבל האורחים לא הגיעו, והחלום הטוסקני נראה עתה רחוק מתמיד. "אחרי 15 שנה עדיין לא החזרתי את ההשקעה במתחם, ואף אחד גם לא יחזיר לי אותה", הוא אומר. "אבל אם כן הייתי מוצא מישהו שיחזיר לי אותה, כבר הייתי יורד מהארץ".

פסטורליה גלילית. לכלבים של זרעית, לפחות (צילום: דפנה טלמון)

כשאין ברירה מאמצים פתרונות יצירתיים. שכנו, זוהר כהן, חלם להמשיך את המשק שהקימו הוריו כשהגיעו ליישוב בשנות ה-60, ושמתבסס בעיקר על הלולים, מקור הפרנסה הקבועה היחידי כמעט של כל תושבי הגבעה הזו. "במשך חמש שנים אשתי ואני חיינו בקומה מתחת להורים שלי, אבל זה לא עבד. בסופו של דבר, קניתי דירה בנהריה, ואשתי והילדים עברו להתגורר שם.

"עכשיו אני גר כאן עם ההורים ומטפל במשק, ומגיע לנהריה רק בסופי שבוע. ילדים צריכים לגדול בסביבה יציבה עם פעילויות מסביב", הוא מסביר את הבחירה להתגורר בנפרד מילדיו ורעייתו.

"אני גם לא מביא אותם לישון פה. בשביל מה? משעמם פה לילדים. זה הסידור שהגענו אליו כדי לשמור על סוג של שלום בית. לא אידאלי אולי אבל עדיף מפירוק המשפחה".

זוהר כהן (צילום: דפנה טלמון)

הטבות המס רק מצטמצמות

עד שנת 2015 המיקום של זרעית על המפה הקנה לתושבים 15% פטור ממס, הטבה השמורה ליישובי ספר על קו הגבול, לפי מפתח גאוגרפי. מאז, הטבות המס רק מצטמצמות. באותה שנה נוספו מאות ישובים חדשים לחבילת היישובים הזכאים להקלות מס, צעד שהקטין את החלק היחסי של יישובי הגבול.

שנה אחר כך עברה זרעית מדירוג סוציו-אקונומי של "אשכול 5" ל"אשכול 7", הגבוה יחסית, ובבת אחת הצטמצמה עוד יותר השתתפות הממשלה בסיוע, ושונה גובה הפטור ממס. עד היום, התושבים לא ממש מבינים למה.

"הסבירו לנו שהשינוי נובע מאחוז גבוה של גיוס לצה"ל, מאחוז בגרויות גבוה, וגם מזה שכמה משפחות ביישוב הן אמידות מאוד. זה נכון, אבל מדובר בקומץ, ואנחנו שמחים בשבילם. אך רוב המשפחות נאבקות כלכלית", אומר אדוני.

עיון בטבלת הטבות המס המעודכנת מעלה את השאלה אם לממשלת ישראל יש בכלל מדיניות עקבית באשר לחלוקת הטבות מס לתושבים שחיים ביישובי קו הגדר. מתברר שיש גדר ויש גדר: לא מעט יישובי גבול אשר כן נהנים ממעטפת עסקית ונגישות תחבורתית גדולה יותר מאשר זרעית, זכאים להטבה גבוהה יותר. שדרות, שדה ניצן, רעים, נירים ומרבית היישובים האחרים בעוטף עזה זכאים להטבת המס מקסימלית בשיעור של 20%.

גם המרחק ממרכז הארץ הוא עניין הנתון לפרשנות. במצפה רמון מגיע גובה ההטבה ל-18%, בנתיבות 16%, ובמעלות ל-14%.

זרעית, שתולה ונטועה, הממוקמים על קו הגבול, באחד המקומות החשופים ביותר במדינה, יזכו בחודשים הקרובים להטבת מס של 12% בלבד, ולאחר מכן ההטבה תצטמצם ותחזור לרמה של 11%

בנהריה הצפונית ובמרבית היישובים סביב הכנרת נהנים באופן קבוע מהטבה בשיעור של 12%. אפילו במושב יערה הסמוך, יישוב מעורב מבחינה חברתית, הכולל גם משפחות של בדואים, מקבלים הטבת מס בשיעור של 14%.

לעומת כל אלה, זרעית, שתולה ונטועה, הממוקמים על קו הגבול, באחד המקומות החשופים ביותר במדינה, יזכו בחודשים הקרובים להטבת מס של 12% בלבד, ולאחר מכן ההטבה תצטמצם ותחזור לרמה של 11%, כאילו שבפרק זמן זה קו הגבול צפוי להתרחק מיישובים אלה.

השער פתוח לרווחה

בכניסה למושב שתולה, היישוב השכן שממנו נחטפו ואחר כך נהרגו החיילים אהוד גולווסר ואלדד רגב ביולי 2006,  השער המוביל אל הכביש פתוח לרווחה. סמוך לכניסה נטוע שלט זיכרון לשני החיילים המנוחים שגופותיהן הוחזרו שנתיים אחרי החטיפה בעסקת השבויים מול החיזבאללה.

על חלקי החומה שמפרידה בין הכביש לגדר המערכת מצוירים עכשיו ציורי גרפיטי של אמנים מרחבי העולם – תמונות של עצים וטבע. הבתים של הכפר הסמוך, עייתא א-שעב, שממנו יצאו החוטפים, חולשים מעל.

עופר חובב (צילום: דפנה טלמון)

"בהתחלה המדינה באמת שמה כסף והקימה לולים ומבני ציבור", מסביר עופר חובב, יו"ר ועד "בני שתולה". "הסוכנות הקימה את יישובי הגדר כדי לתפוס יעדים אסטרטגיים. היו לנו טרקטורים, משאיות ובריכה אולימפית שעבדה כל הזמן. נתנו פה קורסים וסדנאות לתושבים.

"מאז 84', שתולה בהידרדרות מתמשכת כתוצאה מהזנחת המדינה והמועצה, אבל גם כתוצאה מאדישות התושבים שהיו עסוקים בסכסוכים על שטחים, תפיסת אמצעי ייצור וכסף בין שתי האגודות מקבילות, 'בני שתולה' ו'יחיעד' שניהלו את ענייניו הפנימיים של היישוב. המדינה ניצלה את הסכסוכים האלה כדי להדיר את רגליה במשך שני עשורים לפחות מהמקום הזה".

בימים אלה מגייס חובב את יכולותיו הקולינריים לביסוס מתחם צימרים ונופש שהוא מקים, ומלכד את כל התקוות למאבק מול הרשויות על קבלת 24 נחלות לבנים ממשיכים במושב.

נקודת ציון לזכר אהוד גולדווסר ואללד רגב (צילום: דפנה טלמון)

"זה הסיכוי האחרון של המקום. האדמות האחרונות שאפשר לקבל. אם נצליח – אפשר יהיה לחדש פה את הימים הם, כשהייתה פה תנועה ועסקים. אין סיבה שלא, תראו איזה יופי", הוא מצביע לעבר ההרים. חובב גם מזכיר שכדי שאנשים יבואו לגור למקומות כאלה, עם כל היופי שלהם, צריך סל שירותים הולם, וכדי שתיירים יבואו צריך אטרקציות.

צריך גם כסף, לא רק חמלה

השמש תיכף שוקעת, התרנגולות בלול מנקרות בזרעונים. אברהם ברבי רוצה לחדש את הלול ולשפר את תנאי המחיה של המקרקרות, בהתאם לסטנדרטים המקובלים במערב ו"חוקי צער בעלי חיים". אבל בשביל זה צריך כסף, לא רק חמלה. "המצב הביטחוני בסדר גמור, המצב הכלכלי רועד לגמרי", הוא מחייך. "אני בן 69 והגעתי לכאן בשנת 1969. אני לא מצטער שבאתי לפה, אבל אם זה ימשיך ככה יהיה קשה להתקיים".

נטועה, 1969 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

כיום הוא מתפרנס ממכסות הלולים, פטנט של המדינה שעוזר לשמר את ההכנסה מהענף בידיים של יישובי הספר, על ידי מתן מכסות למשקים פרטיים למכור כ-600 אלף ביצים בשנה. מכסה זו מספקת הכנסה חודשית קבועה של כ-7,000 שקלים בחודש לכל משק, ומונעת השתלטות על הלולים הפרטיים מצד הקרטלים הגדולים. ברבי משלים הכנסה מסחיבת עגלות עבור משקים אחרים, "כדי לסגור פערים".

ומה יהיה עוד 20 שנה, כשלא תהיה צעיר?

ברבי מושך בכתפיו וצוחק: "אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. יהיה טוב, נו!".

"אנחנו בסדר, בריאים, חזקים, אוהבים לחיות פה", מבהיר אדוני כשהוא מלווה אותנו החוצה לאורה של השקיעה. "באנו מבחירה, לא באונס, לא בכפייה. אנחנו לא מבקשים נדבות, לא תרומות ולא אבטחת הכנסה. כל מה שאנחנו מבקשים זה תמיכה. שהמדינה תבוא לפה כמו שהיא באה לדרום, שתיתן תמריצים לתעשייה, שישקיעו בתשתיות כמו שמשקיעים בשטחים, שייתנו הטבות מס שידחפו אותנו קדימה. שלא ישכחו מאיתנו.

"גם אתם", הוא אומר, רגע לפני פרידה. "אתם תחזרו לפה. נכון?"