זירת הבלוגים

רק אנחנו נוציא את עצמנו מהלימבו

שמונה מיליון ישראלים מצויים כעת בלימבו פוליטי. לא בגיהינום ולא בגן עדן. ואין מי שיוציא אותנו מהלימבו. רק אנחנו יכולים, כולנו. רק אנחנו יכולים לבלום את הרוע שהשתלט עלינו

15/12/2019 06:29
הפגנה בכיכר הבימה. 30 בנובמבר 2019 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

לימבו היא מילה שנגזרה מלטינית שמשמעותה הגבול בין גיהינום לגן עדן. לפי הנצרות, הנשמות שמסתובבות שם אינן אשמות במשהו, לכן הן לא בגיהינום, אבל מצד שני הן מואשמות בחטא הקדמון ולכן אינן זוכות להיות בגן עדן עד שייגאלו על ידי ישו עצמו. לימבו הוא גזירת גורל שאלוהים קבע בעזרת כמה מעוזריו עלי אדמות, בני אלים שנמשחו בשמן של עצמם.

שמונה מיליון ישראלים מצויים כעת בלימבו פוליטי. לא בגיהינום ולא בגן עדן. במדינה שאין לה ממשלה; שהכנסת על ועדותיה – שחלקן הן קריטיות לשמירה על רציפות החיים במדינה הזאת (כמו ועדת הכספים למשל) – מתקיימת רק לסירוגין, בין השבעה להתפזרות לקראת בחירות חדשות.

מדינה שבתי החולים שלה מתפוצצים בגלל היעדר עובדים ומיטות וחדרים וציוד רפואי; שמערכת הביטחון שלה משוועת להתחיל בתכנית הרב שנתית – ואין תקציב; שהמטפלים הסיעודיים ועובדי שירות אחרים אינם מקבלים את שכרם או את התוספת לשכרם; ועם עוד אלף מצבים בלתי נסבלים, שהם כנראה נחלתם הבלעדית של יושבי הגבול שבין גיהינום לגן העדן.

מה שמייחד את הנשמות היושבות באזור הגבול הזה, שהן מצד אחד רואות את גן העדן מבעד לעדשות מערכות השיווק שפועלות בטירוף, מהולות בספינים ופייק ניוז מכל הסוגים, גם ברשתות החברתיות וגם בתקשורת, אבל גם רואות את הגיהינום במשקפיים הפוכים. חמוצים, קרא להם ראש הממשלה. בקיצור – לא כאן ולא שם.

שיתוק מוחלט.

שיתוק שמנטרל את היכולת לצאת מהמצב הזה. אפילו נשיא המדינה ניסה ולא הצליח – ואין זה פלא, כי מי בעצם סופר אותו בכלל. המנהיגים משחקים משחק שאינו קשור בכלל לסיטואציה שנקלענו אליה.

כל מנהיגינו מנותקים מאיתנו. כולם. חלק חיים בהזיה אסטרטגית שהם בנו לעצמם – למשל, איראן: הם הפכו אותה במו ידיהם לאיום משמעותי עלינו. ובינתיים, הם כולם מתקיימים מפנסיות יפות, מתמיכה של מיליארדרים אירופאים ואמריקאים ואפילו ישראלים. רובם (אולי כולם) לא נסעו באוטובוס לפחות שלושים שנה ולא נכנסו לסופרמרקט בעשרים השנים האחרונות.

אנחנו לא מעניינים אותם. גם הישות הזאת הקרויה מדינת ישראל לא באמת מעניינת אותם. הם מתעניינים רק ברישום שלהם בדפי ההיסטוריה ובקירבה שלהם למליארדר זה או אחר. מנעמי השלטון הם מנעמים אמיתיים וקשה לכל החבורה הזו להיפרד מהם. ללכת למכולת. לריב עם מנהל סניף הבנק. לחטוף עיקול על חנייה בתל אביב. ובקיצור: לחזור לגיהינום.

הגיהינום כבר מחלחל אל מעבר לגבול הקרוי לימבו, ואנחנו אדישים. האדישות הזאת היא הסימפטום העיקרי לכך שאנחנו בסוג של הלם, כמו הלם קרב. זה כבר קרה לנו פעם, עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל ולא הרבה לפני כן (רק 15 שנה מוקדם יותר). הם לא האמינו אז שהגיהינום מגיע כמו שאנחנו לא מאמינים במה שקורה עכשיו. לא מאמינים שזה יכול לקרות. אנחנו לא מרגישים אשמים, ועוד מעט יהיה בסדר. מישהו יסדר את הכול. ואין כזה.

אין מי שיוציא אותנו מהלימבו. רק אנחנו יכולים, כולנו. רק אנחנו יכולים לבלום את הרוע שהשתלט עלינו.

נלך כולנו לכיכר, ונדרוש שני דברים – מי שמנצח בבחירות הקרובות יהיה ראש ממשלה ויתווספו לו מספר מנדטים כדי שיוכל למשול ולהעביר החלטות דרך הכנסת, ובשישה החודשים הראשונים לכהונתו הוא מתחייב להריץ חוק חדש: כל השרים יהיו שרים מקצועיים ולא אנשים פוליטיים. אם יחמוק מכך – נחזור לכיכר. אנחנו הכנסת והריבון ובג"ץ ומערכת האכיפה.

במקביל תקום מפלגה חדשה שתדגים את הדמוקרטיה המתקדמת של העולם החדש שבו אנו חיים כיום – ליברלית באמת, פתוחה, ומאפשרת לכל אחד להיבחר ולבחור. מפלגה שאינה שייכת לאיש ולא רשומה על איש ואין לה משקיעים פיננסיים כלשהם.

כל שאר הנושאים – כמו הפערים החברתיים, הדאגה לחלשים, וההשקעה הדרמטית הנדרשת במערכות החינוך – יהיה משני, כלומר הציבור התקוע כיום בתוך הלימבו יכריע על כך בהמשך על פי עמדתו לכשיידרש לכך. אבל קודם כל נדאג לכך שנחייה במערכת שפויה, אחר כך נפתור את כל השאר.

ולא ההיפך.

רק אנחנו. ועכשיו.